שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לגיטימציה לשלילת רכוש מנשים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בית הדין הרבני הגדול בירושלים. למצולמים אין קשר לכתבה
בית הדין הרבני הגדול בירושלים. למצולמים אין קשר לכתבהצילום: טלי מאייר
רות הלפרין-קדרי
רות הלפרין-קדרי

תשעה גברים, שלושה בבית הדין הרבני האזורי, שלושה בבית הדין הרבני הגדול ושלושה בבג"ץ, נדרשו להכריע מה יעלה בגורלה של אשה שלקראת סוף נישואיה קיימה קשר עם גבר שלא היה בעלה: התיענש בשלילת חלקה בבית שבנתה עם בעלה בהשקעה משותפת של כסף ומאמץ ושבו התגוררה עמו יותר מ–20 שנה?

שלושת הדיינים בבית הדין הרבני האזורי ואחד משופטי בג"ץ, יצחק עמית, סברו — בהתאם לתפישה האזרחית — שאין מקום לשיקולים מוסריים (או מוטב, מוסרניים), בעת שנשקלות זכויות רכוש הצומחות ממערכת זוגית ארוכת שנים. חמשת הגברים האחרים גרסו אחרת ("בג"ץ הפך פסיקה קודמת וקבע: אשה שבגדה אינה זכאית למחצית מבית המשפחה", רויטל חובל, "הארץ", 20.11). בבג"ץ היו אלה השופטים דוד מינץ ואלכס שטיין אשר סברו שאין להתערב בהחלטת בית הדין הרבני הגדול. הדיינים הרבניים קבעו שלאשה שקיימה קשר מחוץ לנישואים אי אפשר לייחס כוונה למגורים משותפים בבית שנבנה על מגרש שירש בעלה לפני נישואיהם, ולכן היה רשום על שמו בלבד.

אחד הדיינים בבית הדין הרבני הגדול כתב: "במקרה זה נשאלת השאלה, האם גם באשה שבגדה יש להניח כי היתה כוונה לשיתוף..." שלא במפתיע, הוא ושני חבריו להרכב השיבו בשלילה. דייני בית הדין הרבני האזורי הפתיעו בהתעלמם ממעשה "הבגידה". החלטתם של שופטי הרוב בבג"ץ, שהחליטו להותיר על כנו את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, מפתיעה ומאכזבת מאוד.

פסק הדין של בג"ץ בעניין זה הוא לא פחות מרעידת אדמה. אמנם השופטים שטיין ומינץ מנסים להסוות את השלכות העומק של החלטתם בהנמקה טכנית ויבשושית לכאורה, המתמקדת באי־הוכחה של כוונת שיתוף, אך זו זריית חול בעיניים. כפי שמציין השופט עמית, "הן תוכנו של פסק הדין והן הרטוריקה של פסק הדין מסיגים אותנו לימים של טרום הלכת בבלי".

במלים אלה מתייחס השופט עמית לפסק הדין של השופט אהרן ברק בעניין בבלי, שניתן ב–1994. באותו פסק דין הכפיף בית המשפט העליון את בתי הדין הרבניים לדין האזרחי, מלבד בסוגיות המכונות "ענייני המעמד האישי". בסוגיות אלה הוסיף לשלוט הדין הדתי. מכיוון שמושג זה אינו חל על הרכוש של בני זוג, לפי הלכת בבלי חל עליו הדין האזרחי.

הלכת בבלי היתה קו פרשת המים בתחום דיני המשפחה בישראל והפכה לאחד מציוני הדרך החשובים ביותר במאבק להגנה על נשים ולקידום שוויון וצדק מגדרי בישראל. היא הבטיחה את זכויותיהן הרכושיות של נשים גם בערכאות השיפוט הדתיות ומנעה החלת סטנדרט כפול ביחס להתנהגותן המינית של נשים, אשר הביא לא פעם לשלילת זכויות אלה.

פסק הדין הנוכחי הוא בגדר הפיכה מוחלטת של כל מה שהתרחש ב–25 השנים האחרונות בזירת דיני המשפחה, במערכת שבין המשפט הדתי למשפט האזרחי. במקרה הקונקרטי שאליו מתייחס פסק הדין התוצאה בלתי נסבלת: אשה שקיימה קשר מחוץ לנישואים לקראת סוף חייה המשותפים עם בעלה מפסידה את חלקה בבית שבו גרו שניהם לאחר יותר מ–30 שנות נישואים.

אבל להחלטה של בג"ץ יש השלכות קשות יותר במישורים רחבים יותר. בהקשר הרחב של דיני המשפחה פסק הדין מעניק לגיטימציה מלאה להכנסת שיקולים דתיים־מוסריים למערך השאלות האזרחיות הנוגעות לרכוש של בני זוג. התוצאה הבלתי נמנעת שלו היא פגיעה בנשים, אשר מלכתחילה נמצאות בצד הנחות בכל הנוגע לבעלות על רכוש, כספים ונכסים.

בימים אלה דן בג"ץ בעתירה אחרת. גם היא עוסקת בחלוקת רכוש בין בני זוג שנפרדו וגם בה יש טענות לבגידה מצד האשה. במקרה הזה בית הדין הרבני קבע שרישום מחצית דירת המגורים על שם האשה, שנה לאחר הנישואים, היה למעשה אקט של הענקת מתנה על ידי האיש. בית הדין קבע עוד שמתנה זו מתבטלת עקב מעשה הבגידה מצד האשה.

פסיקה זו עומדת בניגוד מוחלט לחוק המתנה ולדין האזרחי, אשר לפי הלכת בבלי גם בית הדין הרבני מחויב לפסוק לפיה. אמנם סמוך למתן פסק דין בבלי נתן השופט מנחם אלון פסק דין בפרשה אחרת, פרשת בעהם, ובה אישר קביעה של בית הדין הרבני. בפרשת בבלי השופט ברק נמנע מלקבוע באופן נחרץ כי פסק הדין של אלון היה שגוי, אך ברור לכל כי מאז הלכת בבלי אי אפשר לקבל החלטה השוללת מאשה רכוש בהסתמך על שיקולים הלכתיים. האם גם מושכלות יסוד אלה נשמטות עתה תחת רגלינו?

פרופ' הלפרין־קדרי היא ראשת מרכז רקמן בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן, וסגנית נשיאת ועדת האו"ם לביעור אפליה נגד נשים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ