שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
כריסטוף שמידט
כריסטוף שמידט

מאז שנת 1831 מצא המשורר הגרמני־היהודי היינריך היינה מקלט מן הצנזורה הגרמנית בפאריס. שם חש היינה חופשי לכתוב את מסתו "הדת והפילוסופיה בגרמניה" (1844), שבה ניבא את נבואתו המפורסמת על המהפכה הגרמנית העתידית. עם ההתגברות הסופית על האל היהודי־הנוצרי, כתב, יקומו האלים הגרמניים של הטבע מקבריהם ויפתחו במעשה נקמה כנגד הציביליזציה בכללה: "בגרמניה יציגו מחזה, שבהשוואה אליו המהפכה הצרפתית היא אידיליה חסרת משמעות (...) והשעה תבוא וכל העמים יצטופפו באמפיתיאטרון של ההיסטוריה, על מנת לצפות במלחמות הגדולות של הגרמנים".

אבל לא רק המהפכה הגרמנית הדירה שינה מעיניו, אלא גם החזון הרודני של המהפכה הסוציאליסטית שהגה חברו קרל מרקס, שאתו קיים קשרים קרובים בפאריס. היינה ראה לנגד עיניו איך "אחרי ניצחון הקומוניזם רועה חופשי במקל ברזל ישלוט על עדר כבשים אנושיים שגזרו את שערם בצורה שווה והשרים במקהלה עם אותו קול". המהפכה הפרולטרית תתאפיין לדבריו בשיכרון של שוויון וקונפורמיות, שיחנקו את החירות האישית ויכריזו על המשוררים כעל בעלי חלומות חולי נפש שאינם רצויים בחברה החדשה, אם לא יוציאו אותם ישר להורג כאויבי המהפכה: "אסור לנו להדחיק את מה שמצפה לנו ברגע שההמון הגס (...) יתפוס את השלטון הריבוני הלגיטימי שלו. טבע המשורר עדין הנפש מסרב לכל מגע עם העם הזה ונחרד מהמחשבה על החיבוק שלו".

פיליפ וייט, "גרמניה", 1848
פיליפ וייט, "גרמניה", 1848 צילום: Painter\: Philip Veit / Germanisc

בצירוף מקרים מוזר, בשנה שפרצה באירופה מהפכת "אביב העמים" של 1848 התפרצה מחלתו של היינה, שריתקה אותו למיטה, ל"קבר המזרנים" המפורסם שלו, עד מותו ב-1856. המחלה החזירה במידה מסוימת את היינה לדת. באחרית הדבר לספר השירים האחרון שלו, "רומנצרו", ניסח את עמדתו בנוגע ליחסי תיאולוגיה ופוליטיקה כך: "באותו אופן צצה בגרמניה ההשקפה, שהאדם חייב לבחור בין הדת לבין הפילוסופיה (החילונית), בין הדוגמה של התגלות האמונה והמסקנה האחרונה של המחשבה הפילוסופית, בין האל האבסולוטי לבין האתיאיזם... במה שנוגע אלי, איני יכול להתפאר בהתקדמות מיוחדת בפוליטיקה. אני נשארתי נאמן לאותם עקרונות דמוקרטיה שאחזתי בהם בנעורי ולמענם נלחמתי בלהט מאז. בתיאולוגיה לעומת זאת אני חייב להאשים עצמי ברגרסיה, כי אכן חזרתי לאמונה הישנה באל האישי. את העובדה הזאת איני יכול לטשטש, כמו שניסו לעשות זאת לא מעט מחברי הנאורים. אך באופן מפורש חייב אני לסתור את השמועות כאילו הרגרסיה הזאת הביאה אותי אל סף איזו כנסייה או לחיקה. לא ולא! ההשקפות הדתיות שלי נשארו חופשיות מכל כנסייתיות. שום צליל פעמונים ושום נר מזבח לא סינוורו אותי".

סוף השורות אלה נשמע כמו הגירסה המלאה והמפורשת של שורות שירו הנודע: "שיר המיסה לא ישירו / וקדיש הם לא יגידו / לא יגידו, לא ישירו / כלום בימי האזכרה לי".

זו גם התקופה שהיינה מחבר את "הבלדות העבריות" המפורסמות, המתבססות בין היתר על מחקריו של הרב מיכאל זקס, דרשן מאנשי הרפורמה היהודית המתונה בברלין, על אודות "השירה הדתית של היהודים בספרד" מ-1845. נראה היה שהתקרב באותה עת להלך הרוח של היהדות הרפורמית שאותה נטש בצעירותו.

באופן זה פילס לעצמו גישה מיוחדת לו אל דמותו של משה כמשחרר העבדים וכמחוקק חוק החירות. באמצעות גישתו החדשה למשה המקראי מתריס היינה כנגד אויביו הפוליטיים מנוער, האידיאולוגים הדתיים הלאומיים הגרמנים המניפים את הדגל השחור־אדום־זהב של הפטריוטיות הגרמנית ומעדיפים להשתחוות לסמכות המלך במקום לפרוק את עולו מעליהם: "החירות עמדה כל העת בראש מעיניו של המשחרר הגדול (משה). הוא נושם ולוהב בכל חוקיו נגד אלה הפוגעים באביונים... הו משה, משה רבנו, לוחם נחוש במלחמה נגד העבדות, הגישה נא לי פטיש ומסמרים למען ארצע את העבדים הנוחים, לובשי שחור־אדום־זהב, באוזניהם הארוכות אל שער ברנדנבורג".

באחד משירי הלעג המאוחרים שלו חוזר ותוקף היינה את אויבי הדמוקרטיה שהצליחו הפעם לדכא את המהפכה הגרמנית ב-1848. בסאטירה הזאת גרמניה היא מדינת החמורים, המונהגת על ידי המפלגה הדתית הלאומית הפטריוטית של אותם לובשי שחור־אדום־זהב, שנמאס להם מן החירות והם מעדיפים להמליך עליהם מלך אבסולוטי. כדי לבסס את שלטונם נלחמים החמורים הפטריוטיים נגד מפלגת החמורים של האופוזיציה הדמוקרטית ומצביעים עליהם כעל בוגדים וזרים, כ"חמורים של שכל" שאינם יכולים לחוש במעמקים המיסטיים של "דם החמורים".

כזרים צריך לסמן את החמורים האלה: הם בעצם "זברות", שלא רק מדברות בשפה ביקורתית אסורה, "זבראית", אלא שבעורקיהם זורם "דם שונה". זברות אלה אינן שייכות כלל לשבט הלאום, ואולי צריך בכלל לשלול מהן את אזרחותן. לא במקרה פסי השחור־לבן של הזברה הם ניגוד מובהק לצבעי השחור־אדום־זהב של מפלגת השלטון. אלה הם הצבעים של פסי החלוק של החולה, של המשוגע או של האסיר הפוליטי, שימצא את מקומו בכלא של השליטים האלה!

היינה מדגיש בשיר שגם הוא מדבר כ"זברה", מדבר "זבראית", כלומר את שפת הביקורת והאירוניה כנגד החמורים בשחור־אדום־זהב. שכן הזברה יודעת שגם היא בסך הכול חמור בין חמורים, שכל החמורים הם שווים ולכל החמורים זכויות שוות, וזה אמור להיות הבסיס המובן מאליו של חוקת מדינת החמורים, שאת עקרונותיה גם הזברה מדקלמת בשפת הזבראית כ"אלף בית", או בשפת המקור של המדינה, שפת החמורים: "אי — אה!"

חמורי הבחירות / היינריך היינה

תירגמו מגרמנית ידידיה טרבלסי ואוהד פינצ'בסקי

מִכָּל הַחוֹרִים הַחֵרוּת הִיא

יָצְאָה, וּמְדִינַת הַחַיּוֹת

מוֹשֵׁל יְחִידִי, אַבְּסוֹלוּטִי

עָלֶיהָ גָּמְרָה לְמַנּוֹת.

בַּעֲלֵי־הַחַיִּים נֶאְסְפוּ,

גַּם פִּתְקֵי־קַלְפִּיּוֹת הֻדְפְּסוּ,

פִּלּוּגִים בִּסְעָרָה הִסְתַּעֲפוּ

וּבְעֹז רֹב תְּכָכִים תָּסְסוּ.

הַזְּקֵנִים, אֲרֻכֵּי־אֲפַרְכֶּסֶת

בַּחֲמוֹרִים רָדוּ בְּיָד רָמָה.

רַעֲמַת רָאשֵׁיהֶם מְפֻרְכֶּסֶת —

שְׁחֹרָה־זְהֻבָּה־אֲדֻמָּה.

לַסּוּסִים מִפְלָגֹנֶת הָיְתָה;

פָּחֲדוּ הֵם, אָמְנָם, לְהַצְבִּיעַ.

צַוְחָנוּת הַזְּקֵנִים, פְּרָאוּתָם

אֶת סִיעַת הַסּוּסִים הִרְתִּיעָה.

כְּשֶׁהֻגְּשָׁה, סוֹף כָּל סוֹף, הַצָּעַת

מָעְמָדוּת עַל־יְדֵי סוּס בּוֹדֵד

הִתְפָּרֵץ לִדְבָרָיו בִּמְחָאָה

זָקֵן, וְצָעַק לוֹ: בּוֹגֵד!

בּוֹגֵד! לֹא זוֹרֵם בְּדָמְךָ

אַף קַמְצוּץ שֶׁל דָּם חֲמוֹרִי!

חֲמוֹר, זֶה וַדַּאי לִי, אֵינְךָ;

יְלִידָהּ שֶׁל סוּסָה נָכְרִית.

בֵּין הַזֶּבְּרוֹת, אוּלַי, מְקוֹרְךָ,

הֵן עוֹרְךָ בְּפַסִּים מְטֻמָּא.

גַּם גּוֹנוֹ הַמְאַנְפֵּף שֶׁל קוֹלְךָ

קְצַת עִבְרִי אוֹ מִצְרִי הוּא נִשְׁמָע.

גַּם לוּלֵא אַתָּה זָר, אַתָּה קַר;

חֲמוֹר שֶׁבַּלֵּב, מְנֻתָּק.

אֶל דָּתֵי הַחֲמוֹר מְנֻכָּר,

מֵהַמִּיסְטִי אַתָּה מְרֻחָק.

לֹא כְּמוֹתְךָ, בְּאוֹתָם חֲלוֹמוֹת

מְתֻקִּים כָּל נַפְשִׁי טֹהֲרָה.

כָּל־כֻּלִּי חֲמוֹרִי, אַף נִימוֹת

הַזָּנָב — כָּל אַחַת חֲמוֹרָה.

אֵינִי סְלָבִי, גַּם לֹא צוֹעֲנִי.

הִנֵּנִי חֲמוֹר גֶּרְמָנִי,

וּכְמוֹתִי גַּם אָבִי, גַּם זְקֵנִי;

אַמִּיצִים, שָׁרְשִׁיִּים, כִּשְׁרוֹנִים!

הֵם לֹא שִׂחֲקוּ בַּגְּבוּרָה

מִשְׂחָקִים פּוֹחֲזִים, קַלֵּי־דַּעַת.

יוֹם וָיוֹם שַׂקֵּיהֶם בִּדְהִירָה

לִטְחִינָה הֵם הוֹבִילוּ בְּלַהַט.

הָאָבוֹת לֹא מֵתִים! לֹא מֻטָּל

בְּקִבְרָם אֶלָּא עוֹר מְרוֹקָן,

מַעֲטֶה בֶּן־חֲלֹף. מִן הַשַּׁחַק מֵעָל

מַשְׁקִיפִים הֵם בְּעֹנֶג לְכָאן.

חֲמוֹרִים כֹּה קְדוֹשִׁים, אֲפוּפֵי־תְּהִלָּה!

לוּ רַק אֲלֵיכֶם נִדָּמֶה;

גַּם כִּמְלֹא הַנִּימָה מִדַּרְכָּהּ הַסְּלוּלָה

שֶׁל חוֹבָה לְעוֹלָם לֹא נִפְנֶה.

אֵיזֶה אֹשֶׁר הוּא זֶה, לִהְיוֹת חֲמוֹר, אַח!

צֶאֱצָא לַאֲרֻכֵּי־אֲפַרְכֶּסֶת!

נוֹלַדְתִּי חֲמוֹר, וַאֲנִי כְּמוֹ מֻכְרָח

זֹאת לִנְעֹר מִכָּל גַּג וּמִרְפֶּסֶת.

הַחֲמוֹר הַגָּדוֹל הַנּוֹרָא,

מוֹלִידִי, הוּא מִשֶּׁבֶט גֶּרְמָאנִי.

וְאִמִּי בַּחֲלֵב־חֲמוֹרָה

גֶּרְמָנִי מְשֻׁבָּח הֵינִיקַתְנִי.

אֲנִי הֵן חֲמוֹר, וְאֶשְׁמֹר בֶּאֱמוּנָה

כְּמוֹ לְפָנַי אֲבוֹתַי

עַל אוֹתָהּ חֲמוֹרוּת יְקָרָה, נוֹשָׁנָה

בִּמְלֹא חֲמוֹרוּת־כֹּחוֹתַי.

וּמִשּׁוּם שֶׁחֲמוֹר אֲנֹכִי, כָּך אֶקְרָא

לְכֻלְּכֶם: בַּחֲמוֹר בַּחֲרוּ.

נִבְנֶה לָנוּ רײַךְ חֲמוֹרִי וְנוֹרָא

חֲמוֹרִים בּוֹ לְבַד יֻכְתְּרוּ.

רַק חֲמוֹרִים אָנוּ! אִי־אָה! אִי־אָה!

עֲדַת סַיָּסִים הֵן אֵינֶנּוּ.

הָלְאָה, סוּסִים! יְחִי, הַלְלוּיָה!

הַמֶּלֶךְ חֲמוֹר מִזַּרְעֵנוּ!

כְּשֶׁסִּיֵּם הַפַּטְרִיּוֹט

הֵרִיעוּ בָּאוּלָם

הַחֲמוֹרִים; רָקְעוּ פַּרְסוֹת,

לְאֻמִּיִּים כֻּלָּם.

עִטְּרוּ רֹאשׁוֹ שֶׁל הַנִּבְחָר

בְּזֵר מֵעַנְפֵי אַלּוֹן.

הוֹדָה הוּא חֶרֶשׁ — וּבְשִׂמְחָה

נִפְנְפָם בִּזְנָבוֹ לְשָׁלוֹם.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ