דינה זילבר, פליאה אלבק והצביעות שמסביב - דעות - הארץ

דינה זילבר, פליאה אלבק והצביעות שמסביב

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
פליאה אלבק עומדת ברפסת המשקיפה על ירושלים
פליאה אלבק, 2004. העזה להוות אופוזיציה לשר המשפטים
יובל אלבשן
יובל אלבשן

בראשית שנות ה-90, בשנות אוסלו הגועשות, כשכבשנו את ספסל הלימודים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, למדנו להכיר שמות רבים של גדולי המשפט. בהרצאות נזרקו לחלל האולמות שמות עשרות רבות של שופטי עליון, יועצים משפטיים ושרי משפטים לדורותיהם. לעומתם, ובאופן מפתיע, שמות בכירי הפרקליטות לא נזכרו בהרצאות. זאת למעט שם אחד: עו"ד פליאה אלבק.

אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, הוצגה במספר רב של הזדמנויות כמודל ראוי לגנאי של פקידה בכירה שאינה יודעת את מקומה. משפטנית שמעזה להוות אופוזיציה לשר המשפטים (ממפלגת העבודה), הפרופ' דוד ליבאי. לא אגזים אם אכתוב שהיא ייצגה את כוחות האופל האנטי-דמוקרטיים, שבשם אידיאולוגיה קנאית-משיחית מבקשים להמרות את רצון הבוחר שקבע בקלפי: רבין. אפילו למחברת הבחינה במשפט חוקתי הצליחה אלבק להידחק לצד ציטוט מדברי שר המשפטים ליבאי, ש"הגברת אלבק אינה מבחינה בין מתן חוות דעת משפטית מקצועית ובין נקיטת עמדה משיקולים שבתפיסת עולם, ואולי אף בגלל דעה מוצקה או קדומה שלה בעניין מסוים". זה היה כמובן בעמוד של "דוגמאות לדעות שהן שיקולים זרים".

שום פרופסור לא ביקר את דברי ליבאי כנגדה בטענה שצעדו מגלה שהוא מצפה מאלבק וחבריה להיות אומרי הן. אף אחד מאלה שהרביצו בנו משפט לא מחה נגד הכוונה לפטרה. איש גם לא פירסם מאמר שבו קבע ש"אלבק חייבת נאמנות לא רק לממשלה אלא קודם כל ובראש וראשונה לציבור", ולכן "הבעת עמדה אישית מתחייבת מן הפן הזה של התפקיד". איש גם לא טען שעמדותיה של אלבק הן דברי אמת שממשלת רבין מסרבת לשמוע ודווקא משום כך "חשוב ביותר שהדברים ייאמרו" ו"אוי לו לשלטון שאינו מוכן להקשיב לדברי אמת". גם כשליבאי החליט "שאין להשאיר את הגברת אלבק בתפקידה הנוכחי, ולו ליום אחד נוסף", איש לא זעק חופש ביטוי. כלום. השר ליבאי הוצג כצודק המוחלט בעוד אלבק כחתרנית תחת ערכי היסוד של השיטה. הדברים היו ברורים וחד ערכיים, כמו שפרחי משפט אוהבים. זה מקל על פתרון מבחנים במשפטים.

עברו הרבה מים בנהר המשפט הישראלי עד שהבנתי שאלבק היתה דווקא מודל לחיקוי למשפטנים אמיצים בשירות הציבורי. משפטנים שמבינים שהלקוח שלהם אינו הממשלה אלא הציבור. משפטנים הדבקים באמת שלהם גם במחיר שיקוממו עליהם את השררה. נכון, כבר אז החזקתי בעמדות ההפוכות לאלו שייצגה אלבק, אבל זה לא הופך את עמידתה עליהן לפחות ראויה לשבחים מזו של חברתי דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי. הרי המבחן האמיתי של אמונה בדרך היא הדבקות בה דווקא כשהיא אינה משרתת את קידום תפיסת עולמך.

בסופו של דבר, למרות ההבדל שקיים בין שתי הפרשות, עסקינן בשתי משפטניות בכירות במשרד המשפטים עם חוט שדרה ואומץ יוצאי דופן, שנתפסו על ידי הממשלה בזמנן כבעלות "פה גדול מדי" ששוכחות שהן "לא נבחרות ציבור אלא פקידות בלבד". ולא הייתי מזכיר את כל זה לולא חלק מאותם פרופסורים שהטילו בליסטראות באלבק אז, דווקא הם אלה שיוצאים בקול תרועה רמה להגנת זילבר היום וד"ל.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ