בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רגל בצבא, רגל בעורף

אינתיפאדת אל-אקצה הטילה את צבא המילואים לטלטלה, שממנה עשוי להשתקף דיוקן לא מחמיא של צבא שכירים. לכיבוש אין שום השפעה על מוטיווציה, מתעקשים בפורום המג"דים. ביקור בלב הקונסנסוס

תגובות

רק לאחר שדוחקים בו ממש מוכן אל"מ במילואים אריאל היימן, בן 47, גיאולוג בחייו האזרחיים וסגן מפקד אוגדה צפונית "מאוד חשובה", כלשונו, להודות שצבר בשירותו הצבאי כמה רשמים שלעולם לא ישכח. בטח, כל איש צבא שנשמה באפו חווה מפעם לפעם מראות לא נעימים. הוא, אישית, זוכר כמו אתמול את חאן יונס בימי האינתיפאדה הראשונה של שנות השמונים, בעת עוצר. הוא נוסע בג'יפ צבאי באמצע הכביש, ומולו מופיע פתאום ילד פלשתינאי, לכל היותר בן שלוש, תינוק שחמק מביתו, ובחלון עומדת אמו, והוא יודע שהיא רק רוצה בכל ישותה לרוץ אחרי פעוטה ולחלץ אותו מהסכנה הנשקפת לו, אבל היא מפחדת - אפשר היה לראות את הפחד בעיניה - "מפחדת ממני, הכובש הנורא".

באותה תקופה נפוצו הידיעות על חיסולו של אבו-ג'יהאד בידי המוסד ולא היתה ברירה, אלא להטיל עוצר על חאן יונס, שצעיריה הגיבו בהפגנות סוערות. היימן החליט להפסיק את העוצר לכמה שעות, כדי לאפשר לתושבים להצטייד. המראה של המון נשים פורצות מבתיהן, מטופלות בילדיהן, מתנפלות על דוכני המזון בשוק, שנפתחו בבת אחת, בחיפזון מדהים - נגע ללבו. אלא שבמהרה גם ה"שבאב" שב לפעילותו ושוב לא היתה לו ברירה אלא לשלוח את אנשי מג"ב להודיע ברמקולים על חידוש העוצר ו"לפגוע בנשים וילדים שבאותו רגע לא היה להם שום קשר למלחמה בינינו לבינם, הן רק רצו להשיג מזון למשפחותיהן", הטעים בכוונה גדולה.

הדוגמאות האלה, הפושרות-משהו, מההיתקלות השגרתית של איש מילואים במציאות הכיבוש נועדו להוכיח מעל לכל ספק שלשאלות צדק ומוסר אין כל השפעה על המוטיווציה של איש מילואים. אחרי הכל שום מלחמה אינה הומניטרית, והמיומנות לבודד רגעים, מעשים, אנשים מהקשר כולל ומחייב של דרך פוליטית כלשהי היא אולי המאפיין הדמגוגי הכי מהותי של השיח הציבורי שלנו. וכשהיימן נזכר היום באשה הפלשתינאית המפוחדת, הוא לא שוכח גם את הקטיושה שנפלה בקרית שמונה או "להבדיל אלף הבדלות", כלשונו, את התינוקת שלהבת פס שצלף פלשתינאי גדע את חייה בלב חברון. הכל נרקח במוחו למסכת אחת של איזונים וניטרולים, שמגמדים כל תפישה פוליטית, כזאת או אחרת. שלא לדבר על כך, שהיום גם השמאל מיואש מדרך השלום; על מה נותר, איפוא, למילואימניק להתלבט? הוא מקשה.

היימן, ממוצע קומה, מנומש, שמאחוריו 26 שנות שירות צבאי במילואים וכ-130 ימי שירות בשנה, מיטיב לייצג את פורום המג"דים והמח"טים, שהוא מראשיו. הוא מאוהב בצבא וחרד לשירות המילואים. מאומה לא יגרום לו להחזיר את פנקס המילואים שלו, העניין בוער בעצמותיו, נורא אכפת לו, הוא מהמעטים שעוד נמנים עם הדור שחווה את טראומת מלחמת יום כיפור, הוא מקדיש ימים ולילות לפעילות בפורום ואינו נרתע מ"קלישאות נורא נכונות", כדבריו, של "ציונות ומחויבות". למשל, שאין לנו מדינה אחרת ואין לנו צבא אחר וצריך לעשות הכל כדי להקטין את הטלטלה העוברת על צבא המילואים.

בעצם הוא וחבריו, איתמר גלרשטיין ואיתי לנדסברגר, שניהם סגני אלופים במילואים, הראשון עורך דין, השני איש תקשורת, מקפידים שלא לדבר על "טלטלה". זו מלה גורפת מדי, די לומר שיש "נזק", שסיבותיו הן בעיקר חברתיות, לדעתם, לא פוליטיות: אובדן ערכים, נהנתנות, תועלתנות, ציניות, פופוליזם, הכפר הגדול שאנו חיים בו היום, הפותח אפשרויות לקריירות מקצועיות ולימודים בכל העולם ומרחיק אדם מביתו הלאומי. במלה אחת "נורמליות".

הם מסתייגים מההתלהמות ומהאיומים של גופים שצצו רק באחרונה, כמו "התעוררות", שבחשיפתם את עומק המשבר בצבא המילואים נועצים עוד מסמר בארון "ערכי הצבא" ומעודדים מילואימניקים בדרגות נמוכות להשתמט. בפגישתם השבוע עם יו"ר הכנסת, אברהם בורג, אף התעקשו להופיע לבד. הם סירבו להיפגש עם סיעה פוליטית אחת, שמא יזוהו עמה. גם על מסקנות ועדת טל לא הגיבו. דעות פוליטיות אינן משפיעות על המוטיווציה שלהם, שבו והדגישו, החברותא בצבא חשובה יותר. הם מאמינים שהם בהחלט עוזרים להגן על המדינה. מלת המפתח היא משמעת דמוקרטית. כשתתחלף הממשלה הם יזדקקו לאותה משמעת דמוקרטית ממתנגדיהם הפוליטיים. הם לא מצפים לליטופים, הם מעבר לזה. הם רק רוצים שלא יפלו לרעה את האלמנה שלהם, שיכירו ב"קורבנם" ויתגמלו אותם כספית, בלי לשמוט את הקרקע, חלילה, מתחת לאתוס הצבאי המתערער.

הם מכחישים שהוא מתערער. לפחות היימן ולנדסברגר מתעקשים שאין לכך סימן ביחידות נבחרות, אולי כשמגייסים חיילים ש"אינם אורגנים לפלוגה", כמו נהגים, טבחים, בעוד שגלרשטיין מגלגל עיניים בתמיהה חרישית. "כמה פעמים שמעתי מכם שאתם מתקשים לגייס חבר'ה או שמ"ם-פ"אים מסרבים לקבל דרגות של מג"דים", ניסה לשווא לרענן את זיכרונם. האזכור של "צבא שכירים" מרתיע אותם. הם טורחים שלא להכפיש את הצבא. למעשה, הם כלבי השמירה של הצבא, המוחים על שמתייחסים אליהם כאל "בנים חורגים". אף על פי שרוב הזמן הם אזרחים מהשורה, חלק לא מבוטל מחייהם הם חברים בכירים באחת ה"אגודות" הכי סגורות וחזקות של המדינה. זה אינו עניין של מה בכך. אין להם ספקות. יש להם הרבה אחריות ו"סולידריות צבאית". הם לב לבו של הקונסנסוס הישראלי.

פורום המג"דים הוקם לפני כחמש שנים, בשיא ימי אוסלו, כשהשחיקה בכוח המשיכה של צה"ל נזקפה לאווירת השלום הממשמש ובא. קומץ מג"דים, שריכז סביבו אל"מ במילואים אריה נייגר, בן 45, עורך דין גבה קומה, גדל מידות, ממושקף, פני הילד שלו חייכניות - חש ש"דברים אינם כתמול שלשום". באותו זמן התגייסו קצינים בכירים בצה"ל למאבק ציבורי נגד העמדתו לדין של סג"מ יהושע שדיאל מסיירת גולני על חלקו בתאונה מבצעית בלבנון, שבה נהרג החייל חיים בר נתן. זו היתה אחת מפרשות נייר הלקמוס של הנטייה הגוברת לטלטל את מגדל השן הצבאי ולחשוף אותו לביקורת ציבורית ומשפטית, כשמשני צדי המתרס התעמתו אז היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר).

המג"דים במילואים נרתמו להגן על חסינותה של המערכת הצבאית, סירבו שמעשיהם יישפטו ל"אור נורות הניאון של הקריה" ואיימו ב"ראש קטן". ההתארגנות הזאת סיפקה את רשימת המכותבים לפורום המג"דים, שנאבק מאז בהתמדה לתיגמול הוגן של אנשי מילואים, להקלות לסטודנטים הנעדרים מבחינות ומלימודים בגלל שירות מילואים ולמניעת התופעה של התנכלות מעסיקים לאנשי מילואים. נייגר עצמו הציע בזמנו לא להסתפק רק בדרישות לנקודות זיכוי במס הכנסה ולהשוואת תנאי ביטוח של חיילי מילואים לאלה החלים על אנשי קבע, אלא לאמץ את המודל האמריקאי של צבא שכירים ולתגמל אנשי מילואים בהתאם לתפקיד שהם עושים בצבא ולא באזרחות.

פורום המג"דים פעל כאיגוד מקצועי של אחוות לוחמים, שרק הצבא יכול להצמיח, "מעין קבוצת תמיכה", התבדח נייגר, "דיקטטורה של עמלים, שבה מי שבא פעיל, בלי יו"ר, בלי פוליטיזציה". שוויוניות נוסח הצבא ("אני הייתי מפקדו של שופט ידוע", גיחך נייגר), לכידות, חברות, סחבקיות, קסם הדרגות וההוויה הצבאית, מיתוסים שמרניים וא-פוליטיות חברו לתחושה גוברת של כרסום במוטיווציה שהשתיקה יפה לו, פיכחון של עידן ההיי-טק ופשיטת רגל מוסרית של 30 שנות כיבוש שאיש אינו מודה בה. כל הרעיונות שנידונו השבוע בכנסת וכל הצעות החוק שנשלפו מגנזיהן כבר עברו לא מעט ועדות כנסת - אך נעצרו בשלב החקיקה. בכל פעם הן זכו מחדש ל"סימפטיה לאומית", אך לא מעבר לכך. עוולות פשוטות כמו פיטורים של אנשי מילואים והסדרי ביטוח מפלים בעליל בין דם של איש מילואים לדם של איש קבע נקברו בגל של הצעות הפורום ל"חיזוק אווירת הביחד", ל"חינוך ערכי", ל"טיפוח האגו, הכבוד וכו' באופן קיצוני" ולבונוסים למפקדים במילואים - גולד-מסטרקארד, מינויים על עיתון, כלי רכב לתקופות מסוימות, נופשונים, כנסי עידוד והכרה, מינוי חינם לפילהרמונית, בקבוק יין בפסח, וכו'.

ההתעוררות של השבועיים האחרונים והתהודה העצומה שלה אינן מובנות לגמרי לאנשי פורום המג"דים, הנמנים עם הפיקוד המשופע ביותר פריווילגיות ומתקשים לייצג את המוני המילואימניקים מהשורה. "כנראה שרק בהשתלחויות מעוררים במדינה שלנו תשומת לב", התמרמר היימן. המציאות שבה רק כ-20% מהגברים הכשרים לשירות מילואים משרתים בצבא וגם מתוכם רק כ-10% נושאים בנטל הגדול יותר של ימי שירות אינה חדשה. מחקרים של ממד"ה (מדור מדעי ההתנהגות) של צה"ל הזהירו מזמן ש-67% מחיילי המילואים חשים שהחברה הישראלית מעודדת השתמטות ומתייחסת אליהם כאל "פראיירים". הדגל המשומש של גיוס החרדים, שתנועת הסטודנטים במילואים מנופפת בו, נישא יותר על גלי שנאות אתניסטיות פופולריות כלפי חרדים משהוא מעלה ארוכה לבעיות עומס השירות של אנשי מילואים. אז מה קרה בעצם? פרצה אינתיפאדת אל-אקצה.

בימים שדיברו על שלום לא מומשה האופציה החוקית לגייס איש מילואים 30 יום ברצף ושישה ימים בודדים. בפועל חיילים זוטרים לא שירתו יותר מ-17 ימים בממוצע. למג"ד היה מרחב פעולה בביצוע משימותיו והוא לא נזקק לכל כוח האדם שעמד לרשותו. במשך הזמן גם השתרש הנוהג של שנת שמיטה - פטור ממילואים כל שנה שלישית. אנשי מילואים לא שירתו בלבנון והשירות בשטחים לא היה כרוך בסכנת חיים. עכשיו שוקלים בצבא להגדיל בחקיקה את שירות המילואים ל-40 יום ועוד שישה ימים בודדים, וחמישה מילואימניקים הרוגים - קציר הדמים של האינתיפאדה האחרונה עד כה - העלו את מחיר השירות מעבר לכוח הספיגה של העורף.

את האות נתנו שתי כתבות בתוכניות החדשות בטלוויזיה, שבהן רואיינו אנשי מילואים ממורמרים, בעקבות הריגתו של החייל יעקב קרנצ'יל מנהריה ב-1 באפריל מירי צלף בעמדת תצפית של צה"ל בכפר סאלם בגדה. הגיוס הנוכחי של הפלוגה כבר לא היה דומה לקודמו, סיפר המ"פ של ההרוג, שי קלמנוביץ, בן 32, סוכן ביטוח גבה קומה, רזה, ראשו מגולח, העגה הצבאית מתגלגלת על לשונו, הריגוש שבסיכון עדיין נשקף ממבטו. כבר האימונים כללו הכנה מנטלית למצב. דין אל"ל (אימון לקראת לחימה) אינו כדין אל"ת (אימון לקראת תעסוקה). "זה עושה לך מיד קליק בראש", אמר קלמנוביץ, "המלחמה נראית רחוקה, אבל תוך שעה אתה בבלגן. בדיוק על זה דיבר אתנו בוגי (האלוף משה בוגי יעלון). לקראת סוף התעסוקה, הוא הזכיר לנו שגם ב-68', כשהוא שירת בגוש עציון, תל אביב היתה מלאה ביושבי בית הקפה. הפלוגה שלנו רובה עירונית, עם ראש תל אביבי, לא גרים באלון מורה או באיתמר, אבל אין פחד, מה פתאום, לא כשמקבלים את הצו ולא בזמן המילואים".

הצלף ירה בקרנצ'יל במסלול קו הרקיע, מיד לאחר שהחליף חייל אחר בעמדת השמירה. לידו עמד עוד חייל שהספיק לכבד אותו במסטיק. הכדור פילח את ראשו. בעמדה השתררה דממה, הלם, איש לא הוציא מלה במשך חצי שעה.

"אם במלחמת ההתשה בלבנון הצליח צה"ל לצמצם את חרדות המוות למשפחות חיילים בסדיר ולהימנע מהרחבתן למעגל הרבה יותר גדול של משפחות המילואימניקים ואנשי המילואים עצמם, הפעם נבצר ממנו לנהוג כך", הסביר נייגר, "ואם נצרים נתפשת אצל אותו מילואימניק כשנויה במחלוקת, הוא מתחיל לפקפק ולשאול את עצמו: 'רגע, רגע, בשביל זה אני מוכן להיהרג?" דומה שצבא המילואים, שרגלו האחת בצבא, אך רגלו השנייה נטועה היטב בעורף המפונק שלנו, חושף ברגע האמת את חולשת העורף לשאת בעול של מלחמה שגם אם היא אפופה לפי שעה ברטוריקה ששה אלי קרב, צדקתה רחוקה מלהיות מובנת מאליה. צבא המילואים שהוא התגלמות הרעיון של "צבא עם" יותר ממסגרת הצבא הסדיר, הוא גם פגיע יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו