"אבודים": לפתע, "מרגש" הוא כבר לא שם התואר השחוק בעולם

"יותר מאלפיים ילדים רוסים הוצאו מחזקת משפחותיהם בשל הרעבה, הזנחה פושעת ופגיעות מיניות - ואומצו בישראל. שניים מהם הם ילדיי". אריאנה מלמד צפתה בפרק פתיחת העונה של "אבודים" וגילתה פיסת טלוויזיה מטלטלת בה בניגוד למופעים הקודמים, צופית גרנט נמנעה מדרמטיזציה יתרה

אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צופית גרנט ב"אבודים". בלי יבבות ושפע עדויות משלה
צופית גרנט ב"אבודים". בלי יבבות ושפע עדויות משלה צילום: צילום מסך, מתוך עמוד היוטיוב של "רשת" 13
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

אלה החומרים של הגהינום, והוא מוכר לי היטב. במהלך הצפייה בפרק הראשון מתוך שניים במסע החדש של "אבודים" (עונה 11 לא פחות, שנפתחה אמש ב"רשת" 13) הציף אותי זיכרון הריח של הגיהנום: כרוב מעופש ושתן, קרח וטחב, אלכוהול ורקב. את כולם אני נוצרת בתיעוב. הייתי שם, ראיתי, נשמתי את האדים. בתוך עזובה איומה כזאת, בחור נידח ברוסיה, גדלה ליבי ליבנה עד שבגיל 4 הוצאה מרשות אמה, אלכוהוליסטית שעסקה בזנות, והועברה למה שקרוי ברוסיה "בית ילדים" ואינו אלא מחסן תעשייתי מנוכר, צפוף ומסריח לנשמות קטנות ומעונות. כשהיתה בת שש וחצי אימצה אותה גליה ליבנה, שבנה הביולוגי היחיד מת בגיל 22 ממחלה קשה. זה לא הזמן להזיל דמעות, הדרמה הענקית תגיע בהמשך.

המצלמה אוהבת את ליבי שהיתה פעם לובה, ילדה קירחת ועצובה עטויה במחלצות סובייטיות נושנות, בתמונה היחידה שלה מבית הילדים: גם התמונה מוכרת. כך מלבישים שם את המיועדים לאימוץ, למען יישאו חן בעיני ההורים הפוטנציאליים. את הקרחת מסבירים בתירוצים שונים, אבל האמת פרוזאית ועלובה: כינים, סקביאס ונגעי עור משותפים לכל הילדים שאופסנו במוסדות כאלה. יש ברוסיה כמיליון ילדים שהוצאו מחזקת משפחותיהם בגלל הרעבה, הזנחה פושעת, התעללות, פגיעות מיניות, מחלות נפש תורשתיות — וכולם מאופסנים בתנאים תת־אנושיים, כאסירים שלא חטאו. רק מעטים יאומצו בהליכים רוויי סוד, כחש ושחיתות. יותר מאלפיים הגיעו באימוץ בין־ארצי לישראל. שניים מהם, תאומים, הם ילדיי.

מתוך "אבודים". מסע לחיפוש שורשים

המצלמה — ומבטם החומל של הבמאי דוד דרעי ("סאלח, פה זה ארץ ישראל") ושל צופית גרנט מביאים אל המסך אשה צעירה בת 19, אינטליגנטית, רהוטה, מאופקת להפליא ויפה להלל. היא מגוללת עלילה בלתי אנושית, מנקודת מבטו של צופה הגון. באמצעות אחותה־למחצה, שאומצה בנפרד ממנה וחיה בארצות הברית, נפתחות דלתות הגיהנום של ליבי. מאחוריהן מתגלות שתי ילדות שחוו ניצול מיני בינקותן ממש, ששרדו איכשהו בבית בו אם, בעלפון שכרותה, איפשרה לזנאים להתעלל בילדות — לפני ואחרי שהיכו אותה. הילדות ניסו להגן עליה, לפני ואחרי שברחו מהבית לחפש אוכל ולפני שנמסרו לרשויות הרווחה הרוסיות, גם הן סוג של סוכני גיהנום בירוקרטי.

הגם שהגיעה לישראל בגיל שש, ליבי שכחה את הרוסית שלה לגמרי ומחקה את הזיכרון. בזאת היא הפעילה מנגנוני הגנה עצומים, מבורכים ומקוללים, שמכוחם אדם מוחק את מה שאינו יכול להתמודד עמו. ליבי עצמה מזהה את האיפוק שלה כנתק רגשי, יודעת שהיא קורבן של טראומה — ורוצה לגלות פרטים על עברה. אחותה רוצה להפנות עורף לכל זה. כמו כל הילדים שאומצו משם, גם היא וגם משפחתה החדשה אינם יודעים דבר על מה שהיה לפני האימוץ. עשרות ילדים שהיכרתי חולקים סיפור זהה. לא יודעים כלום, ואם יודעים משהו — סביר להניח שזו לא האמת הביוגרפית. למוסדות המעורבים באימוץ יש אינטרס מובנה לטשטש אותה כדי לא להרתיע את המאמצים. התוצאה היא שבדמיון הפופולרי מצטיירים הילדים המיועדים לאימוץ כיתומים מוכי גורל של איזו מהנדסת טילים ופסנתרן טובי לב שנספו בתאונה טרגית. המון אהבה של ההורים המאמצים תפצה על האובדן. שטויות. הילדים שנעים בין הצורך להנכיח לעצמם את זהותם ועברם לבין הרצון להתכחש לגמרי, יגלו אמיתות איומות, או שיתמודדו עם מה שקרוי בשיח האימוץ "החור השחור", שהוא גרעין הזהות הביולוגית שלהם.

הצצה לפרק פתיחת העונה

ליבי יודעת זאת ובכל זאת יוצאת עם גרנט ודרעי לחפש את מקורותיה. כאן צריך להכין את הטישוז, כי לראשונה מאז שאני צופה ב"אבודים", ראיתי פיסת טלוויזיה מטלטלת, משובחת, והגונה לגמרי.

לרוב נחוצה מידה של ריחוק כדי לומר דברים כאלה באחריות. הפעם, דווקא הקירבה העצומה לחומרים הלא־מוכרים לרוב הצופים מאפשרת לי להעיד בבטחון: נעשה כאן מעשה דוקומנטרי נדיר באיכויותיו, גם בשל חומרי הנפץ שבו וגם בשל הטיפול הזהיר, העדין והמכבד בכולם.

כמו מותחן עלילתי שבבסיסו תסריט משובח, חוקרת פרטית מגלה שאביה הביולוגי של ליבי חי, והוא עבריין מורשע, אלכוהוליסט שהשתחרר מהכלא וחי כחסר בית בשכונת מצוקה. האיש הזה, שתחילה נדמה כי הוא המניאק שפגע בילדות, מתגלה בעצמו כקורבן. גם הוא היה ילד מאומץ שגדל בבית של אלכוהוליסטים ויצא משם למוסד. על פי עדותו, הוא ביקש להשתקם והיה מוכן להרוג את מי שפגע בילדתו. הוא התגעגע אליה, חיפש אותה במשך שנים בשלומיאליות ובחוסר אונים. שנאמין לאיש המוזנח, המלוכלך, המצולק, והשתיין הזה? הלב מבקש, ההגיון ממאן, המצפון מתקומם, והקונפליקט של הצופה משביח את איכויות הדרמה. כן, הם נפגשים. עין לא תישאר יבשה, וזה רק חלק קטן מן הסיפור, שסופו (הזמני) ישודר היום. בצד הדמעות, דמויותיהן של ליבי וגליה ליבנה מעוררות אהדה, הערכה והזדהות מיידית — בעיקר בגלל האופן בו הוצגו על המסך.

הפעם, בניגוד למופעים קודמים של "אבודים", צופית גרנט נמנעת מדרמטיזציה יתרה, פאוזות הרות גורל, יבבות ושפע עדויות שלה עצמה על הזעזוע שלה מן החומרים. היא מחבקת רק כשצריך ומלווה את הסיפור בוייס־אובר מאופק. זו תעודת הבגרות של "אבודים" ושל דרעי וגרנט כיוצרי טלוויזיה. לפתע, המילה "מרגש" כבר לא נשמעת כשם התואר המסחרי הכי שחוק בעולם.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ