יוסף מלך השטחים

כאיש שב"כ נחשב יוסי גנוסר לאויב מר של הפלשתינאים ובכל זאת הצליח להפוך לאיש אמונו של ערפאת, לפתח עסקים ענפים עם הרשות ולהיות שליחם של ארבעה ראשי ממשלה אל יו"ר הרשות. אפילו שרון נזקק לו כמלווה צמוד לבנו בפגישתו עם ערפאת. איך זכה גנוסר במעמד הזה ולמה היועץ המשפטי מתקשה להשלים עם הגזירה

שרה ליבוביץ-דר
שרה ליבוביץ-דר

עיזאת נאפסו כבר לא פוחד מיוסי גנוסר, הוא רק לא מצליח להבין איך האיש הזה, שהיה האויב הגדול של הפלשתינאים והסיוט הפרטי שלו עצמו, נהפך פתאום לישראלי הכי קרוב לערפאת ולאנשיו. לפני 20 שנה הורשע נאפסו, אז קצין בצה"ל (ממוצא צ'רקסי), בבגידה ובריגול על פי הודאתו ונידון ל-18 שנות מאסר. במשפטו טען שההודאה נגבתה ממנו בעינויים ובאלימות מצד חוקרי השב"כ ובראשם יוסי גנוסר. ב-1987 קיבל בית המשפט העליון את טענותיו, הרשיע אותו בעבירה קלה יותר וגזר עליו שנתיים מאסר. נאפסו, שכבר ישב בכלא שבע שנים וחצי, שוחרר מיד.

מאז שיקם נאפסו את חייו, הוא גר בכפר כמא ועובד במפעל פלסטיק בקיבוץ בצפון הארץ, אבל תעלומת גנוסר ממשיכה להציק לו: "זה ממש מוזר. יש פה הרבה סימני שאלה שאני לא מבין אותם. הוא הרי האויב מספר אחד שלהם. משהו פה לא מסתדר לי. אני חושב על זה די הרבה. הוא חקר מאות פלשתינאים, אני מניח שרובם הגדול רואים אותו באור שלילי. הוא לא היה אדם שפעל עם כפפות של משי. אני לא מבין את החיבור הזה עם ערפאת".

גם בכירי הרשות הפלשתינית מודעים לפרדוקס הטמון ביחסי האמון ההדוקים שרקם ערפאת עם מי שנחשב לאימת העצירים הפלשתינאים. אולי משום כך הם מנסים להצניע את הקשר. "הפלשתינאים שנחקרו בשב"כ לא יבינו את הקשר הזה", אומר אדם שמקורב לערפאת. לכן השם יוסי גנוסר הוא טאבו בשטחים. לא מדברים עליו, לא מזכירים אותו, הוא סוד כמוס. אין הרבה תצלומים משותפים של גנוסר וערפאת. גנוסר לא בא לאירועים רשמיים והפגישות שלו עם ערפאת מתקיימות ללא הד תקשורתי. הביוגרף הרשמי של ערפאת, אלן הארט, לא מזכיר את גנוסר בביוגרפיה שכתב ב-88' וגם לא במהדורה המעודכנת שיצאה ב-95'. גם גנוסר לא מדבר על ערפאת. אחת הפעמים היחידות שהזכיר אותו היתה בראיון למקומון "צומת השרון" לפני עשר שנים. "בעיני זה בכלל לא חשוב אם מכירים בי", הוא אמר. "מה אני צריך בכלל שיקום מישהו כמו אבו-עמאר ויודיע לי שהוא מכיר בי, איזה צורך זה מספק בי בכלל".

בכירי הרשות הפלשתינית מכירים את הרגישויות ורובם מסרבים להתייחס לגנוסר. "אני לא מדברת על אנשים, רק על נושאים", אומרת חנאן עשראווי. "הקשר ביניהם הוא עניין אישי, זה לא ענייני", אומר נביל אבו-רודיינה, ראש לשכתו של ערפאת, "יש לנו קשרים עם ישראלים רבים, באים לכאן חברי כנסת ורבנים, אנחנו נפגשים לא רק עם גנוסר". זיאד אבו-זיאד אומר שיש הרבה אנשי שב"כ לשעבר ששומרים על קשר עם הרשות הפלשתינית: "אנחנו לא מתייחסים בצורה גרועה אל מי שבא כשליח מטעם הישראלים. אם היינו מתייחסים אל השליחים האלה בצורה רגשית לא היינו מדברים עם אף אחד". וסאיב עריקאת, יו"ר הצוות הפלשתיני למשא ומתן, אומר: "אני לא במצב לענות על שאלות שקשורות לגנוסר".

אתה יכול להסביר את הקשר ההדוק הזה בין חוקר שב"כ לשעבר לבין ערפאת?

"הקו הזה בינינו לבין הישראלים פתוח כבר חמש שנים, מאז שיצחק רבין שלח אותו כשליח".

ואמנם, רבין היה האיש שמיסד לראשונה את מעמדו של גנוסר אצל ערפאת כשהפך אותו לאיש הקשר שלו עם יו"ר הרשות. בספרה "הולכת בדרכו" כתבה לאה רבין: "יצחק נהג לומר שיוסי הוא הערוץ האחורי שלו אל ערפאת. איננו זקוק לערוצים אחוריים נוספים. במרוצת 94' ו-95' נפגש יוסי אחת לשבוע עם ערפאת כדי לשמר את היחסים, את האמון ואת קווי התקשורת הפתוחים... פגישותיו של יוסי עם ערפאת לא נחשפו ברבים, אך ערפאת הודיע לפחות פעם אחת לבכיריו שכבר כונן קו חם עם יצחק... הכל חשבו שמדובר בטלפון אדום וקטן המוצב לצידו של יצחק. לאחר מכן התחיל יצחק לכנות את יוסי בשם הקו החם".

בספרו "שב"כ בין הקרעים" כותב כרמי גילון, מפקד השב"כ לשעבר, ששליחותו של גנוסר לערפאת מטעמו של רבין נשמרה בסוד במשך חודשים רבים. "הצלחנו לשמור על הסוד משום שמספר השותפים לו היה מצומצם ביותר. על הפגישה הראשונה מסוג זה ידעו רק שלושה, רבין, גנוסר ואני. מן הפגישה השנייה ואילך שותף בסוד גם דני יתום, אז מזכירו הצבאי של רבין. יוסי שימש אז כיו"ר הדירקטוריון של חברת עמידר ומאוחר יותר מונה גם ליועץ ראש הממשלה לענייני שבויים ונעדרים. תפקיד זה איפשר לו להופיע הרבה אצל רבין, מבלי שמישהו יחשוד בכך שהוא מועסק אצל ראש הממשלה גם בתפקיד שונה לחלוטין.

"פגישות התדרוך היו מתקיימות בלשכת שר הביטחון בתל אביב בנוכחות ארבעתנו. לרוב הן היו מתקיימות בשעת אחר הצהריים מאוחרת. מיד לאחר מכן היה יוסי נוסע לעזה במכוניתו, נפגש עם ערפאת וחוזר עוד באותו לילה ומעדכן את רבין, יתום ואותי". גילון הצטרף לכמה מנסיעותיו של גנוסר לעזה. "היינו מגיעים למחסום ארז במכוניתו של גנוסר, כמובן ללא קוז'אק מהבהב. איש במחסום לא זיהה אותנו... היינו מחנים את המכונית בצד הישראלי, עוברים את המחסום, ומצידו השני של המחסום חיכה לנו מוחמד דחלאן, היינו נכנסים למכוניתו של דחלאן ונוסעים לעזה".

המפגשים התנהלו בבית שבו התגורר אז ערפאת, כותב גילון. "היינו מגיעים לבית, מפטפטים קצת עם השומרים, ולפעמים מחליפים בדיחות, ולבסוף נכנסים לדיוואן של ערפאת. חלק מן הפגישות היו עם ערפאת לבדו. אחרות היו בנוכחות בכירי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית... תמיד היה קטע שבו ערפאת וגנוסר היו נכנסים לבדם לחדר השינה של ערפאת, ושם היו עוברים המסרים האישיים והסודיים ביותר שרבין ביקש להעביר לערפאת, ושערפאת ביקש מגנוסר להעביר לרבין".

איך החלו הקשרים בין גנוסר לערפאת? חלק מהתשובה מספק פרופ' סטיב כהן, מנהל השלוחה הניו יורקית של המכון הוואשינגטוני לשלום ולפיתוח כלכלי במזרח התיכון. כהן, יהודי דתי, גדל בקנדה, למד באוניברסיטה פסיכולוגיה, סוציולוגיה ומדע המדינה וכשפרצה מלחמת יום כיפור היה מרצה באוניברסיטת הרווארד. הוא מיהר לטוס לישראל ושובץ כמרצה לחיילים בסיני. "אז נדרתי לעצמי שאני צריך להקדיש את החיים שלי להגיע אל הערבים בהידברות ולא במלחמה", הוא מספר בשיחת טלפון מביתו בניו ג'רזי. כהן התחיל להסתובב בעולם הערבי. "אני בניתי את הקשרים עם המצרים שהכינו את ביקור סאדאת בירושלים. לפני מלחמת לבנון נסעתי לביירות בניסיון קצת נאיווי למנוע את המלחמה הזאת. באותה תקופה התחלתי לבנות קשר עם ערפאת ועם אבו-ג'יהאד וחיפשתי מנהיגים בארץ שיהיו מוכנים להגיע להידברות.

"במחצית שנות ה-80 עלה רעיון להפגיש פלשתינאים עם ישראלים באירופה בניסיון להבין אחד את השני ולסייע בהחזרת שבויים. באופן אירוני ראובן חזק, מראשי השב"כ, המליץ לי על גנוסר כמי שמתאים להשתתף במפגשים האלה". במלה "אירוני" כהן מתכוון כמובן לעובדה שחזק היה זה שחשף, יחד עם פלג רדאי ואלי מלכא, את העובדה שגנוסר העלים את חלקם של אנשי השב"כ ברצח המחבלים שחטפו באפריל 84' את האוטובוס בקו 300.

ב-85' נפגשו גנוסר, שלמה גזית שהיה ראש אמ"ן ומתאם הפעולות בשטחים וסטיב כהן עם האני אל-חסן, מבכירי הפתח, וסעיד כמאל, שהיה שגריר אש"ף במצרים, בערים שונות באירופה. "הפגישות היו מעניינות מאוד", אומר כהן. "גנוסר עשה רושם חזק מאוד על הפלשתינאים. הם ראו את היכולת שלו לעשות דברים ואת הנחישות והמקוריות שלו".

הפגישות תועדו בספרו של העיתונאי הצרפתי שרל אנדרלין, "שלום או מלחמות: המגעים הסודיים בין ישראל לערבים 1997-1917". המפגש הראשון, כתב אנדרלין, היה במסעדה בשדרת לקסינגטון בניו יורק. גנוסר הציג את עצמו לפני כמאל: אני בכיר בקהיליית המודיעין הישראלית, אתה יכול לקרוא לי ג'ו. למחרת נפגשו שוב במשרדו של כהן בניו יורק. כמה חודשים אחר כך נפגשו גנוסר וכמאל בבית מלון בלונדון. בין השניים נרקמו יחסי אמון, כתב אנדרלין. גנוסר, שלחם כל חייו באש"ף, התחיל להאמין שיש אפשרות להגיע להסכם.

אחרי זמן מה נפגשו אל-חסן, כמאל, פרופ' כהן, גזית וגנוסר בדירה בפאריס שהשב"כ העמיד לרשותם. הכל היה חשאי מאוד. גנוסר הסתובב סביב הדירה כדי לוודא שאין באזור טיפוסים לא רצויים. הפגישה הבאה היתה בבריסל. הפגישה האחרונה נערכה בדירה בפאריס. הם דיברו על האפשרות לכונן הסכמי שלום, הם שוחחו על השבויים והנעדרים, בחלק מהפגישות עסקו בהתרגשות בתכנון של המפגש הבא.

בעקבות הסתבכותו של גנוסר בקו 300, פרשה שבעקבותיה עזב את השב"כ ב-87', חלה הפסקה ארוכה במפגשים, אבל גם הפרשה הטראומטית הזאת לא הפריעה לערפאת. בתחילת שנות ה-90 פגש כהן את ראש אש"ף. "הוא שאל אותי מה קורה עם החלוצים, האנשים שנפגשו עם אנשיו באירופה במחצית שנות השמונים. סיפרתי לו בין היתר על יוסי. אחר כך אמרתי ליוסי כמה חיובית היתה ההתייחסות של ערפאת לאזכור השם שלו ואמרתי לו שצריך למצוא דרך שהם יכירו פנים אל פנים".

הדרך נמצאה אחרי זמן מה, וכהן הפגיש בין השניים בתוניס. "הגענו ביחד למשרד של ערפאת", הוא נזכר. "זו היתה פגישה לבבית וחיובית מאוד. כולנו ביחד דיברנו באנגלית, ערפאת וגנוסר דיברו ביניהם בערבית. ערפאת התלהב ממנו מאוד. האמון נובע מזה שהם שני אנשים שנשאו נשק, אמון של מי שנלחמו זה מול זה, לכן הם לא צריכים להעמיד פנים. היו תקופות ששניהם פגעו זה בזה ועכשיו הגיע שלב אחר, שצריך לסיים את תקופת המלחמה. אחרי כל כך הרבה שנים של לחימה ומגעים מדיניים ערפאת מבין את השליחויות של יוסי כחוט המאחד של הצורך הישראלי בהידברות עם הפלשתינאים".

למה דווקא גנוסר?

"הוא אדם אמין על הפלשתינאים וככה הוא יכול לסדר דברים. אתם צריכים להבין שאצל הפלשתינאים יש מצב של חוסר אמון והם רוצים לעבוד עם מישהו שכבר עבר את השלב של מבחן היושר. לא הרבה ישראלים יכולים לעבור את המבחן הזה אצלם. יוסי עבר איתם כבר 15 שנים של משברים. היו גם תקופות של כעס ביניהם, אבל ההבנה נשארה. היו כאלה בישראל שניסו לפגוע בו כי חשבו שיש לו רצון פוליטי, היו אנשים שרצו את התפקיד לעצמם. אבל גנוסר יודע לעבוד עם ראשי ממשלה ממפלגות שונות ועדיין למצוא דרך של הידברות עם ערפאת שנשאר אותו ערפאת כל הזמן".

רבין, ברק, שרון

שלושה ראשי ממשלה השתמשו בשירותי השליחות של גנוסר - יצחק רבין, אהוד ברק ואריאל שרון. הקשר בין רבין לגנוסר היה מורכב. גנוסר התמודד בפריימריס של מפלגת העבודה ב-92'. בגלל חלקו בפרשת השב"כ עורר הדבר התנגדות רחבה. חיים צדוק טען במאמר ש"בחירתו של גנוסר כחבר כנסת מטעם העבודה תהיה כתם על פניה של המפלגה... אל תתנו קולכם ליוסי גנוסר... אין הוא ראוי מבחינה ציבורית ומוסרית לכהונת חבר כנסת".

בתגובה כתב גנוסר מכתב אישי לחברי המפלגה, שבו התייחס למעורבותו בוועדת זורע שמונתה לחקור את פרשת קו 300: "האם מישהו במערכת הפוליטית שהטילה עלי את התפקיד והפקירה אותי לנפשי, מוטרד מן הרעיון שמכאן ולהבא אשב בכנסת ואמנע מן הדרג המדיני להפקיר את הדרג המבצעי?" שאל בציניות. אבל המכתב לא עזר. גנוסר הגיע למקום ה-50 ולא נכנס לכנסת. הוא נפגע עד עמקי נשמתו. "יוסי גנוסר לא ילך בארץ הזאת כאילו יש לו אות קין על המצח", הוא אמר לדן מרגלית בספר "ראיתי אותם". "אני אוציא להם מהארון דברים כאלה שהארץ תתהפך".

ואמנם, רבין עשה הכל לפצות את גנוסר. הוא מינה אותו לאחראי על מטה העולים בבחירות 92' ולאחריהן התמנה ליו"ר עמידר. רבין גם לחץ למנותו לתפקיד מנכ"ל משרד השיכון, אך בג"ץ סיכל את המינוי. "עבריין שהעיד לשקר ושיבש הליכי משפט ובמעשיו אלה פגע בחופש הפרט, כיצד זה יוכל להנהיג משרד ממשלתי?" תמה השופט אהרן ברק.

בכל זאת המשיך רבין לתת אמון בגנוסר ומינה אותו לאחראי על הטיפול בשבויים ובנעדרים. בהקשר זה נחשפה פעילותו לאחר חטיפתו של החייל נחשון וקסמן באוקטובר 84', כאשר רבין שלח אותו לעזה כדי לנסות ולדבר עם ערפאת על חילופי שבויים. ערפאת הציע להחליף את וקסמן בשייח אחמד יאסין. בסופו של דבר הוחלט על פעולת חילוץ שהסתיימה כפי שהסתיימה.

כמה שבועות לפני שרבין נרצח התפטר גנוסר מתפקידו כיועץ לענייני שבויים ונעדרים. הוא רצה להתמנות לראש הצוות לביטחון לאומי, אך רבין, שחשש מביקורת ציבורית, סירב. גנוסר עזב בכעס, מה שלא הפריע לו ללוות את ערפאת, אחרי הרצח, לביתה של לאה רבין. רק כמה בני משפחה וחברים קרובים ישבו בחדר. "יאסר ערפאת סיפר לנו איך טילפן ליוסי גנוסר אחרי ששמע על ההתנקשות בחייו של יצחק", כתבה לאה רבין בספרה. "שוב ושוב אמר ערפאת לגנוסר, בבקשה, ספר לנו חדשות טובות, תן לי להרגיש רגוע".

לשמעון פרס היה שליח אחר לערפאת, שלמה גזית. הם היו שונים מאוד בצורת התייחסותם לערפאת, אומר אדם המקורב לערפאת. גנוסר דובר ערבית, הוא מעביר מסרים בצורה חמה, ערפאת נינוח על ידו, יש ביניהם יחסי אמון, גנוסר מגלגל בדיחות וסיגרים עם עוזריו. כשגנוסר נותח בבית חולים בניו יורק לפני כמה חודשים, ערפאת בא לבקר אותו. גזית אינו דובר ערבית. הוא שם את המסר על השולחן והלך. "אני עשיתי את זה כפי שאני תפסתי את התפקיד", אומר גזית, "בלי כל ניסיון לשחק את ידיד הנפש. אני לא חושב שיש סיבה להעביר מסרים בשיטה של אני לא יודע מה. מדובר בקשרים מדיניים, זה לא קשרי משפחה. אני גם לא עשיתי איתם עסקים".

גם בנימין נתניהו לא התלהב מהשליח של יצחק רבין. בתחילת כהונתו הוא ביקש מגנוסר שיברר אצל ערפאת פרטים מסוימים הקשורים להיעלמותו של החייל אילן סעדון. גנוסר גם אירגן פגישה בין ערפאת לראש השב"כ עמי איילון, שביקש לברר את מקום קבורתו של שרון אדרי. אחר כך ביצע יצחק מולכו את השליחויות של נתניהו אל ערפאת.

אהוד ברק החזיר את גנוסר אל עסקי השליחויות. "גנוסר מילא תפקיד חיוני ביותר בקשר שבין ממשלת ברק להנהגה הפלשתינית", אומר גלעד שר, לשעבר מנהל לשכת ברק. דני יתום, ראש המטה המדיני-ביטחוני של ברק, ציין בתצהיר לבית משפט ש"גנוסר ממלא משימות קשר בין ראש הממשלה לבין ראש הרשות הפלשתינית, וזאת במקרים בהם נדרש קשר אישי בין המנהיגים, בנושאים מדיניים או בנושאים ביטחוניים רגישים".

ברק ירש את גנוסר מרבין כמו שמעבירים מקל במרוץ שליחים, אומר אחד מעוזריו של ברק. "קיבלנו כנתון את העובדה שיש לו קשרים קרובים עם ערפאת. הוא היה מתקשר ללשכה ושואל אם אנחנו רוצים שהוא יסע לדבר איתו. ברק ידע שגנוסר יכול לספק את הסחורה. כשהיה נתק במשא ומתן הפורמלי הסתייענו בו. הוא מומחה במשא ומתן לא פורמלי. הוא היה נוסע לערפאת ומתקשר משם לראש הממשלה ומחבר ביניהם. הוא לא ניהל את המשא ומתן. הוא היה השליח ששבר את הקרח. עכשיו עושים ממנו אלוהים. שוכחים שהוא בסך הכל היה שליח".

ברק השתמש בגנוסר לעתים תכופות. הוא נכח בפגישה בין ערפאת לברק בביתו של ברק בכוכב יאיר, פעם נפגשו השניים גם בביתו של גנוסר בכוכב יאיר. הוא היה שם כשערפאת וברק נפגשו בבית ההארחה של המוסד בהרצליה ובביתו של ז'אן פרידמן בסביון. הוא נפגש עם פלשתינאים בעזה וברמאללה. הוא העביר מסרים בעניינים כמו הסדר הקבע ותוכנית ההפרדה של ברק. ביולי 2000 הוא גם הצטרף למשלחת הישראלית בקמפ דייוויד.

בלשכתו של ברק ניסו להצניע את מעורבותו בדיונים. גנוסר נכנס לקמפ דייוויד כאחד מחברי המשלחת האמריקאית והשתדל להתרחק מעיתונאים. כשעלו לדיון עניינים מסובכים במיוחד, כסוגיית ירושלים, גנוסר היה זה שהלך לבקתה של ערפאת ודיבר איתו, אומר אדם שהשתתף בקמפ דייוויד. היו בסביבה של ברק אנשים שחשדו שגנוסר מנסה לשכנע את הישראלים ללכת לקראת הפלשתינאים. לא כל חברי המשלחת אהבו את השליח הישראלי שמזדהה עם הפלשתינאים.

שרון מכיר את גנוסר מאז שהיה אלוף פיקוד הדרום. כששרון ניהל את משפט הדיבה שלו נגד ה"טיים" בניו יורק, גנוסר היה ראש מחלקת צפון אמריקה בשב"כ. הוא הורה לאבטח היטב את שרון. בשב"כ לא כולם הבינו לשם מה זקוק שרון לאבטחה כה הדוקה. שרון לא שכח. ב-87', כשגנוסר עזב את השב"כ, שרון, שהיה שר התעשייה והמסחר, מינה אותו למנהל מכון היצוא. "יש לו ניסיון פיקודי וניהולי והוא שולט בשפות זרות", הסביר שרון. גנוסר גמל לו כשהופיע לצידו במרכז הליכוד. "אני מעריך אותו מאוד", הוא אמר, "ורואה בו מנהיג מוביל במדינת ישראל... דעתי זו התגבשה כבר לפני שנים".

היחסים ביניהם התקררו כשגנוסר הביע תמיכה בהקמת מדינה פלשתינית ובמשא ומתן עם אש"ף. באותה תקופה הוא גם עזב את מכון היצוא. שרון נתן ושרון לקח, אמרו שם. אחרי שנבחר לראש ממשלה נזכר שרון בגנוסר. הוא שלח אותו לפגישה עם ערפאת לפני כחודש, עם מסר חד משמעי: אם לא יופסקו מעשי האלימות צה"ל ייכנס לפעולה. אחרי שבועיים נסע גנוסר עם עמרי שרון אל ערפאת.

העסקים של גנוסר

שירותי התיווך שמספק גנוסר לממשלות ישראל הם רק חלק צנוע בקשריו המסועפים עם הפלשתינאים. עיקר עניינו ברשות השכנה הוא כלכלי - לגנוסר מערכת מורכבת וחשאית של עסקים כלכליים עם הפלשתינאים, עובדה שמעוררת חשדות מתבקשים על ניגודי עניינים (ראו להלן).

מי שממלא תפקיד מרכזי במערכת הזאת הוא מוחמד רשיד (ראו מסגרת), יועץ כלכלי בכיר לערפאת, מאנשי הכספים של הרשות הפלשתינית ואיש הקשר השוטף של גנוסר לערפאת. השניים התיידדו במהלך פגישותיו של גנוסר עם ערפאת. "זה מאוד אישי", אומר רשיד על מהות קשריו עם גנוסר, "אני לא יכול לדבר על זה, אני מגיב רק על עניינים כלכליים". אבל גם על קשריו העסקיים עם גנוסר סירב לדבר.

גנוסר ורשיד הם לא רק חברים טובים אלא גם שותפים עסקיים. לא פעם הם מבלים ביחד בתל אביב. לרשיד יש תעודת אח"מ ישראלית שמקנה לו מעבר חופשי לישראל. הוא ביקר גם בביתו של גנוסר בכוכב יאיר. בתחקיר של פטר הרשברג שהתפרסם ב"ג'רוזלם רפורט" הוא כתב שגנוסר ורשיד הם השחקנים הראשיים בסגירת עסקות בין חברות ישראליות לרשות הפלשתינית. "גנוסר מקבל חלק מתיווך בעסקאות, בעוד רשיד מקבל הרבה כסף מתחת לשולחן", כתב הרשברג. "בכל פעם שאתה שומע את השם מוחמד רשיד אתה שומע את שמו של גנוסר. הם שותפים כמעט בכל דבר".

מהות העסקאות של גנוסר נשמרת בסוד. בראיון נדיר בערוץ 1 אמר בשבוע שעבר שהוא "שותף עם גורמים זרים, לא מהמזרח התיכון, בחברות שאני לא שולט בהן והם לא נהנים מכך שעסקים ייחשפו". לעתים נחשפת עסקה זו או אחרת. על פי "ניוזוויק", גנוסר "ניצל את קשריו הפוליטיים כדי להשיג זיכיון להספקת דלק לשטחים". ב-94' נחתם הסכם לאספקת דלק בין דור אנרגיה לרשות הפלשתינית. יוסי אנטוורג, שהיה מנכ"ל דור אנרגיה, אומר שגנוסר לא היה קשור לעסקה.

על פי עתירה לבג"ץ שהגיש צבי הנדל בעניין ניגודי האינטרסים של גנוסר (ראו להלן), תיווך גנוסר בעסקת אספקת מלט בין מפעל נשר לרשות הפלשתינית. נשר היא כיום הספקית הבלעדית של מלט לשטחים. הוא היה היועץ של ראובן גבריאלי שניסה להקים קזינו בשטח של הרשות הפלשתינית. הוא היה מעורב בהקמת הקזינו ביריחו וסייע לחברים מהשב"כ, בעלי חברת אבטחה, לזכות בחוזה להתוויית המערך הביטחוני של הקזינו.

בדרך אל העושר צברו גנוסר ורשיד אויבים רבים. סוהא ערפאת תקפה לא אחת את יועציו של בעלה. "ערפאת מוקף ביועצים המזיקים לתדמיתו בגלל שחיתותם ושתלטנותם", היא אמרה והתכוונה, בין השאר, לרשיד. המשפחות העשירות והסוחרים הגדולים בעזה ממורמרים. לפני הנהגתה של שיטת המונופולים הם אלה שייבאו סחורות לעזה. גם בישראל יש אנשי עסקים שלא מתלהבים מהצמד. חברת פדסקו, שהיתה בבעלות של פז, דלק וסונול, ייבאה דלק וגז לשטחים עד שדור אנרגיה זכתה בזיכיון. בפדסקו התקשו לשאת את המפלה. אלי הלחמי, שהיה אז מנכ"ל פדסקו, נפגש עם רשיד ושאל אותו מדוע פדסקו נדחקה הצידה. "רשיד הראה לי את החוזה. נאמר לי שאי אפשר לבטל אותו מפני שערפאת חתום עליו. בסוף התברר שהחתימה שראיתי היתה של יוסי אנטוורג, מנכ"ל דור אנרגיה. ראשי התיבות באנגלית של יוסי אנטוורג ויאסר ערפאת זהים", אומר הלחמי. פדסקו גם הגישה תלונה למבקרת המדינה על מעורבותו של גנוסר, בזמן שהיה יו"ר עמידר, בעסקה עם דור אנרגיה.

בשטחים מדברים בבוז על אנשי צבא, שב"כ, שוטרים ומג"בניקים לשעבר שעושים עסקים עם הפלשתינאים, אומר אורי אבנרי. "הניסיון להציג את הקשרים האלה כידידות אמת אינם נכונים. ערפאת נפגש עם כל מי שמגיע להיפגש איתו, בוודאי שהוא נפגש עם שליחים של ראשי הממשלה. השאלה איך מתייחסים הפלשתינאים לשליחים שהם גם אנשי עסקים. זה בעייתי. בשני תחומים שורר שלום אמת בין ישראלים לפלשתינאים, בתחום העסקים ובעולם הפשע. איפה שיש כסף ופשע יש שיתוף פעולה הדוק. השאלה אם זה ראוי ונכון היא שאלה של טעם".

רובינשטיין נגד גנוסר

שאלת ניגודי האינטרסים של גנוסר בכובעו הכפול כאיש עסקים וכשליח הממשלה, היא מקור לעימות כרוני בינו לבין היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין. כדי שגנוסר יוכל לנהל מגעים עם ערפאת היה עליו לערוך הסדר ניגוד עניינים שיכשיר את פעילותו המדינית. הסדר כזה לא נערך עד היום. על השאלה מדוע יש שתי תשובות סותרות, זו של היועץ רובינשטיין, וזאת של גנוסר.

אחרי הפגישה בין עמרי שרון, גנוסר וערפאת, טען היועץ המשפטי לממשלה ש"גנוסר לא הסכים לערוך הסדר ניגוד עניינים כפי שנתבקש וכמקובל... הסדר ניגוד עניינים לאדם הממלא שליחות ממלכתית הוא דרישה אלמנטרית... לדברים אלה יש אפקט מצטבר משפטי ומוסרי... עלינו להימנע מלשדר נורמות של מדינות וישויות שאיננו רוצים להימנות על קהלן".

גנוסר הגיב בתקיפות. בראיון ליומן בערוץ 1 הוא אמר: "אני הסכמתי להגיע לבדיקת סוגיית הסדר ניגוד עניינים... היועץ המשפטי לממשלה בעצם מנהל קמפיין שמה משמעותו, שאני, מי ששירת בשירות הביטחון ויצא לגמלאות בדרגה מקבילה לאלוף בצה"ל, ראש אגף... מי שהבן שלו נפל ברצועת עזה לפני עשר שנים באינתיפאדה, אומר עליו היועץ המשפטי לממשלה שעלול להיווצר מצב שאם יהיה אינטרס עסקי מול אינטרס לאומי, יוסי גנוסר יעדיף את האינטרס העסקי. אז אולי, סליחה, אז אולי צריך להכניס אותי למעצר מינהלי אם קיים חשש".

רובינשטיין תקף בחזרה. בהודעה שפירסם דובר משרד המשפטים אחרי הראיון עם גנוסר נאמר ש"ניסיונו של מר גנוסר להציג את הדברים כאילו מדובר ברדיפה אישית מצידו של היועץ המשפטי לממשלה הינו חסר שחר... מר גנוסר לא הסכים לערוך הסדר ניגוד עניינים כמקובל... הסדר ניגוד עניינים הוא דרישה אלמנטרית אשר קוימה ומקוימת כשגרה על ידי אישים רבים שנטלו חלק בשליחויות ובתפקידים ממלכתיים, בין אם הם עובדי ציבור קבועים ובין אם לאו. מר גנוסר סירב להסדר זה וסיבותיו עמו... היועץ המשפטי סבור כי יש חשיבות בקיומו של שליח מול הנהגת הרשות הפלשתינית, אך חשוב שייבחר אדם אשר מסגרת שליחותו היא כמקובל במתוקנות שבמדינות. במדינה מתוקנת המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. דווקא מול הרשות הפלשתינית, שבה רב הנסתר על הנגלה בענייני כספים, יש חשיבות יתרה להקפדה על ניקיון גמור בכל הנושאים הקשורים לשליחויות מטעם המדינה, וזאת מבלי לפגוע בשום אדם".

האם גנוסר הסכים או לא הסכים לערוך הסדר ניגוד עניינים? התשובה נמצאת בדיונים בעתירה לבג"ץ שהגיש צבי הנדל לפני שנה נגד ראש הממשלה, אהוד ברק, שר החוץ, דוד לוי ויוסי גנוסר. הנדל, באמצעות עו"ד אלי שמואליאן, טען שגנוסר אינו יכול להיות שותף למגעים המדיניים עם הפלשתינאים בהיותו נגוע בניגוד אינטרסים. "מעורבותו הכלכלית הענפה בפרויקטים כלכליים משמעותיים ברשות הפלשתינית מעמידה אותו במצב של ניגוד עניינים בין עסקיו הפרטיים לבין ייצוג הממשלה ומדינת ישראל ואזרחיה בתום לב בניהול המשא ומתן לקידום התהליך המדיני", נכתב בעתירה.

שלושת שופטי בג"ץ, אהרן ברק, טובה שטרסברג-כהן ואליעזר ריבלין, דרשו מגנוסר לפרט את עסקיו. אי אפשר לערוך הסדר ניגוד עניינים בלי לדעת מהם העניינים שאותם רוצים להסדיר. גנוסר ביקש שהפירוט יהיה חסוי, מטעמים של פרטיות עסקית. לטענת היועץ רובינשטיין, גנוסר "סירב לפרט את מהות עסקיו". גנוסר אמר בראיון בערוץ 1 ש"יש לי יחסים מיוחדים גם בעולם הערבי וגם ברשות הפלשתינית. מדינת ישראל רוצה להשתמש בשירותי, אני מוכן להעמיד לה את שירותי ביום, בלילה, על זמני, על חשבוני הפרטי. למרות זאת אני הסכמתי להגיע לבדיקת סוגיית הסדר ניגוד העניינים. יום אחד דיווח לי פרקליטי, לאחר משא ומתן שנמשך כך וכך זמן, מפאת קוצר הזמן אני לא נכנס פה לכל הפרטים, שהוא הגיע לנוסחה. הוא הקריא לי את הנוסחה, קיבל את אישורי, אמר, אם אתה מאשר אותה אני מודיע לגורם במשרד המשפטים שאנחנו מוכנים להגיע להסדר. אחרי כמה שעות מתקשר גורם אחר במשרד המשפטים ואומר ההסדר איננו מספיק, אנחנו מעוניינים שיוסי יענה ספציפית לסוגיות שמועלות בעתירה לבג"ץ".

גנוסר סירב לענות "ספציפית" והעביר לבג"ץ מסמך המתאר את עסקיו בצורה כללית. המסמך היה כל כך כללי שאפילו אהרן ברק התפלא. מה כל כך סודי בזה? שאל נשיא בית המשפט העליון בדיון. באין מסמך מפורט יותר קבע בג"ץ, בנובמבר 2000, שלא הוסדר הסדר ניגוד עניינים, ועד שלא יוסדר הסדר כזה, "שירותיו של המשיב מספר 4, אם אכן יתבקשו בעתיד, יהיו במקרים שהם פיקוח נפש".

שרון התעלם מהוראת בג"ץ ושלח את גנוסר עם בנו אל ערפאת. לא ברור מה גנוסר עשה שם. אורי שני, ראש לשכתו של שרון, אמר שגנוסר רק הסיע את שרון אל מקום המפגש. שירותי הסעה אינם פיקוח נפש. בוודאי אפשר היה למצוא נהג אחר. גנוסר סירב להתייחס לתפקיד שמילא בפגישה. "אני לא אכנס גם היום לסוג הפעילות שאני עשיתי או עושה", הוא אמר בראיון הטלוויזיוני. "אם אתבקש לסייע, אסייע".

פרשת מהשירות הציבורי, שאלה אותו לביא-נשיאל, למה אתה כל כך מתעקש על השליחויות?

גנוסר: "אני מתעקש? שמדינת ישראל לא תבקש ממני, לא רוצה יותר שליחויות. מה זאת אומרת".

לביא נשיאל: אז בעצם אתה...

גנוסר: "סליחה, סליחה, סליחה. ראשית אני גדלתי בשירות ביטחון כללי ורוב שנותי הבוגרות ביליתי בתרומה למדינה. אני חושב שכל אזרח צריך לתרום למדינה במה שיש לו יתרון יחסי. היתרון היחסי שלי הוא בתחום הערבי. דבר שני, שאני מחונך שראש ממשלה פונה, ולא חשוב מאיזה מפלגה ולא חשוב באיזה מסגרת פוליטית, אני אענה לפנייתו גם בעתיד".

הבחורים המצוינים נזעקו מיד לעזרתו של גנוסר. ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי זועם. "אני כאיש לא פוליטי, אבל כאיש מעורב בעשייה של מדינת ישראל, אני מכיר את האיש ואת פועלו והוא מקדיש והקדיש ימים כלילות על מנת לנסות ולפתור את בעיות הדו-שיח".

רק חבל שהוא לא הסכים לערוך בדרך הסדר ניגוד עניינים.

"לא יעלה על הדעת שהוא יעדיף אינטרסים כלכליים על פני טובת המדינה. במקום להודות לו יוצאים חוצץ נגד האיש. וגם אם יש שם עסקים, מה זה רלוונטי? אנחנו נמצאים במצב של מלחמה ויש מישהו שמוכן לעשות למען השלום".

"זו הגדולה של אדם בעל שאר רוח, שכאשר הוא לוחם הוא נאבק וכאשר הוא מסיים את הפן המלחמתי הוא מנסה לעשות שלום", אומר אהוד יתום, לשעבר עמיתו של גינוסר בשב"כ ואחד המעורבים המרכזיים בפרשת קו 300. "בכל מקרה, עסקיו לא צריכים להוות בעיה לשליחותו המדינית".

מסתבר שניגודי האינטרסים האפשריים בין העסקים לשליחות המדינית לא הטרידו גם את לישכת ברק. אחד מעוזריו הקרובים של ראש הממשלה לשעבר אומר: "זה מפריע, אבל מצד שני אתה רואה את האינטרס הלאומי. יש רגעים שראש הממשלה אומר לעצמו, אם הוא יצליח להפסיק את הטרור אז מה אכפת לי מחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה. בסך הכל לא קמו עוד הרבה גנוסרים כאלה. זה משונה, אפשר היה לחשוב שיהיו פה עשרות מתווכים מסוגו, אבל ערפאת הוא חשדן, קשה לרכוש את אמונו, ואם יש אדם שהצליח, והוא גם דיסקרטי - זה אחד היתרונות של גנוסר, הוא לא מדליף - אז משתמשים בו". *

הסוס הטרויאני

יוסי גנוסר נולד ב-1946 בווילנה, ונקרא אז אוסיה גינצבורג. הוא עלה לישראל בדצמבר 57' עם הוריו וסבתו. אמו היתה עורכת-דין, אביו מנהל מחלקה בשק"ם. הם גרו בגבעתיים. גנוסר למד בהדסים, בצבא שירת בשלישות. אחרי שנת לימודים אחת באוניברסיטה העברית, כלכלה ופילוסופיה, הוא הצטרף ב-68' לשב"כ.

ב-19 השנים שבהן שירת בשב"כ הוא מילא שורה של תפקידים, בהם ראש האגף הצפוני, ראש האגף לעניינים לא ערביים וראש מחלקת צפון אמריקה. הוא נחשב בוס קשוח, נוקשה כלפי הכפופים אליו. שתי פרשיות העיבו על שירותו בשב"כ, קו 300 ונאפסו. ב-84' הוא התמנה לחבר בוועדת זורע שבדקה את ארועי קו 300. גנוסר ידע שאנשי השב"כ הרגו את שני המחבלים שנותרו בחיים אחרי חילוץ נוסעי האוטובוס. תפקידו בוועדה היה להעלים את חלקם בהרג. החשד נפל על יצחק מרדכי, שפיקד על הפעולה ונראה מכה את אחד השבויים באקדח.

ב-86' נחשפה ההונאה. ועדת לנדוי, שעסקה בשיטות החקירה של השב"כ, הגדירה את גנוסר כסוס טרויאני בוועדת זורע. בלחצו של שמעון פרס, ראש הממשלה, קיבל גנוסר חנינה מנשיא המדינה, חיים הרצוג, עוד לפני שנשפט. הוא שב וטען שהחנינה נכפתה עליו.

ב-86' הוא עזב את השב"כ, אחרי שהובהר לו שלא יקודם. ב-87' הוא השתחרר באופן רשמי ונחשף לראשונה בשמו המלא בעיתונות. עיזאת נאפסו, שהורשע שבע שנים לפני כן בבגידה ובריגול, ראה בכלאו את תצלומו של גנוסר, זיהה אותו כאחד מחוקריו והגיש את הערעור לבית המשפט העליון.

מאז שעזב את השב"כ היה גנוסר מעורב בשורה של יוזמות עסקיות. הוא עבד עם הקבוצה הפולנית ששלטה בחברת פז, הוא היה נציגו של אריה גנגר בעסקי התקשורת שלו בישראל, ניהל מפעל טקסטיל והיה מעורב בקרן השקעות של צ'רלס ברונפמן. עם הרשות הפלשתינית הוא קשר קשרים עסקיים מיד עם כינונה ב-94'.

גנוסר גר בכוכב יאיר, נשוי בשנית, אב לארבעה ילדים. בנו שחר נהרג במארס 91' מפגיעת רכב של פלשתינאי ליד בית חנון שברצועת עזה. חודש אחר-כך עתר גנוסר לבג"ץ כדי שיאפשרו לו לחקוק את התאריך הלועזי של נפילת בנו על המצבה. בג"ץ קיבל את העתירה. עד אז נחקקו על המצבות בבתי הקברות הצבאיים רק תאריכים עבריים.

איש הכספים המסתורי

מוחמד רשיד נקרא גם חאלד סלאם, כורד איסלאם ו"הדוקטור הכורדי". הוא נולד באזור הכורדי של עיראק, הגיע לביירות בשנות השבעים ושם הסתפח לחזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין בהנהגת נאיף חוואתמה. הוא כתב בביטאון הארגון ובהדרגה התקרב ליו"ר אש"ף יאסר ערפאת. בתוניס הוא היה הדובר של ערפאת ועורך העיתון "סאות אל-בילאד".

ב-94' הוא בא ביחד עם ערפאת לעזה, כיועצו הכלכלי. הוא לבוש בהידור, נוסע במרצדס מהודרת, בעזה יש לו בניין משרדים גדול, בירושלים הוא מבלה במלון אמריקן קולוני. הוא אחד האנשים הקרובים ביותר לערפאת. הוא בקיא בכל ענייני הכספים של הרשות. בחשבון הסודי של ערפאת, שאליו הזרימה ישראל לפחות חצי מיליארד שקלים, היתה זכות חתימה רק לערפאת ולרשיד. החשבון הזה, כפי שחשף רונן ברגמן לפני ארבע שנים (מוסף "הארץ" 4.4.97), נוהל בתל אביב, בסניף החשמונאים של בנק לאומי.

אורח חייו דומה לזה של ערפאת. גם רשיד, כערפאת, נישא רק לפני שנים ספורות. הוא נוסע עם ערפאת בעולם, הוא מכיר היטב את רוב הפוליטיקאים הישראלים. הוא נפגש עם יוסי ביילין, חיים רמון ושלמה בן עמי בצוות שדן בהסכמים על ירושלים. הוא עמד בראש המשלחת הפלשתינית לשיחות הכלכליות. לפני ועידת קמפ דייוויד הוא נפגש עם אביגדור ליברמן בלונדון. ליברמן ביקש שהפלשתינאים לא יחתמו על הסכם שלום עם ממשלת ברק.

כמו ערפאת, גם רשיד חמקמק. אנשי עסקים ישראלים קבעו להיפגש איתו בשעת בוקר מוקדמת בבית מלון בפאריס. הוא הגיע בערב. פרטי העסקה נסגרו בדרך מבית המלון לשדה התעופה. הוא לא הגיע לפגישה שקבע איתו עיתונאי של ה"ג'רוזלם רפורט". אני קבעתי להיפגש איתו בירושלים; הוא נתן לי מספר של טלפון נייד לקביעה סופית של מקום ושעה, ומאז נעלם.

בשנים הראשונות לצידו של ערפאת הוא עסק בעיקר בעניינים כלכליים. לאחרונה רשיד מעורב גם במגעים מדיניים. בקמפ דייוויד הוא היה דמות מפתח. בעבר הוא היה קיצוני. הוא האשים את רבין, פרס ונתניהו בגניבת כספי הפלשתינאים. לאחרונה התמתן. כשהשטח בוער הוא מפסיד כספים. על פי נתוני מערכת הביטחון רשיד הפסיד בחודשיים הראשונים של האינתיפאדה 21 מיליון שקל.

העיסוק הכלכלי תופס עדיין את רוב זמנו. רשיד הוא זה שאחראי לשיטת המסחר המונופוליסטית בעזה. על פי הוראתו אפשר לייבא סחורות לעזה רק בצורה מאורגנת. הוא עצמו שולט על כמה מונופולים כאלה באמצעות חברת הסחר שהוא מנהל, pcsc. ממחקר של שרה רוי ב"מידל איסט ריפורט" עולה ששליטה במונופול מקנה רווחים שנעים בין 100 ל-400 מיליון דולר בשנה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ