שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כשצ'ארלס מינגוס עלה לבמה בדטרויט היה חשמל באוויר עוד לפני שההופעה התחילה

הקלטת הופעה של מינגוס באורך ארבע שעות מ־1973, שיוצאת לראשונה, מדגימה איך אצלו, יותר מאשר כל ג'זיסט אחר, אפשר לשמוע את כל ההיסטוריה של המוזיקה השחורה באמריקה

בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צ'ארלס מינגוס
צ'ארלס מינגוס. גם מודרניסט וגם איש מסורתצילום: Tom Marcello
בן שלו

כרטיס להופעה הזאת, שהתקיימה בפברואר 1973, עלה 5 דולר. מי שקנה מראש שילם 4 דולר. אנחנו יודעים את זה כי המחיר נקוב על הפוסטר של ההופעה, שהתגלגל עכשיו, 45 שנה אחרי, אל עטיפת האלבום החדש שמתעד אותה. הערך של 5 דולר ב-1973 לא זהה לערך של 5 דולר ב-2018. חובבי ג'ז עם ראש מתמטי-כלכלי יכולים מן הסתם לעשות את החישוב בנקל. אבל גם אם 5 דולר ב-1973 הם כמו 15 או אפילו 30 דולר ב-2018, זה עדיין מחיר מגוחך לשלם בעבור הזכות העצומה לשבת במועדון קטן ולראות, לשמוע ולהרגיש מקרוב את צ'ארלס מינגוס והלהקה שלו.

2018 כבר סיפקה לחובבי הג'ז אוצר היסטורי אחד. ביולי ראה אור "Both Directions At Once", אלבום אולפן של רביעיית ג'ון קולטריין מ-1963, שלא היה ידוע על קיומו. זאת היתה תגלית מרעישה למדי, שזכתה לסיקור נרעש למדי. אלבום ההופעה של מינגוס, שקיבל את השם הארוך מדי "Jazz in Detroit/Strata Concert Gallery/Selden 46", הוא אוצר היסטורי בקנה מידה דומה, שזוכה בינתיים לסיקור הרבה פחות מהדהד. מדוע? ענייני שיווק, כמובן. האלבום של קולטריין יצא בחברת התקליטים האיקונית "Impulse", שמסונפת לתאגיד יוניברסל, מה שהבטיח לאלבום מערך משומן של מיתוג (למשל התווית המפוצצת "האלבום האבוד") ויחסי ציבור.

"Jazz in Detroit", לעומת זאת, יוצא בלייבל אנגלי קטן ועצמאי, BBE, שאינו מצטיין בשיווק ככל הנראה. לאופי העצמאי והמחוספס של BBE יש חסרונות בהיבט המסחרי, אבל הוא משקף בצורה מושלמת את הנסיבות הפרטיזניות שבהן הוקלטה ההופעה. Strata היתה התארגנות קצרת מועד של מוזיקאים שחורים בדטרויט של סוף שנות השישים ותחילת השבעים. הקבוצה הפעילה חלל הופעות, שהיה מן הסתם מעין גרסה דטרויטית של מועדון לבונטין 7. התמיכה הממסדית היחידה שאנשי סטראטה קיבלו היתה של תחנת הרדיו הציבורית של דטרויט (WDET), שאנשיה חדורי השליחות – הגרסה הדטרויטית לשדרני רדיו הקצה – שידרו את ההופעות שהתקיימו בגלריית סטראטה בהתלהבות עצומה. דמיינו את קוואמי משדר בלייב הופעה של טום וייטס בלבונטין 7. זאת בערך התחושה כשמקשיבים לאלבום החדש ושומעים את באד ספנגלר, שדרן WDET, משדר את ההופעה של מינגוס בגלריית סטראטה. חשמל באוויר, עוד לפני שהמוזיקה מתחילה.

עטיפת ספר צ'ארלס מינגוס
עטיפת הביוגרפיה של מינגוסצילום: Canongate Books Ltd

מינגוס, שבחודש הבא (ב-5 בינואר) ימלאו 40 שנה למותו בגיל 56, התאושש ב-1973 מכמה שנים של בצורת יצירתית, שלובה בקשיים נפשיים. העשור המזהיר של מינגוס התפרש מאמצע שנות החמישים עד אמצע שנות השישים. גוף היצירה הכביר שהוא הקליט בעשור הזה הפך אותו לאחד מענקי הג'ז והמוזיקה של המאה העשרים באופן כללי. באמצע שנות השישים, בד בבד עם הפיחות התלול במעמדו של הג'ז עם עלייתו הגורפת של הרוק, הרצף היצירתי של מינגוס נשבר. בסוף העשור, כך מספרים, הוא אפילו לא נגע בקונטרבס שלו. "אני מרחם על הג'ז. האמת של המוזיקה הלכה לאיבוד", הוא אמר ב-1971. מה שכן, מינגוס השלים בתקופה הזאת (ביחד עם העורכת נל קינג – "ככל הנראה האדם הלבן היחיד שיכול היה לערוך את הספר הזה", כתב מינגוס) את "Beneath the Underdog", אוטוביוגרפיה פראית שהיא אחד הספרים המרהיבים ביותר שנכתבו על ג'ז; סולו ורבלי מלוכלך, גועש ומסעיר של 360 עמודים.

טום וויטס
טום וייטס. נסו לדמיין אותו מופיע בלבונטין 7 ושהמקום חצי ריקצילום: DREW KELLY / NYT

בתחילת שנות השבעים מינגוס חזר מהמדבר היצירתי, חתם על חוזה בחברת "קולומביה" והוציא את האלבום "Let My Children Hear Music", שנתפר מחוטים של ג'ז ומוזיקה קלאסית והתאים לנגינה באולם קונצרטים. הוא חזר לפעילות רצופה, זכה להכרה ממסדית והופיע בהצלחה באירופה, אבל השגרה היומיומית שלו בארה"ב היתה קשה מאוד. הקהל מיעט להגיע. כך היה גם בדטרויט. שוב ושוב שומעים את שדרן WDET מפציר במאזינים לבוא לגלריית סטראטה כדי לראות את מי שהוא מגדיר בצדק "אחד הגאונים העקביים של הג'ז, ואני יודע ש'גאון' זאת מלה שצריך להשתמש בה בזהירות". הגלריה, מתברר, לא מלאה. זה בלתי נתפש. דמיינו, שוב, את קוואמי מפציר בקהל לבוא ללבונטין 7 כי המועדון לא מלא בהופעה של טום וייטס.

אחד המאפיינים המפליאים של המוזיקה של מינגוס הוא שהמרקם הצלילי נשמע כאילו הוא מופק על ידי תזמורת גדולה גם כשהלהקה מונה חמישה נגנים. זה מה שקורה ב"Jazz in Detroit". ההרכב של מינגוס כלל את הפסנתרן דון פולן, הסקסופוניסט ג'ון סטאברפילד, החצוצרן ג'ו גרדנר והמתופף רוי ברוקס (ההקלטות נמצאו לאחרונה על ידי אלמנתו של ברוקס). פולן היה פסנתרן נפלא וסטאברפילד מנגן סולידי וטוב, אבל זאת לא להקה מהדרג העליון כמו ההרכבים שאיתם מינגוס ניגן בעשור הגדול שלו. שומעים את ההבדל, בעיקר אצל החצוצרן גרדנר, החוליה החלשה בהרכב. המוזיקה של מינגוס נשמעת לעתים קרובות כמו רכבת הרים בתנועה – יש עליות וצלילות פתאומיות בקצב ובמצב רוח. באלבום החדש יש עליות וצלילות גם ברמת הנגינה. יש כמה קטעים אד ירים, ולצדם רגעים יותר סטנדרטיים.

התנודתיות בין "אדיר!" לבין "אחלה, אבל החצוצרן לא משהו", ביחד עם העובדה שהאלבום החדש כולל כארבע שעות של מוזיקה (שהוקלטה כולה בערב אחד, בשני סטים), גרמה לאחד המבקרים לטעון שהיה עדיף לעשות סלקציה ולהגיש, נגיד, רק שעתיים עם המיטב שנוגן באותו לילה. טוב שאנשי הלייבל BBE לא חשבו כך. סיבה אחת לשמוח על כך שכל ארבע השעות בפנים היא שגם לקטעים הפחות מעולים בהופעה הזאת יש ערך, מוזיקלי והיסטורי. סיבה שנייה, עקרונית יותר, היא שארבע שעות משקפות בצורה מלאה ונכונה יותר משעתיים את התכונה היסודית והמהותית ביותר של המוזיקה של מינגוס – רוחב היריעה העצום שלה.

רוחב היריעה ועומקה מתגלמים בכל מיני צורות ומישורים במוזיקה של מינגוס. בהיבט הרגשי, כמו אותה רכבת הרים שהוזכרה, המוזיקה יכולה לצלול מפסגות של אקסטזה שלוחת רסן לתהומות של יגון, ולעבור בדרך בתחנות ביניים עדינות וליריות. בהיבט האסתטי יש אצל מינגוס אחדות ניגודים מרהיבה בין פראות לשיטתיות: הוא היה אחד המוזיקאים הכי אנרכיסטים בתולדות הג'ז, ובו בזמן אחד המלחינים הדגולים של המוזיקה הזאת.

אבל רוחב היריעה ניכר בראש ובראשונה בהיקף ההיסטורי העצום של המוזיקה. אצל מינגוס, יותר מאשר אצל כל ג'זיסט אחר, נדמה שאפשר לשמוע את כל ההיסטוריה של המוזיקה השחורה באמריקה: שירי העבדים בשדה, שירת הקריאה והמענה של הכנסיות השחורות, אוקיינוס של בלוז, הג'ז הפוליפוני של ניו אורלינס, תזמורות הג'ז הגדולות של שנות העשרים והשלושים ובראש ובראשונה זו של דיוק אלינגטון, הביבופ וההארד-בופ של שנות הארבעים והחמישים, וגם הג'ז החופשי של שנות השישים. למינגוס היו רגשות מעורבים ביחס לפרי-ג'ז, אבל חופש באמנות הוא לא תלוי ז'אנר, הוא תלוי אישיות, ומינגוס היה אחת הנפשות החופשיות ביותר בתולדות הג'ז. ככזה, חופשי מהגדרות כובלות, הוא היה גם מודרניסט וגם איש המסורת, והוא הצליח לקחת את כל ההיסטוריה של המוזיקה השחורה, לכרוך אותה יחדיו ולגרום לה לצלצל כמו המוזיקה של ההווה, של המחר, ובעצם של הנצח. 5 דולר (4 בקנייה מראש) נשמע כמו מחיר לא רע בשביל כמה שעות אתו. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ