אל תקראו לנו נאצים ואל תביאו קפה לעמדה - כללי - הארץ

אל תקראו לנו נאצים ואל תביאו קפה לעמדה

אחרי חצי שנה בחברון עוזב גדוד שחם של הנח"ל את העיר בתחושות עלבון ותסכול מהתנהגותם האלימה וכפוית הטובה של התושבים היהודים, ששיאה בניסיון לדקור את טוראי עמיחי ששון. אויב מימין, אויב משמאל והנח"לאים בתווך

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

צילומים: פלאש 90

טוראי עמיחי ששון, חייל בגדוד הנח"ל בחברון, היה נסער מאוד ביום חמישי שעבר. "אני בהלם", שיחזר את האירוע שהתרחש כמה שעות קודם לכן בכיכר גרוס, "ישבתי בג'יפ עם שני יס"מניקים והמשטרה העלתה עצור יהודי. התושבים היהודים הקיפו את הרכב ולא נתנו לנו לזוז. הם התחילו לצעוק לנו 'מניאקים', 'עוכרי ישראל', 'נאצים'. פתאום התקרב אלי אחד מהם שראיתי לו את הרשע בעיניים. הוא פתח את דלת הנהג ובא לדקור אותי עם דוקרן שקודם הוא פינצ'ר בו את הגלגלים של הג'יפ. שים לב לכלי הזה", ששון שלף מהכיס את הדוקרן, "דבר כזה נועד להרוג, בפירוש לא לשרוט. אם לא הייתי עירני הוא היה פוגע לי בצוואר. באינסטינקט דפקתי לו את הדלת בפנים, הוא נפל. הייתי מבוהל, כבר דרכתי את הנשק כדי לירות בו, אבל היס"מניקים קפצו ושכבו עליו, צעקו לי 'אל תירה, אל תירה'. הדוקרן נפל לו מהיד ואני לקחתי אותו, שלא יגידו שאני ממציא סיפורים. וגם שתהיה לי מזכרת מהיישוב היהודי בחברון".

התוקף לא נעצר. "האירוע היה חלק מההתפרעויות שבהן שוטרים ספגו העלבות ודברי נאצה, הושלכו לעברם ביצים ואבנים, ניידות משטרה ניזוקו, שוטרים הותקפו ונפצעו", מסביר דובר המחוז, רפ"ק רפי יפה. באותו ערב עזב גדוד "שחם" את גזרת חברון, לאחר שהיה מוצב בה במשך חצי שנה. "אנשים בארץ ישנים", אומר ששון. "הם לא מתארים לעצמם מה הולך כאן. אני, לגמרי השתנה לי הראש בגלל מה שראיתי בחברון. עד הבלגן שהיה איתי אפשר לומר שדי הערכתי את המתנחלים. בהשקפות שלי הייתי די ימני".

לא הרחק משם, ברחבת הכניסה לשכונת "אברהם אבינו", עמדה מרים לוינגר צועקת ומחרפת. הקורבן התורן הפעם היה לוחם של היס"מ (יחידת סיור מיוחדת של המשטרה), שבשל חזותו הבלונדינית נראה לה כנראה כמי שאינו יהודי כהלכה. "לך לאוקראינה", צעקה לעברו. "עוד לא יבש הדם ואתם באתם להתעלל ביהודים? מאיפה אתה? מקישינב? מחמלניצקי? לא מספיק מה שעשיתם שם ליהודים, שהגעתם אחרינו גם לארץ ישראל להרביץ לנו? יבוא אוקראיני, ישר מקישינב, עוד לא יבש הדם. אין לכם כפרה, חולרות, חולי נפש, סמרטוטים של ערבים, גויים, אלוהים לא יסלח לכם".

"לכו מכאן", סיננו חברותיה כבמקהלה מאיימת, מדי שלושה משפטים, "לכו מכאן".

ששון אומר שביכולתו לזהות את האיש שתקף אותו. בסוף השבוע הוא התייצב בתחנת המשטרה בחברון, הגיש תלונה רשמית על התקיפה ומסר את הדוקרן. במחוז ש"י של המשטרה נפתחה חקירה, אך טרם נעצר חשוד במעשה.

שוליים מטורפים

בשבוע שבין רצח הפעוטה שלהבת פס לקבורתה, היתה חברון מוקד של הפקרות ושטנה. באין ערבים זמינים לפרוע בהם, בגלל העוצר, הופנה זעם המתנחלים כלפי צה"ל, משמר הגבול ומשטרת ישראל. בחניון הגמלים הצמוד לשוק הישן סבבו כנופיות ילדים, בקושי בני עשר, רובם מצוידים במוטות ברזל, חלקם בפטישים ואחדים בג'ריקנים של נפט, והשחיתו כל שנקרה בדרכם. הם עקרו מנעולים של חנויות נטושות, הבעירו בתוכן אש, השחיתו ציוד. מסע ההרס, שגם ילדות השתתפו בו, התנהל למעשה בלי הפרעה. כאשר ניסה חייל צה"ל מדי פעם לעצור בעד הפורעים, התעלמו ממנו הינוקות במקרה הטוב, אבל בדרך כלל הגיבו בקללות. הקריאה "נאצים" כבר הפכה כאן מזמן לשגרת לשון. "העיקר שבסוף הם מביאים לנו קפה לעמדות", אמר מישהו באירוניה.

התופעות המתחוללות עכשיו בחברון לא צריכות להפתיע; במידה רבה הן תולדה של עצימת עין מתמשכת. לא מפקד חטיבת חברון אחד ולא שניים בנו קריירה מזהירה על מערכת הקשרים ההדוקה שרקמו עם המתנחלים, כשהם פוטרים את "הקיצונים" כמיעוט שולי זניח. מתי לאחרונה קם מפקד אוגדת יהודה ושומרון או אלוף הפיקוד לגנות בפומבי את התנהגות המתנחלים? רק ביום שישי הבחין סוף סוף שר הביטחון, בנימין בן אליעזר, שכל הגבולות נחצו והשמיע בטלוויזיה אזהרה, אמנם ריקה מתוכן - אם המצב יימשך, אמר, ישקול להוציא את חיילי צה"ל מהעיר. הרמטכ"ל כבר נשמע הרבה יותר זהיר ומתחשב בנזיפה האבהית שהשמיע ליהודי חברון בראיון לניסים משעל ביום ראשון, ועל כולם מאפיל בסלחנותו סגן הרמטכ"ל והטוען לכתר, משה (בוגי) יעלון, יקיר המתנחלים.

כל אלה שעמדו מנגד אחראים ישירות להשפלות שהצבא עובר עתה בחברון. בניגוד לרושם שמבקשים דוברי הישוב היהודי ליצור, כאילו הכעס שלהם הוא תגובה בלבד על יחס אלים כביכול שמפגינים היס"מניקים, הם משביעים מרורים גם את חיילי צה"ל. אמנם לא באותה מידה, אבל בכל זאת.

מג"ד שחם, יהודה פוקס, מסתייג בתוקף מהתיאור הזה. "לי אין שום בעיה איתם. לפני 13 שנים נשבעתי בכותל להגן בחירוף נפש על אזרחי מדינת ישראל ואני גאה לעשות את זה, למרות שהחברים שלי בתל אביב לא מבינים איך זה ייתכן אני שומר בשמחה גם על אלה שקוראים לי נאצי. העמדות שלי לחלוטין לא שייכות לנושא, אני לא השוטר של מדינת ישראל, אני בסך הכל חייל. התפקיד הערכי שלקחתי על עצמי נוגע אך ורק לפקודים שלי, אני פה לא כדי לשפוט דעות של אנשים אלא כדי לאפשר לאנשים להביע דעות".

את רוב גילויי האגרסיוויות, הוא מעיד, מלבים גורמים מבחוץ. "באחת הפעמים שהמתנחלים עלו לאבו סניינה, החבר'ה מחברון צעקו על אלה של יצהר 'תפסיקו לריב עם החיילים'. למרות שהפחידו אותי בהשמצות עליהם, הניסיון שלי עם הישוב בחברון, למעט שוליים מטורפים, עד הרצח הוא אחלה. את המציאות בחברון אי אפשר לבחון על פי קריטריונים שיפים לשיינקין".

גורמים מבחוץ

שעות ספורות לפני שהמ"פ, סרן ישראל אמיד, העביר את האחריות על הרחוב הראשי לפלוגה המחליפה מהצנחנים, הוא הקפיד להסתובב בין הלוחמים שלו, שהיו פזורים בזוגות בנקודות החיכוך, כדי למנוע התרופפות של הרגע האחרון בגלל העייפות המצטברת. זאת פלוגה שהתגייסה במארס 2000, ולאחר חצי שנה כבר נשלחה לשטחים. בבוקר ובלילה שקדם לו היא היתה טרודה במרדפים אחרי קבוצות מתנחלים שעלו לגבעת אבו סניינה, ממנה נורתה למוות התינוקת. "הם עובדים חכם", מנתח המ"פ את האופוזיציה. "הם משתמשים בהטעיות, מדובר בחבורות של שלושים-ארבעים איש".

בעוד המבוגרים עסוקים באבו סניינה, הנוער נשאר מאחור לטפל בחנויות שבשערי הקסבה. "המצב הנוכחי לא משקף בכלום את מה שקרה בחצי השנה שלפניו", חשוב לאמיד להדגיש. "יש פה דמגוגים לא קטנים, אבל ההתפרעויות הללו בהחלט לא משקפות. מיעוט רועש הוא שגורם לשם הרע שיצא לחברון, את הרוב הדומם לא תמצא בהפרות הסדר". כשחייל שלו, טוראי בוריס פלוטניקוב, מנסה לעצור את ההשחתה חסרת הרסן, עונים לו הילדים באיומים, מושכים את הרובה שלו, מציקים, פולטים קללה. זהו מקרה זניח אמנם בים הפרות הסדר, אבל כמה מאופק אפשר עוד להיות לנוכח הביזוי וההתעמרות?

אמיד עצמו התעקש לכבות שריפה אחת מני רבות שהבעיר השבאב היהודי, במאפיית פיתות נטושה. זה היה מעט מדי ולא ממש מועיל לנוכח ההמון. "ייתכן שזה די טמטום מבחינתי להיכנס לפה עכשיו", הוא אומר. "הרי יכולתי לתת למקום לבעור עד שהאש תדעך מעצמה או, הקיצוניות השנייה, להניח לבניין לקרוס. לדעתי, מה שיוצר במקרה הזה את המתח זה ששוב ושוב אנחנו מכבים והם מדליקים".

המתנחלים התוקפים את שכונת אבו סניינה סומכים על הגנת הצבא, אומר המ"פ אמיד. "אם הם היו יודעים שצה"ל קיבל החלטה בשום פנים ואופן לא לסכן חיילים, אני מניח שהם לא היו מנסים לפגוע ברכוש ערבי. בלילה שעבר הם פיצלו בדרך לשם כוחות, אנחנו המשכנו אחרי אלה שהלכו שמאלה. לא במקרה כל הקבוצה שרצה ימינה חזרה והצטרפה אחרינו".

אם המג"ד מצביע על "גורמים מבחוץ" במחנה המתנחלים, המ"פ אמיד מאשים גורמים מבחוץ בירי הפלשתיני משכונת אבו סניינה. "מי שיורה באבו סניינה אלה לא תושבי השכונה", הוא אומר. "גם פה וגם בבית ג'אלה אלו חוליות תנזים שמגיעות מבחוץ, עושות את שלהן ובורחות. ברצח התינוקת נשבר למעשה טאבו, כולנו האמנו שהם לא יפגעו במתנחלים; יותר בגלל הפחד מהמתנחלים מאשר מצה"ל".

יד קלה על ההדק

שלוש יריות נשמעו באמצע השיחה מכיוון שכונת אברהם אבינו, ילדים רצו בחבורה לאורך הרחוב הראשי. "זאת הסחה", מפרש אמיד את פשר התנועות. הוא בן 25, תושב מצפה נטופה שבגליל התחתון. "אני משתדל מאוד לשמור את הדברים בריחוק, הכלל הוא לא לקחת את הנביחות עלי באופן אישי. מה לא צעקו לי לא פעם ולא פעמיים? מהר מאוד אתה לומד לאטום את עצמך, להתייחס לעניין כאל משחק, הרי ברור שזה מצב שהפתרון לו אינו נמצא בידך. גם כשאני חוטף בטעות אגרוף תוך כדי פינוי אני עוצר את עצמי, למרות שבקלות אפשר לאבד את הסעיף. כבר אמרתי למתיישבים בכמה הזדמנויות שבעיני הם מפסידים את המאבק בגלל חוסר היכולת שלהם לשלוט בכל הגוונים".

קורות הימים האחרונים בילבלו לא מעט את החובש אנדרי קונונוב, יליד סנט פטרסבורג, חמש שנים בארץ, תושב רחובות. "אתה כבר לא יודע מי חבר ומי אויב", הוא אומר. "מה שקורה עם המתנחלים זה לא רק בגלל הרצח, מצב הרוח שלהם הוא כל הזמן ככה. אנחנו לא שולטים על ההתנהגות שלהם. לי אישית קשה עם הדת והאידיאולוגיה שהם מייצגים, אני מת כבר לעזוב".

בניגוד לו, יוני וולהיים מחשמונאים שבגוש מודיעין משוכנע שהפלוגה עוד תתגעגע כהוגן לחברון. "התעסוקה הבאה שלנו היא באביבים. בטח תהיה שם זולה, היציאות יהיו עלא-כיפאק, אבל כשהחבר'ה יישבו שבוזים בעמדה שלא קורה בה כלום ובחברון יהיה שמח - נראה אז מה הם יחשבו".

וולהיים אינו מרוצה ממדיניות הצבא בחברון. "אני רוצה לומר משהו על היהודים שבחברון, להוציא אותם בסדר מהלינץ' הציבורי עליהם. אני לא מצדיק את כל המעשים שלהם, אבל בעיני הם נערצים גם כשהם עוברים קצת על החוק. בינתיים אני עושה מה שהצבא אומר לי. זה קשה לפעול בניגוד לעמדות שלך, אבל בשביל זה אני חייל".

לגדוד שחם הצטבר בעיתונות תיק של מקרים שבהם נראה כי חייליו להוטים ללחוץ על ההדק. שעתיים לפני ההתקפלות מחברון מתפנה המ"פ אמיד לחשבון נפש. "בתדרוכים שלי לפלוגה תמיד הדגשתי שבכל הנוגע ליחס לאוכלוסייה הערבית מדובר קודם כל בבני אדם". כל זה לא מנע את פציעתו של ג'עברי ג'דאללה, בן 50, שרגלו נקטעה לאחר שירו בו חיילים שהיו מוצבים במחסום בשוק שבמרכז חברון, תקרית שהנציח צלם הטלוויזיה של סוכנות הידיעות אי-פי.

"מבחינתנו זה אירוע לא טוב", מודה אמיד בליקויים שהתגלו אז. "מדובר היה באזרח שהסתובב בשעת עוצר, הוא לא נענה לקריאה לעצור. העובדה המאוד המצערת היא שפגענו באזרח ולא במחבל. תיחקרנו את הפרשה בצורה יסודית, לא ניסינו לטייח אותה, הפקנו ממנה לקחים חשובים להמשך התעסוקה, בין השאר על איך מבדילים בין חשוד לאדם תמים. בשיחות ארוכות שהיו לי עם החייל שירה הוא אמר לי שהוא חשש שהבחור יתקרב וינסה לדקור אותו. להגנתו אני חייב לומר, שכל זה קרה כבר בשבוע הראשון של הפלוגה בחברון, עוד לא הכרנו את הנפשות הפועלות ולא ממש היינו מנוסים. ההתראות שקיבלנו אז היו שצפוי פיגוע בטווח המגע. להערכתי, מכאן גם נובעת המעידה שלו".

החייל היורה הושעה ונשלח למפקדת הגדוד. אחר כך הועבר העניין לחקירת מצ"ח ובינתיים הוחזר החייל לפלוגה. החקירה עוד לא הסתיימה. בעקבות הפגיעה בג'דאללה נקרא המג"ד לרמטכ"ל לתת הסברים. צה"ל הפיק קלטת הסברה המטפלת בלקחי התקרית העגומה ומפיץ אותה כחומר לימוד אצל כל היחידות הנקראות לשירות בשטחים.

עימות עם אקדוחן

ברצותם ושלא ברצותם, השקיפות לתקשורת היתה מוחלטת. בחברון ניצב צלם כמעט בכל רחוב, הסכסוך מסוקר לעולם בשידור חי, המעקב צמוד, הצוותים של CNN ,NBC ו-BBC רצו לצידם כתף אל כתף. לעתים קרובות מדי פשתה בגדוד תחושת מועקה כבדה: החיילים חשו שהפרשנות שניתנה לכמה מהמעשים שלהם מציגה אותם, שלא בצדק לדעתם, באור שלילי. כך היה אחרי הירי בחאלד ראנם, מבוקש שלחובתו נזקפה שורה ארוכה של מקרי ירי על הישוב היהודי בחברון.

ראנם נלכד במחסום פתע שהקימה הפלוגה המסייעת בצומת חלחול. הוא נבדק ונכבל באזיקונים. כשהובל אל הג'יפ שנועד להעביר אותו למעצר, הוא ניצל הרף עין של היסוס ופתח בריצה מהירה. "החיילים צעקו לו לעצור", משחזר המג"ד. "הוא לא עצר. הם ירו סביבו והוא המשיך לברוח, החושך כבר ירד, הוא כמעט נכנס לשטח הבנוי, מ"פ מסייעת ירד לכריעה וירה שלושה כדורים שאחד מהם השכיב אותו. אחר כך הוא הזעיק אמבולנס ושלח את הפצוע לבית חולים".

הטענות של המג"ד לאנשיו מצטמצמות להתנהגותם עד לבריחתו של ראנם, לא אחריה. "מרוב הומניות הם לא כיסו לו את העיניים בפלנלית, אמצעי פשוט שהיה מונע ממנו להתחמק. האח של ראנם, שהיה איתו בזמן המקרה, זימן אליו בינתיים את הטלוויזיה והפיץ סיפור שנקלט בציבור, שירינו כביכול בדם קר במחבל כפות. במקום לברך אותנו על תפיסה של מחבל איכותי, העיתונות בילבלה את היוצרות ושפטה אותנו".

כך קרה לדבריו גם אחרי ההיתקלות שבה נהרג המיתוס החברוני שאכר חסונה אל-חוסייני. עוד לפני שהגיעו לגזרה הם שמעו אגדות על מעלליו של "האקדוחן" הנועז, שבכל הפרת סדר הופיע לפתע בין שורות המפגינים, ירה כמה כדורים לעבר חיילי צה"ל ונעלם עד לפעם הבאה. באמצע ינואר הם פגשו בו פנים אל פנים במבצע משותף להם ולכוח מג"ב. סמל מירושלים, שהיה מעורב בהיתקלות, מנתח את ההישג המבצעי שהפך למפולת הסברתית:

"פתאום, בתוך כל האבנים ובקבוקי התבערה, נזרק אלינו גם מטען. בשנייה הראשונה היינו בשוק, כשהתעשתנו טסנו לסמטה כדי לנסות למצוא את המפגע. הוא עמד שם, חמוש באקדח, כשהוא ראה אותנו הוא היה מופתע לגמרי. אז עוד לא ידענו כמובן שזהו האקדוחן המפורסם. המרחק בינינו היה בקושי חמישה מטרים, ירינו בו שבעה כדורים לפני שהוא בכלל הספיק להגיב ואז גררנו אותו החוצה מהסמטה והרופא קבע את מותו. בהחלט הרגשתי סיפוק, מבחינתנו זאת היתה הצלחה עצומה".

למחרת, כשפתח את העיתון חשכו עיניו. הצילום של סוכנות רויטרס, שבו הוא נראה מחייך תוך כדי גרירת ההרוג, בהחלט לא החמיא. את השבחים על ההישג, שהחיילים חיפשו בנרות, הם לא מצאו בעיתונים. "זה מה שכואב לי", אומר הסמל. "זה היה מחבל של התנזים שלא מגיע לו שום כבוד. במקום זה אני שומע בחדשות שכביכול אנחנו אלה שלא היינו בסדר".

ניצחון מוחץ

בתל רומיידה, שכונה "מלון הנסיכה" בפי החיילים שהיו מצבים בו, השלים הפלחו"ד, הפלוגה המובילה של הגדוד, את ההכנות לתזוזה. הציוד היה ארוז, המחליפים מהצנחנים כבר הגיעו, האווירה עמדה בסימן התפרקות מלחץ, וכשחזר המ"פ רועי שטרית מטקס צנוע, שבו העניק לו מח"ט הנח"ל את דרגות הסרן, הוא נתקל בזובור של חייו. מארב מתוכנן היטב שיזמו המ"מים לרגל החגיגה המטיר עליו תערובת סמיכה של ביצים, גבינה לבנה וקמח.

זו היתה הפעם היחידה בקו ששטרית נותר המום. "הצליחו להביך אותי", הוא אישר לאחר שלב החיבוקים, ואז מיהר למקלחת להסיר את הטינופת. "הם בהחלט עבדו יפה", הוא מנתח את המבצע. "הם משכו את האויב ואז תקעו אותו". כשהתאושש הוא התפנה לנתח את התקופה שבילו בחברון, שעיקרה התכתשות בלתי פוסקת עם הפלשתינאים וסופה בבלימת המתנחלים מלכלות את זעמם בערבים.

"כמובן שזאת לא העבודה שחיפשנו לעצמנו", אומר שטרית. "המציאות מאוד מוזרה ומסובכת. קודם אתה הודף אותם תוך שימוש בכוח סביר, אחר כך הם צוחקים איתך על כוס תה ולוחצים לך את היד. לכן אותי ההערות שלהם אף פעם לא הטרידו, כשקראו לי נאצי - זה אגב היה אדם שבמקור הוא לא מהישוב פה - צחקתי".

שטרית, בן 23, שמסומן בגדוד לגדולות, נכנס לתפקיד שבוע בלבד לפני שפרצה האינתיפאדה. הוא נולד בבאר שבע, ועבר עם המשפחה למיתר. "המג"ד קורא לי בצחוק 'שטרית מבאר שבע' או 'רועי ממיתר'", הוא מדגים תוויות עדתיות. "אני אומר שאני שטרית ממיתר". הוא נשאר אוהד שרוף של קבוצת נעוריו, הפועל באר שבע, ובמינוח הלקוח מהוויית הכדורגל הוא גם הסביר לחייליו את הטקטיקה שבה הם נדרשים לנהוג בחברון. "אני אומר להם שבשלב זה אנחנו כאן בעיר במשימת בונקר. אם מגיע אלינו אויב צריך לבעוט קיבינימט, רחוק ככל האפשר".

הוא לא מתרגש מהטענות של המתנחלים על הרכות כביכול שמאפיינת את תגובותיו של צה"ל. "הניצחון שלנו פה הוא מוחץ", הוא אומר. "הפלחו"ד של גדוד שחם יודע בדיוק מה הוא שווה. יורים עלי כדור, אני משיב בארבעים. יש לי את מלוא הסמכות ושיקול הדעת להגיב גם באש לא פרופורציונלית, זה לא מקרה שכל מי שניסה עלינו נכשל. הנה, 300 מטר לפנינו שכונת אבו סניינה, מה שלי יש מולה זה כלים דרוכים שנותנים מענה גם לטווחים של שלושה קילומטר. על החוסן שלנו לא ישפיעו לא תנזים, לא חמאס, לא הרצח של התינוקות ולא הפיגועים שבחוץ. חשוב שהציבור יבין שאנחנו גורמים להם פה נזק שמכניס את ערפאת לבעיה לא פשוטה".

ושטרית ממהר לסייג את הדברים. "אסור שנהיה יהירים. לי היה חייל שהדחתי אותו מהפלוגה מסיבה אחת, והיא זילות בחיי אדם. פלשתינאי זה לא אוטומטית אויב. כשילד מגיע אלינו לעמדות לגרד שאריות אוכל מהמגשיות שחילקנו לחיילים, אני לא יכול להישאר אדיש כלפיו. משפחות שאין להן תרופות, נשים שמביאות מים בג'ריקנים, אמבולנס שמגיע עם חולה - מה, לא תיתן לו לעבור אפילו שיש עוצר? אחרי בדיקה אני אפילו מאבטח אותו, כדי למנוע חיכוך עם הישוב היהודי. יש דברים ששמעתי מהפלשתינאים שבפירוש נגעו ללבי. אנחנו חייבים להיות תקיפים, אבל לדעת גם להציב גבולות".

את הלוחם הוא הדיח, לדבריו, כי "מתחת לעמדה שלו החבר'ה של כהנא ריססו ללא הפרעה בתים של פלשתינאים בכתובות נאצה, הוא התרועע עם חוגים שעוררו פה מהומות. לכל אחד יש זכות לעמדה פוליטית, הוא לא עף על מה שהוא חשב, זה בטח לא עניין של סתימת פיות; הוא סולק בגלל הרגישות המאוד מסוימת שקיימת בעיר חברון. ברגע שכל הפלשתינאים, בעצם היותם ערבים, מוגדרים אצלו כאויב, לי כמפקד יש בעיה איתו, למרות שהוא חייל בהחלט טוב. אני לא סומך עליו, אני לא רוצה אותו".

זו לא היתה שליפה מן המותן, הוא מבהיר, וגם לא החלטה בלעדית שלו. "בנוגע אליו היתה פה סגירת מעגל מהמ"כ עד למג"ד. הדיון בעניינו לא היה תאורטי. הוא השתתף באירוע שהדיווחים שהוא נתן היו תמוהים מאוד וכתוצאה מהם נפגעו חפים מפשע". ילד בן עשר, מועז עדואן משכונת חארת א-שייח, נהרג בחילופי אש בין לוחמי הפלחו"ד לחמושים פלשתינאים, דווח בעיתון.

החמישייה הפותחת

בשעות האחרונות בעין הסערה בחברון, בגזרה שצה"ל מגדיר כמורכבת מכולן, הם חלמו כבר על הרגע שסוף סוף, אחרי חצי שנה, יוכלו ללכת לישון בלי מדים. מאזן לא רשמי זוקף לזכות הגדוד את הריגתם של עשרה פלשתינאים חמושים, מרביתם מאש צלפים; חשיפת שני מטענים שכוונו אל קו 160, האוטובוס הנוסע בין ירושלים לחברון; וכן סיכול פיגוע באידנא.

"לא היה חייל בגדוד שלא ירו עליו, או שלא השיב בתגובה בירי", מציג המג"ד את הנתונים. בתעסוקה מבצעית שנפרשה על פני שישה חודשים רצופים איבד הגדוד שניים מלוחמיו, סגן דוד חן-כהן וסמל שלמה אדישנה, שנהרגו באל-חאדר. מלבד הפעוטה שלהבת פס, נהרגו בגזרת האחריות של הגדוד, שהיה פרוס בתחילת האינתיפאדה גם בבית חגי, רינה דידובסקי ואליהו בן עמי. שניהם נפגעו מיריות שנורו ממכונית חולפת לעבר הרכב שבו נסעו.

"בדרך כלל אחרי שלושה חודשים רצופים בקו, החיילים נראים כמו נעבעכים", אומר המג"ד. "הפעם, למרות שהתעסוקה היתה ארוכה פי שתיים, הם יצאו ממנה מחוזקים". החידה היחידה שפוקס בכל זאת עוד לא פתר היא כיצד קרה שדווקא גדוד של "סבונים", כהגדרתו, הפך בתקשורת לסמל של חריגות, בעוד שבצה"ל מעלים אותו על נס. "החמישייה הפותחת שלנו מנצחת את מכבי תל אביב ביום טוב", הוא שינן ללא הרף למ"פים שלו, כשגבר גל הכתבות הביקורתיות.

כשעזבה הפלוגה של אמיד את חברון, נפרדו ממנה תושבי הרובע היהודי בברכה "להתראות בקרוב" עם חיוך רב משמעות על פניהם. לאחר אימון קצר אמור גדוד שחם לעלות לקו הצפון, אבל משאל בלתי מחייב מגלה שרוב חייליו היו מעדיפים לשוב אל האקשן של חברון. לבנון, שעשתה כותרות עד לפני שנה, היא כבר לגמרי פאסה. *

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ