שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שלמה זנד
שלמה זנד
בית כנסת בפריז. לא רק היהודים נעדרים כל דנ"א משותף
בית כנסת בפריז. לא רק היהודים נעדרים כל דנ"א משותףצילום: CAPUCINE GRANIER-DEFERRE / NYT
שלמה זנד
שלמה זנד

אני אוהב את לבטיו של חיים גנז למרות שלא תמיד אני מבין אותם. אני מעריך מאוד את כנותו האינטלקטואלית אף על פי שלעתים, אולי כמו אצל כולם, הוא מנסה לפתור את סתירותיו בטיעונים צולעים. אולם, לפני שאכנס לעובי הקורה עלי להתעכב על טעות מציקה — אני בטוח שביסודה אין היא הטעיה מכוונת אלא שטות — הנוגעת לכתבַי. במאמר "מציונות מוכת־כלבת לציונות שוויונית" (מוסף "הארץ", 2.11.2018) כותב גנז ש"מפני שכביכול אין המשכיות גנטית בין יהדות העת העתיקה ליהדות העת החדשה, הרי שהלאומיות שכוננה הציונות היא פברוק גמור, יש לאומי מאין היסטורי; ממש לאום מצאצאי חתולים".

כיוון שאני מניח שגנז עיין בספרַי, נראה שהוא קרא אותם מהר מדי ובאלכסון. מאז ספרי על המצאת העם היהודי לפני עשור אני חוזר ומדגיש שלא רק ליהודים אין דנ"א משותף אלא כך גם לכל הקבוצות האנושיות האחרות שטוענות שהן עמים או אומות, מה עוד שמעולם לא חשבתי שגנטיקה עשויה להקנות זכויות לאומיות. למשל, הצרפתים אינם צאצאי הגאלים כמו שהגרמנים אינם נצרים של הטווטונים או הארים הקדמונים, גם אם עד לפני קצת למעלה מחצי מאה היו הרבה אידיוטים שהאמינו בכך. כל העמים הם, בין היתר, המצאות לאחור ללא כל השתלשלות גנטית מובחנת. הבעיה האקוטית שבאמת מטרידה אותי היא שאני חי בתרבות פוליטית ופדגוגית ייחודית שממשיכה בעיקשות לראות ביהודים את צאצאיהם הישירים של העברים הקדמונים. המיתוס המייסד בציונות — הנמתח ממקס נורדאו וארתור רופין ועד לגנטיקאים מדאיגים בכמה אוניברסיטאות ישראליות ובישיבה יוניברסיטי בניו יורק — משמש דבק אידיאולוגי מרכזי, היום יותר מתמיד, לאחדותה הנצחית של האומה. ההצדקה להתנחלות/ההתיישבות/הקולוניזציה הציונית (כל אחד יכול לבחור את המונח המתאים לו, המשמעות זהה) היא פרדיגמת העל שבאה לידי ביטוי בהכרזת המדינה: "היינו פה, נעקרנו בכוח וחזרנו".

גילוי נאות: גם כאשר האמנתי בטעות ש"העם היהודי" הוגלה על ידי הרומאים ב–70 או ב–132 לספירה לא חשבתי שזה מקנה לו איזושהי "זכות היסטורית" מדומיינת על ארץ הקודש. אם נרצה לסדר את העולם כפי שהיה לפני אלפיים שנה, נהפוך אותו לבית משוגעים אחד גדול. למה שלא נחזיר, למשל, שבטים אינדיאניים למנהטן, את הערבים לספרד ואת הסרבים לקוסובו? כמובן, נהיה גם מחויבים, על פי היגיון מעוות זה של "הזכות ההיסטורית", לתמוך בהמשך ההתנחלות/ההתיישבות/הקולוניזציה בחברון, יריחו ובית לחם.

כאשר התחלתי במחקרי ונוכחתי לדעת שכמו שיציאת מצרים מעולם לא התחוללה כך גם תושבי יהודה כלל לא הוגלו על ידי הרומאים, חשתי מבוכה רבה. אין ולו ספר מחקרי אחד שנכתב על ידי היסטוריון המתמחה בתקופה העתיקה, המתאר את ה"הגליה", ואף לא מחקר היסטוריוגרפי רציני המשחזר הגירת המונים מהמקום. ה"הגליה" היא אירוע מכונן שכלל לא אירע, אחרת היו עליו עשרות רבות של מחקרים. איכרים יהודאים, רוב מוחלט של האוכלוסייה באותה עת, לא היו יורדי ים, כמו היוונים או הפיניקים, ולא נפוצו על פני תבל. היה זה המונותאיזם היהוויסטי שנעשה מאז התקופה החשמונאית לדת דינמית מתפשטת ומגיירת, שהניחה את היסודות לקיומה ארוך השנים של היהדות ברחבי תבל.

וכאן אנו נוחתים בלב טיעוניו של גנז. המשפטן המכובד אינו מוכן לקבל את ההצדקות השגורות להתנחלות ולתפיסת הקניין הציונית מאז סוף המאה ה–19. הוא מבין היטב שטיעונים פופולריים אלה יחייבו אותו להצדיק את המשך ההתיישבות העכשווית, ואולי אף לשלול את זכויותיהם של הילידים שעדיין נותרו ב"ארצו של ישראל". הוא אפילו יודע שלא היה מעולם ממש לאום יהודי. לכן הוא מעלה את הדימוי המילולי "דיוקן" — מונח מפתיע ומקורי בהקשר הלאומי — המבוסס כל כולו על בורות. כדי להבין למה התכוון קלרמון־טונר בנאומו המפורסם (כבר כתבתי על כך בהקשר אחר — "ישראלית ודמוקרטית", "הארץ", 14.8.2018) מספיק היה שגנז היה מעיין בוויקיפדיה. הוא היה לומד מיד שבמונח "אומה" הליברל הצרפתי התכוון לקהילת דת סגורה ומסוגרת. האם היהודים, לעומת זאת, לא ראו את עצמם כעם או לאום על פי המינוח המודרני המוענק היום למושגים אלה?

עד העת המודרנית השתמשו במונחים "עם" או "לאומים" במובנים רבים ושונים. במקרא יורד משה אל העם ומדבר עמו ישירות (ללא רמקול, עיתונים, טלוויזיה או טוויטר). העם גם יוצא לקבל את יהושע כדי לברך אותו על ניצחונותיו. הנוצרים התייחסו אל עצמם בימי הביניים כאל "עם אלוהים", מושג שגור במשך מאות שנים. היום המונחים "עם" או "לאומים" מיושמים באופן אחר, אם כי לא תמיד מדויק. "עם" הוא, בדרך כלל, קהילה אנושית החיה בטריטוריה מוגדרת, המדברת שפה משותפת ומקיימת תרבות חילונית בעלת יסודות זהים או קרובים. "לאום" לעומת זאת הוא מונח המיושם היום בדרך כלל על עם התובע ריבונות על עצמו או שכבר הצליח להשיג אותה.

איני חושב שהיו קיימים עמים לפני העת המודרנית. רמת התקשורת לא איפשרה זאת. התקיימו חמולות גדולות, שבטים, ממלכות חזקות, נסיכויות גדולות, קהילות דתיות ועוד צורות של התחברויות פוליטיות וחברתיות, בדרך כלל רופפות. בעידן שבו רוב בני האדם לא ידעו קרוא וכתוב, שבכל כפר דיברו דיאלקט שונה ואוצר המילים היה דל להחריד, קשה לדבר על עם בעל תודעה משותפת. מיעוטים של משכילים־כותבים הם עדיין לא לאומים, למרות שלעתים הם יצרו רושם כזה.

איני מבין מדוע יש לקרוא לכל החתולים חתולים ולכל הכלבים כלבים — ורק לחתול אחד לקרוא כלב. ליהודים, כמו לנוצרים ולמוסלמים, היתה משותפת אמונת־אל עזה לצד פרקטיקות דתיות מגוונות וקרובות. אולם, יהודי מקייב לא יכול היה לשוחח עם יהודי ממרקש; הוא לא שר את שיריו של היהודי התימני; והוא לא אכל את אותם מאכלים של יהודי הפלאשה. כל רקמת החיים החילונית היומיומית היתה שונה לחלוטין בין קהילה לקהילה. לכן עד היום — ובצדק — אינך יכול להצטרף ל"עם היהודי" אלא רק באקט של התגיירות דתית. הנוצרים, לעומת זאת, ראו ביהודים בני דת מאוסה הסוגדת לכסף. המוסלמים תפסו אותם כבני דת נחותה. עם בוא הקדמה בעת המודרנית, רבים מקרב האירופאים החלו להתייחס אליהם כאל בני גזע טמא. האנטישמיות ביקשה בכל כוחה להפוך את היהודים לעם־גזע זר בעל דם שונה (עדיין לא גילו אז את הדנ"א).

אבל מה לעזאזל היה "הדיוקן" העצמי שלהם? כמוצר מובהק של מערכת החינוך הציונית, חיים גנז מספר לנו שהם ראו את עצמם כמעין אומה שחלמה להגיע ל"ארץ ישראל". אני לא מציע לגנז לקרוא פילוסופים יהודים מובהקים כמו הרמן כהן או פרנץ רוזנצוויג, או את התלמוד שאסר על הגירה קולקטיבית לארץ הקודש. אני בטוח שלא יהיה לו זמן לכך. הייתי מבקש ממנו רק לקרוא היסטוריה קצרה, קצת יותר אמינה. עד מלחמת העולם השנייה, רובם המכריע של יהודי אירופה המזרחית והמערבית — מסורתיים, אורתודוקסים, קונסרבטיבים, רפורמים, קומוניסטים ובונדיסטים — היו אנטי־ציונים מושבעים. הם לא ייחלו לריבונות על עצמם במסגרת מדינת לאום במזרח התיכון. אמנם הבונדיסטים ראו, די בצדק, את עצמם כעם יידי הזקוק לאוטונומיה תרבותית־לשונית, אך דחו מכל וכל את ההצעה להגר לפלשתינה כחלק מפרויקט של אומה יהודית כלל־עולמית.

וכאן אנו מגיעים לניסיון הנואש האחרון להצדקה רטרואקטיבית של המפעל הציוני: הציונות כמענה למצב חירום. ההיסטוריה, למרבה הצער, היתה טרגית יותר. הציונות לא הצליחה כלל להציל את יהודי אירופה וגם לא יכלה לעשות זאת. מ–1882 ועד 1924 נהרו היהודים בהמוניהם, כשני מיליון וחצי, ליבשת אמריקה המבטיחה. וכן, אלמלא החוק האמריקאי הגזעני של ג'ונסון־ריד שמנע את המשך ההגירה, ייתכן שהיו ניצלים מיליון או אולי שניים נוספים.

וגילוי נאות נוסף. נולדתי לאחר המלחמה במחנה עקורים באוסטריה. בשנתיים הראשונות חייתי עם הורי במחנה אחר בבוואריה. הורי, שאיבדו את הוריהם בג'נוסייד הנאצי, רצו להסתנן לצרפת או לחלופין להגר לארה"ב. כל השערים היו נעולים והם נאלצו להגיע למדינת ישראל הצעירה, המקום היחיד שהסכים לקלוט אותם. האמת היא שלאירופה, לאחר שהשתתפה בטבח היהודים ההמוני, היה נוח להקיא את שארית הפליטה על אוכלוסייה ילידית שכלל לא השתתפה ברצח הנורא, וכך יצרה טרגדיה חדשה, אמנם מסדר גודל אחר לגמרי.

לחיים גנז לא נוח עם נראטיב היסטורי זה, במיוחד כשדחיקת הילידים וגזילת אדמתם נמשכת עד היום. הציונות שהצליחה ליצור אומה חדשה אינה מוכנה להכיר במעשה ידיה הפוליטי־תרבותי־לשוני, ואפילו לא בזכויות הלאומית הספציפיות שתהליך זה הקנה לה. אבל גנז בסופו של דבר צודק. ממאיר כהנא עד מרצ, כל הציונים ממשיכים לראות במדינה שאנו חיים בה לא רפובליקה דמוקרטית השייכת לכלל אזרחיה הישראלים, שבהחלט יש להם זכות להגדרה עצמית — אלא ישות מדינית השייכת ליהודי העולם, שכמו אבות אבותיהם כלל אינם רוצים להגיע לפה, ולא להגדיר את עצמם כישראלים.

לכן נותר לי להמשיך להיות א־ציוני או פוסט־ציוני ולנסות לתרום להצלת המקום שבו אני חי מהגזענות ההולכת ומתעצמת בו, בין היתר, בגין לימוד עבר היסטורי מופרך, פחד מהתבוללות עם האחר, סלידה מהתרבות הילידית ועוד. הרי, כמו שכתב המשורר הטורקי נאזים חיכמת, "אם אני לא אבער, אם אתה לא תבער, אם אנחנו לא נבער, מי יניס את החושך?"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ