בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רחוק מהלבן בעיניים

תגובות

אל"מ אריה נייגר עזב את פעילות פורום המג"דים כשהתמנה למח"ט. הוא בעל השכלה משפטית והיסטורית רחבה, קשור בנימי נפשו לצבא ומרבה בקריאת ספרות צבאית. דעותיו הנחרצות בזכות צבא שכירים ותפישתו ה"א-מוסרית" את הצבא מאירות אולי כמה מהפינות החשוכות שהמציאות הישראלית נדחקת אליהן בשיטתיות.

"אז, כשהקמנו את פורום המג"דים לפני חמש שנים, עוד לא היינו ציניים. אני איש מילואים מ-79', כל הזמן מפקד, ופתאום היתה לי הרגשה שיש הידרדרות, האתמול גרוע מהשלשום. יום אחד מגיע אלי חייל, סטודנט, ומבקש להשתחרר בגלל בחינות. אני בן אדם שמתנזר מסיפורי 'בזמני', אבל חשבתי לעצמי, בשנה א' משפטים הייתי חמישה חודשים בלבנון, לא חודש, חמישה. אותו זה לא עניין. הוא חווה את המילואים כמשהו בלתי נסבל. הבנתי שאנחנו מדברים בשפה אחרת.

"לא יודע לומר מתי התחלתי להבחין בשינוי המתחולל, זה כמו שאי אפשר לדעת מתי בדיוק המטוס ממריא. אני חושב שהסיבה נעוצה בירידה ברמת הסולידריות בין האזרח למדינה ובין האזרחים לבין עצמם. ההטרוגניות של החברה הישראלית היא בלתי נסבלת, לא שזה רע, אבל זה יוצר אטומיזציה בחברה, כל קבוצה מתבצרת בתוך עצמה ובורחת ממשימות לאומיות.

"כיבוש זה לא משהו טוב או רע. הוא יצר דברים נוראיים, אבל זו אינה גזירת גורל. הוא נוהל בצורה מטופשת. תארי לעצמך, שאחרי מלחמת ששת הימים ישראל היתה מספחת את כל השטחים ונותנת לפלשתינאים שוויון זכויות מלא. מי אומר שבתנאים אלה היו לכיבוש תוצאות שליליות. אולי היתה נוצרת בעיה דמוגרפית, אבל חוץ מזה לא היינו עדים למתרחש היום. אנחנו מזמן כבר מדינה רב-לאומית, שיש בה רוב לציבור מסוים, למה לא?

"יש לי בעיה עם הדעות הפוליטיות המקובלות. אני רואה את עצמי כדנה אינטרנשיונל

הפוליטית. אנחנו חיים היום בשגרת פיגועים. אין לי ויכוח עם האמא מנצרים, שמתעקשת לטעון שדין נצרים כדין תל אביב, אבל אני כאיש צבא מאמין שצריך לקבוע מה הם הנכסים החיוניים. אי אפשר גם וגם וגם. אם מחליטים שנצרים חשובה יותר מתל אביב, אז בסדר, אבל צריך להחליט.

"ככל שתופעות משחיתות שקשורות בכיבוש הן לצנינים בעיני, אין להן שום קשר למשבר בעולם המילואים. זה לא עצם הפעילות בשטחים, זה אופי הפעילות. בעבודות שיטור, למשל, אין שום אתגר מקצועי. אנשים מרגישים כמו כוח עבודה זול. הם אוהבים לנצח ומזדהים עם התפקיד שלהם בצבא, ומדינה כמו שלנו צריכה צבא, שבזמן מלחמה חייליה - בתותחנים, בחיל אוויר או בחי"ר - ירגישו: 'זו העבודה שלי, אלה החברים שלי וזו המחויבות שלי לרמה המקצועית שלי'.

"כשאתה עומד מול נער מיידה אבנים וצריך לירות באוויר, אתה לא שלם עם זה, בטח. אבל בניגוד לקצין חינוך ראשי, אני מאמין בצבא ללא ערכים, אתוס וקוד אתי, למעט ערכים צבאיים. אני לא חושב שהצבא צריך לייבש ביצות ולקלוט עלייה. ההוויה הצבאית כבר הפכה מזמן את ההרג למשהו אמורפי. את יודעת כמה אנשים מעורבים בירי של תותחן על בית? מזמן כבר התנתקנו מהלבן של העיניים.

"כשצבא מנטרל את עצמו משאלת הלמה - זה מקור עוצמה. תסתכלי על כל הצבאות המערביים שניהלו מלחמות קולוניאליות מוצלחות ביותר. השלום הוא אשליה, כמו הבריאות. צריך רק לחתור שבימי חיינו וחיי ילדינו נמנע את המלחמה.

"יש משהו שחייבים להבין. צבא זה עולם של גברים צעירים, לא יעזור כלום. כל זמן שאתה צעיר אפשר לסבול אותו. יותר מאוחר הופך הצבא כר להתרפקות נוסטלגית. זה בולט בעיקר אצל פוליטיקאים שהיו בצבא. דוגמאות פתטיות. כמה אפשר לדבר על זה שהלכת בוואדי והיה קר. הצבא גורם לאנשים רגרסיה, הוא דוחף אותם להתנהג כמו ילדים קטנים. המקום היחיד, חוץ מהעריסה, שאתה עושה מה שאומרים לך, אוכל מה שנותנים לך - זה הצבא. אדם מתחיל להתנהג כמו ילד, מקטר כמו ילד, מגיב על סמכות כמו ילד.

"לאדם המבוגר אובדן החירות הוא בעיה מטרידה. אני מרגיש לפעמים פתטי. כבר בן-גוריון, האיש שהמציא את האתוס הצה"לי, ידע טוב טוב איפה מתחילה המסכה שיצר ואיפה הפרצוף שלנו. הוא הבין שאי אפשר להימנע משירות חובה. גם אז, כשהמדינה היתה בסכנה וקמנו והלכנו לפלמ"ח, היו אנשים שצריך היה להוציא בכוח מהבית.

"אלה דברים שאי אפשר להתעלם מהם כשחושבים איך להציל את צבא המילואים. הצבא אינו יכול לספוג תחלופה גבוהה, הוא צריך כוח אדם שישמר ידע. לכן התיזה שלי היא שצריך לחלק את המילואים לשתי תקופות - מילואים חובה, החלים על כל אזרח, ומילואים קבע, לפי מקצועות דרושים, בחירת הצבא ובחירת האזרח. האבחנה אינה חייבת להיות דיכוטמית, אבל הגבלת שירות מילואים חובה לעשר שנים תיצור אופק נסבל. מלת המפתח תהיה התמדה. המילואימניק יתוגמל בשכר ובהגנות סוציאליות על פי התמדה, קידום בסטטוס ומקצוע.

"זה הופך אותנו לצבא שכירים, אז מה? מה רע בזה? צריך להפסיק להגיד תודה לאנשים. שיטת החשיבה הזאת מתאימה למיליציה, לפלמ"ח, למחתרות. כיום השירות במילואים דומה לתשלום מסים. זה לא תענוג גדול, אבל חובה מובנת. חשוב רק לדאוג שהשיטה תהיה הוגנת. למה, מה קרה, הרמטכ"ל לא מקבל שכר? כסף וכבוד הם בני תחליף. הרבה בעלי תפקידים בחברה, שאיבדו את כבודם, כמו רופאים, התחילו לחשוב יותר ברצינות על חשבון הבנק שלהם. למה לקרוא לזה נהנתנות, למה לא לקרוא לזה נורמליות. אנשים חותרים להרמוניה של נוחות. אי אפשר לצפות מאדם שחודש בשנה ייהפך פתאום ללוחם חירות פנאטי, זה לא עובד ככה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו