שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ברמאללה עדיין לא מוחקים רחובות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

באמצע ספטמבר האחרון נועדו קצינים ישראלים ופלשתינאים למפגש במשרדי התיאום הביטחוני (די-סי-או) בפאתיה הצפוניים של העיר רמאללה. בשבועות שקדמו למפגש אירעו כמה תקריות שהדאיגו את קציני צה"ל בגזרה. מאז היומיים הסוערים באירועי ה"נכבה" במאי נרגעה רמאללה. אבל בספטמבר נרשמו תקרית ירי או שתיים. במקרה אחד אפילו דרכו אנשי כוח 17 הפלשתיני את כלי נשקם כלפי חיילי סיור מגדוד "דוכיפת" הישראלי במריבה שפרצה בין הצדדים. קציני צה"ל - המח"ט אלוף-משנה גל הירש, מג"ד דוכיפת סגן-אלוף ארז וינר ואחרים - נועדו עם מושל רמאללה, אבו-פיראס ליפתאווי, כדי ליישר את ההדורים. שני הצדדים שתו קפה יחד והבטיחו לפעול לחידוש הקשרים והידידות. בפגישה השתתף גם מחמוד דמארה (אבו-עוואד), מפקד כוח 17 ברמאללה. דמארה אמר שיעשה את כל המאמצים להרגיע את אנשיו.

בשמונת החודשים שחלפו מאז היו משרדי הדי-סי-או לעמדת תצפית מרכזית על הלחימה בשטחים. שבועיים אחרי המפגש פרצה אינתיפאדת אל-אקצה, שצומת איו"ש הסמוך למשרדים היה לאחד מסמליה המרכזיים. בשבועות הראשונים היה הצומת לאתר הפגנות המוניות, מלוות בהפעלת נשק חם. "גבעת הדי-סי-או" סיפקה מחסה לפלשתינאים חמושים, שפתחו ממנה באש אל חיילי צה"ל בצומת ובמפקדת כוחות צה"ל בגדה המערבית, כמה מאות מטרים משם. המשרדים עוד המשיכו לשמש מדי פעם למטרתם המקורית - מפגשים ביטחוניים, אולם בתדירות הולכת ופוחתת. גם האווירה כבר היתה מתוחה יותר. פעם אחר פעם נועדו הצדדים רק כדי להתפזר ולגלות שהמלחמה נמשכת. בינתיים שימש הבסיס גם למטרות אחרות, עגומות מאוד: לכאן הובאו גופות שני אנשי המילואים שנהרגו בלינץ' ברמאללה באוקטובר, וגם גופת הנער אופיר רחום שנרצח בעיר בינואר, לאחר שפותה על ידי הפלשתינאית אמנה מונא באמצעות האינטרנט.

בעקבות הירי הבלתי פוסק קיבל הבסיס מראה חדש. קירות בטון ענקיים שנבנו סביבו משווים לו מראה של אחד ממוצבי צה"ל ברצועת הביטחון שננטשה בדרום לבנון. באחרונה נוסף למתקן אפילו "פילבוקס", מגדל שמירה מבוטן בנוסח המתקנים מימי המנדט הבריטי. גם על המשתתפים עברו כמה תפניות. הירש היה בחודשים הראשונים לכוכב תקשורת, כמעט, כשצוותי טלוויזיה זרים נהרו לשמוע את חוות הדעת הנחרצות של המח"ט הצעיר על הלחימה. היום הוא בתפקיד אחר, קצין האג"ם בפיקוד המרכז. אבו-פיראס כמעט ירד מהבמה. מעמדו של מי שנחשב לאחד האנשים החזקים בגדה המערבית, מקורבו של יו"ר הרשות יאסר ערפאת, נחלש. גם על רקע הלחימה המתמשכת, שבה תפסו מנהיגי תנזים כמו מרוואן ברגותי וחוסיין א-שייח מקום מרכזי, גם בגלל נסיבות אישיות שהפחיתו מעוצמתו. דמארה, לעומתו, היה לאישיות מפורסמת למדי. ישראל רואה בו את אחד מבכירי המבוקשים בשטחים - ראש התארגנות אזורית ברמאללה, שאנשיה - מכוח 17, הפתח, החזית העממית ואפילו החמאס - אחראים לדעת השב"כ לרצח שמונה ישראלים. "אילו רק ידענו מראש מה האיש הזה הולך לעשות"... אומר סא"ל וינר עכשיו.

ארז וינר עוד שם. בן 32, החל לפקד על גדוד דוכיפת באוגוסט האחרון, מעט לפני פרוץ הלחימה. וינר עשה את רוב שירותו בחטיבת הנח"ל. לפני תפקידו הנוכחי שימש ראש לשכתם של האלופים שאול מופז (כסגן הרמטכ"ל) וגבי אשכנזי (כאלוף פיקוד הצפון). בשביל חייליו, רמאללה היא גזרת שירות קבועה. גם לפני העימות היה דוכיפת "גדוד שטחים" שעיקר עיסוקו היה תעסוקה מבצעית בשטח, ולצדה חודשי אימונים קצרים. כבר לפני כמה שנים חוברו גדודי השטחים, כיום ארבעה במספר, לגזרות מוגדרות בשטחים. החיבור יצר התמחות, אבל גם עורר תלונות אצל החיילים. לפני העימות נחשבה תעסוקה בשטחים לעניין משמים למדי: תקופות ארוכות של שגרה מייגעת, ולצדם פרצי לחימה קצרים. "לחיילים", אומרים בגדוד, "היתה תמיד תחושה שאת הלוחמים האמיתיים שולחים ללבנון. התחושה הזאת עברה להם מזמן". הגדוד שלו מופקד עכשיו על הטבעת סביב רמאללה, שעל חלקה המערבי מוצב גדוד צנחנים. אזור רמאללה הוא גזרה ענקית במונחי השטחים: מאות קילומטרים של כבישים, עשרות התנחלויות וכפרים פלשתיניים, פזורים זה ליד זה. זו גם, בסופו של דבר, הגזרה הסוערת בגדה: יותר פיגועי ירי, יותר נפגעים ישראלים מכל אזור אחר. במקום שלושה גדודים לפני העימות, מאיישים אותה עכשיו יותר משישה גדודים.

הפגנות פרצו ברמאללה כבר ביום חמישי, 28 בספטמבר, לאחר ביקור אריאל שרון בהר הבית. כמה מאות צעירים נהרו לצומת איו"ש. החיילים ירו כדורי מתכת מצופים גומי. שישה פלשתינאים נפצעו קל. קצין אופטימי באוגדה אמר ל"הארץ" שהכל כנראה נגמר; הרשות לא מתכננת לעשות רעש גדול מביקור שרון. למחרת הרגה המשטרה שבעה פלשתינאים בעימות קשה בהר הבית. ביום שישי, ערב ראש השנה, יצאו רבים מהחיילים הביתה. וינר והירש החליטו, אחרי התלבטות, להשאיר כוח כוננות בבסיס. בליל שישי כבר נורו יריות מאל-בירה על ההתנחלות השכנה (שהיתה אחר כך ליעד פלשתיני מועדף). בשבת בצהריים כבר בא רב-אלוף שאול מופז למפקדת האוגדה בבית-אל. "דיברתי עם (ג'יבריל) רג'וב ו(מוחמד) דחלאן. אני מאמין שתושג הפסקת אש עד ארבע אחרי הצהריים", אמר הרמטכ"ל לעיתונאים. דחלאן, בתגובה, כינה את מופז "פושע מלחמה שיורה טילים על ילדים". המגעים על הפסקת האלימות נמשכים עד היום, בלא תוצאות של ממש.

בשבועות הראשונים היתה זו לחימה בלתי פוסקת. ביום ראשון, עדיין חג, נתקעו חיילים מהגדוד תחת אש באזור הצומת. בשביל דוכיפת זה היה עלול להיות שחזור של טראומה קודמת: באירועי מנהרת הכותל בספטמבר 96' נהרג מ"פ מהגדוד בצומת ערק, מדרום לרמאללה, כשאנשיו נלכדו תחת אש. החילוץ היה בעייתי - וכמוהו גם הזמן שעבר עד שהמפקדים והחיילים עיכלו אז, שהעמיתים מהסיורים המשותפים עברו לירי באש חיה. הפעם חולצו החיילים במהירות. בהמשך השבוע ספג הגדוד נפגעים ראשונים, בכפר סורדא מצפון לרמאללה. המג"ד וינר דהר לחלץ. קליע פגע בקסדה שלו מאחור, שיפשף אותה אך לא חדר. אחרי כמה זמן הבין שהיריות נורו מאחור, מדרום, בניגוד לתיאור הראשוני שהתקבל מחיילים במקום. אחר כך ראה שוטרים פלשתינאים בורחים ברכב "לנדרובר". בתקרית אחרת עלה באש ג'יפ של הגדוד. המנוע כבה, ואז נזרקו לעברו בקבוקי תבערה. התמונות של פלשתינאים מיידים אבנים מטווח אפס בג'יפ הבוער שודרו בכל העולם.

צומת מרוצף נסים

בהדרגה איבדה האינתיפאדה את האופי ההמוני שלה, עד כדי כך שקצינים בכירים בצה"ל הנשאלים עליה מתקנים בטון נזעם ש"זו לא אינתיפאדה, זו לחימה". נותרו כמה "מוקדי חיכוך" מסורתיים, בהם צומת איו"ש. העיתונאי תומס פרידמן תיאר בעוקצנות איך חיפש את האינתיפאדה ברחבי רמאללה ולבסוף מצאה בצומת: כמה עשרות מפגינים צעירים, ומאחוריהם מוכרי שווארמה לצד פעילי הפתח המכוונים את האירועים.

בשבוע שעבר נראו בצומת אותות הלחימה בכל פינה. מלוחות המודעות שהיו פזורים סביבו נותר רק שלט מעוקם אחד, של "בלו-בירד", סלון פלשתיני לכלות. החתן והכלה, הדורים, צופים בחוסר אמון סביבם. בחלונות הבתים נראות עמדות צלפים, מדופנות בשקי חול. מקצת הבתים המרוחקים יותר מפויחים, עדיין נושאים סימני פגיעות של טילי נ"ט ישראליים. "זה צומת מרוצף נסים", אומר וינר. "בג'יפים שלנו עברו קליעים מצד לצד. עד היום אני לא מבין איך היו לנו כל כך מעט נפגעים". הגדוד ספג בלחימה 21 פצועים, כולם קל, מקצתם נפגעי אבנים. כולם, בהם מפקד פלוגה שנפצע מירי בפסגות בשבוע הראשון, חזרו ליחידה.

וינר, חובש כיפה, מתגורר בהתנחלות בית חורון, על כביש ירושלים-מודיעין. הוא נשוי ואב לילד. "בהתחלה היתה היסטריה שלמה סביב כביש 443", הוא אומר. "הכביש היה ריק חודשים. אנשים פחדו לבוא אלינו הביתה. זה נראה להם מעבר להררי החושך והם לא היו מוכנים להקשיב להסברים הגיוניים". הוא גם זוכר, שלא לחיוב, הנחיה קצרת מועד שאסרה על חיילים וקצינים לנסוע ברכב שאינו ממוגן ירי בשטחים. פעם נסע הביתה, במדים, עם משפחתו ברכב אזרחי לא ממוגן. החיילים במחסום עצרו את המג"ד. לאשתו ולילד התירו להמשיך. "זה מצב אבסורדי. היה לי מזל שהכרתי את המג"ד שלהם".

התפקיד, הוא אומר, שונה לגמרי משחשב שיהיה. "הייתי בטוח שאצטרך להתמודד עם שגרה שוחקת, עם חיילים הסובלים מתדמית של סוג ב'. אבל הגדוד הזה הוכיח את עצמו בלחימה קשה. לחיילים אין היום שום רגשי נחיתות. הלחימה הזאת יצרה מצב חדש: לדור המג"דים והמ"פים הנוכחי יש ניסיון קרבי שלא נצבר בצה"ל במשך יותר מעשר שנים. אני אומר לחיילים שלי: על חלקכם ירו יותר פעמים מאשר על כמה מהמח"טים של צה"ל". כמו קצינים אחרים, כבר השלים עם כך שהלחימה בשטחים תהיה ארוכת טווח. "בהתחלה חשבנו שזה ייגמר מהר. כל לילה היתה מגיעה משאית של עיריית רמאללה, בתיאום אתנו, ומנקה את הכביש בצומת איו"ש, מתוך הנחה שמחר הכל יירגע. אחרי כמה שבועות הם הבינו שאין טעם. יותר לא ראינו את המשאית".

במשך כל חודשי העימות בשטחים התנהל בצה"ל ויכוח: האם להגדיר אותו כמלחמה? הקצינים בשטח חשבו שזה מובן מאליו. במטכ"ל נרתעו. בסופו של דבר סוכם על "לחימה", אבל הרמטכ"ל אימץ את הניסוח שקבע מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, תת-אלוף יאיר נוה: "בשביל החייל בשטח זו מלחמה לכל דבר".

סרן תומר גדות הוא מפקד הפלוגה המסייעת בדוכיפת. בן 27, נשוי ואב לשלושה, דתי, תושב ההתנחלות כוכב השחר. "האנשים שלי חוו כאן יותר לחימה מאשר כל גדוד בעשר השנים האחרונות בלבנון", הוא אומר. "יש להם הרגשה שהם נמצאים בחוד החנית, שסומכים עלינו. אנחנו מכירים את השטח ויש לנו יותר רגישות בעבודה. אין כאן 'נתקלנו. קדימה להסתער'. זה 'נתקלנו. קדימה. לחשוב'". דוכיפת הוא הוותיק מבין ארבעת גדודי השטחים ונראה שגם הטוב שבהם. בהדרגה מוטלים עליו מבצעים מורכבים יותר, כמו מעצרים בכפרים. בשבועות האחרונים עצרו חיילי הגדוד כמה מבוקשים, בהם שניים ממשתתפי הלינץ' שביקשו לעבור במחסום מחוץ לרמאללה וגילו שצה"ל עדיין זוכר אותם, או פעיל בכיר בהתארגנות של דמארה, שהוביל את השב"כ אל מטענים שהיו אמורים להתפוצץ בירושלים.

במחזור הגיוס האחרון, במארס, כבר הורגשה עלייה ברורה במוטיווציה של המתגייסים לגדוד. כמו בדרום לבנון, בולט גם כאן הפער בין תחושות האמהות לבניהן. בינתיים, כל עוד סביב הלחימה בשטחים יש קונסנסוס ישראלי רחב יחסית, לחיילים הצעירים אין תחושת מצור או תסכול. להיפך. רבים מהם מרגישים 'אקשן', אדרנלין וסיפוק על יכולתם ליישם את מה שלמדו. אלה לא חיילי מילואים השקועים במחשבות על מה שהשאירו בבית. לפעמים, תחושת הביטחון גובלת בשאננות. "אחרי כל מה שעברנו", אומר המג"ד וינר, "הייתי בטוח שלא אצטרך להעיר עוד לאנשים על כך שהם לא לובשים שכפ"צ או חובשים קסדה. זו הרי זירת לחימה. ובכל זאת, אני תופס מדי פעם בן אדם בלי שכפ"צ". אגב, גם אחרי יותר מחצי שנת לחימה עדיין חסר ללוחמים ציוד מגן. השאלה אם לכל חייל בגדוד יש אפוד מגן קרמי משלו (המספק הגנה טובה יותר מאשר שכפ"צ) נענית בגיחוך. לסרן גדות יש נקודת מבט טובה על כל הצדדים בשטחים: חיילים, מתנחלים, פלשתינאים. מי סובל יותר? הוא מנסח תשובה דיפלומטית: "את החיילים אני מוציא מהמשחק. היהודים והפלשתינאים - סובלים אותו הדבר". הוא אינו חושש לכושר ההתמדה ולאורך הנשימה של חייליו. "אבל אני חושש לאורך הנשימה של האזרחים, גם אלה שגרים כאן וגם אלה במרכז, שלא מבינים". הוא ביקר במרכז פעם או פעמיים מאז שהחלה הלחימה בשטחים, "ואין לאנשים מושג מה קורה כאן. אני חושש שיש הרבה שזה בכלל לא מעניין אותם".

געגועים לימי ג'נין

בן 41, עם רגל אחת בחיים האזרחיים, חזר אל"מ אילן פז לשטחים. לפני שלוש שנים סיים שנתיים של שירות כמפקד חטיבת ג'נין ולא תיאר לעצמו שעוד ישוב לגדה. ההתלקחות המחודשת בשטחים היא שדחפה את פז, שבעבר ראה בחיוב את מערכת היחסים עם הרשות, להסכים ולקבל על עצמו את הפיקוד על גזרת רמאללה כמחליפו של גל הירש.

למינוי אחראי בעיקר שכנו למושב בכרמל, אלוף פיקוד המרכז יצחק איתן. פז, בעבר סגן מפקד הקומנדו הימי (שלא קיבל את הפיקוד על יחידת העלית, וזו אכזבתו הגדולה), כבר חשב על פרישה. מג'נין המשיך ללימודים באקדמיה הצבאית בפאריס (הוא נזכר בשמץ געגועים בהרצאת הפתיחה של הרמטכ"ל הצרפתי: "לצרפת אין בעיות ביטחון"). משם, "ממקום שבו הדאגה הגדולה ביותר שלך היא לאן תיסע לווקאנס", המשיך לתפקיד מטה בחיל האוויר, גם הוא נוח למדי. קבלת ההצעה של איתן היתה כרוכה בהתייעצות עם אשתו, רופאה במקצועה, ועם ארבעת ילדיהם, ובשינוי קיצוני באורח חייו. חודש לפני האינתיפאדה דחה הצעה לתפקיד דומה בשטחים. הפעם חש שלא יוכל לסרב. "אמרתי לעצמי שכאן נלחמים, כאן יהיו ההכרעות האמיתיות", הוא אומר עכשיו.

הכניסה לתפקיד לא היתה חלקה. 20 דקות לאחר תחילת טקס ההחלפה כבר הודיעו הביפרים על פיגוע ירי: מתנחל הרוג בכביש עוקף רמאללה. פז בא למקום במדי א'. שבועיים אחר כך החלה פרשת המצור על רמאללה. צה"ל קיבל התרעה על חוליה מההתארגנות של דמארה, המבקשת להניח מטעני חבלה גדולים בירושלים. פז המליץ, ומפקדיו, בכלל זה שר הביטחון בנימין בן-אליעזר, אישרו להטיל כתר הדוק שימנע כליל יציאת מכוניות פלשתיניות מהעיר. זה היה השבוע הראשון של ממשלת שרון. הכתר היה לסיפור חדשותי בינלאומי, וראש הממשלה גילגל את האחריות על "החלטה של מח"ט". פז תואר בתקשורת הזרה כפושע מלחמה כמעט. "מצאתי את עצמי בלב הסערה", הוא מודה. "אבל לא היתה לנו ברירה. הבנו שאת הפיגועים עושים אנשי כוח 17 היוצאים מרמאללה, פועלים סביבה וחוזרים אליה. אחד הפתרונות היה הכתר ההדוק: ידענו שאם נטפל בשטח A, נפתור את הבעיות מסביב לעיר. בשבת קיבלנו התרעה על חוליה ספציפית שהולכת לצאת ביום ראשון לפנות בוקר לפיגוע גדול בירושלים. החלטנו על סגירה הרמטית. חיילי דובדבן תפסו שניים מאנשי החוליה כעבור כמה שעות. השלישי נעצר למחרת. הרביעי כבר הוביל אותנו למטענים".

המח"ט סבור שהתיאורים על סבל פלשתיני בגלל הכתר היו מוגזמים. "הכתר היה בעיקר פגיעה גדולה בכבוד. סגרנו לפלשתינאים את עיר הבירה. זה לא קרה מעולם - ומאוד כאב להם. סבל מי שעמד שעות בפקקים, אבל לא היה רעב. זו תעמולה זולה ושקרית. נכון ששטף החיים נקטע, שסטודנטים לא יכלו לצאת ברכב ללימודים בביר-זית. אבל אני מעדיף גם היום להסביר למה סגרתי את העיר ולא מדוע לא מנעתי פיגוע".

בחודשיים האחרונים נהרגו כמה אזרחים פלשתינאים ברמאללה מירי חיילים: ילד בן 9 נהרג באל-בירה מירי מפסגות. אשה נהרגה בכיכר מנרה, במרכז העיר, כנראה מכדור תועה. גבר בן 52 נורה בפתח ביתו. פז אומר ש"כל אירוע כזה מתוחקר, עד רמת אלוף הפיקוד. אני לא יודע למנוע לחלוטין כל כדור תועה באזור שהוא זירת לחימה. בעניין ההרוג בן ה-52, אני מרגיש אישית רע מאוד, אבל שלם עם פעולת הכוחות. זה היה יום של פיגוע בכביש סמוך, עם שלושה פצועים ישראלים, ובה בעת היה ירי על מפקדת האוגדה. שתי עמדות תצפית שונות דיווחו שהן מזהות מקור ירי ודאי בחלון של בית: אדם עם (רובה) קלצ'ניקוב. נתתי אישור לירי. הטנק פגע בדיוק איפה שזיהה. גם בן 52 יכול לשאת נשק. אם מישהו אחר ירה לו מתוך הבית - שלא יהיה שם. אני בזירת לחימה. כדי לאפשר הגנה על חיי חיילי, אאשר להם לירות לעבר מקורות ירי גם אם יש סיכוי לפגוע בחפים מפשע. לא אני בחרתי להפוך את רמאללה למקום של קרב. לא יזמתי מעולם פתיחה באש על רמאללה. המינימום של הגנה עצמית הוא לאפשר תגובה באש על מקורות ירי מזוהים. בחריגות שיתגלו נטפל במלוא חומרת הדין".

האם, לעומת הלחימה ברמאללה, הוא מתגעגע לימי ג'נין? "בהחלט. עם (המושל) פאיז ערפאת היתה מערכת יחסי אמון הדדי. חגגנו חגים ביחד. אני זוכר פגישה באמצע הדרך בזמן הקרבות של מנהרת הכותל. זה היה ממש כמו מערבון. כל צד הלך להרחיק את אנשיו מהאזור. איך אעשה זאת עכשיו בצומת איו"ש? הרי צלף יירה בי. אז האמנתי שהמח"ט הפלשתיני יגן עלי בגופו. היום - רחוקים מאוד מזה. אני לא מאמין שזה יחזור".

הפגישה עם פז התקיימה בשבוע שהיה שגרתי לפיקוד המרכז, אבל קטסטרופלי לפיקוד הדרום על רקע ירי המרגמות המתמשך ופרשת הפעולה הכושלת בבית חנון. קצין בכיר אחר בפיקוד נותן הרבה מהאשראי על השקט היחסי לאלוף יצחק איתן. ההתחלה של איתן בתפקיד היתה מקרטעת: כישלון מהדהד של פעולת דובדבן בעצירה א-שימאלייה (שלושה לוחמים נהרגו מאש חבריהם), פרשות קבר יוסף וטיול המתנחלים בהר עיבל. הטון המאופק של איתן, שלפרקים פורש (בטעות) בידי שומעיו כאדיש כמעט, עורר את זעם המתנחלים. המתח הזה התחלף באווירה עניינית, כמעט שקט תעשייתי. פיקוד המרכז, למרות הלחימה, מתנהל למישרין.

לא פלא, לכן, שהחששות של פז מתמקדים ב"מצב בנוסח עזה. אני מקווה שאנחנו לא הולכים לקראת זה. אני לא רוצה להגיע למצב שבו אמחק רחובות ברמאללה, כמו שקרה בחאן יונס. מה שאפשר לספוג בעזה אי אפשר כאן. פה יש אלפי ישראלים. לידנו ירושלים, מרכז המדינה. אני מאמין שישראל לא תוכל להרשות לעצמה תגובה מאופקת כאן. ההצלחה שלנו תימדד בכך שלא נאפשר הידרדרות למצב עזתי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ