חרם מוחלט על גרמניה שאחרי הנאצים אינו הדרך - עיון - הארץ

חרם מוחלט על גרמניה שאחרי הנאצים אינו הדרך

עוד לפני הסכם השילומים היו קולות שקראו להתפייס עם גרמניה. מאמרו המכונן של גרשם שוקן, "אנחנו והגרמנים", מ-1949 היה התחנה הראשונה בתהליך שהסתיים ב-1960, עם ביקורה של הזמרת מרלנה דיטריך, ששרה בתל אביב באוזני קהל נלהב

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יחיעם ויץ
יחיעם ויץ

תחילתה של ידידות מופלאה? — הפיוס בין ישראל לגרמניה, 1960-1948, מאת דוד ויצטום, הוצאת שוקן, 2018, 454 עמודים

ספרו של העיתונאי וההיסטוריון דוד ויצטום עוסק בסוגייה דרמטית ונפיצה — הדרך לפיוס בין "עם הנרצחים", מדינת ישראל, לבין "עם הרוצחים", גרמניה. הספר מתמקד בתקופה מוגדרת, 12 שנים בלבד, מ-1948 ועד מארס 1960, מועד הפגישה בניו יורק בין ראש הממשלה דוד בן גוריון לקנצלר הגרמני קונרד אדנאואר, שהיו אדריכלי הקשרים בין שתי המדינות.

"בראייה לאחור מדובר בסיפור תמוה במיוחד: כיצד ייתכן שמדינת ישראל התפייסה עם גרמניה רק שנים ספורות לאחר השואה?" (עמ' 10), שואל ויצטום. כדי להבין את עוצמת ההתפייסות יש לתאר את עומק התחושה של אלה שהחרימו כל דבר שקשור לגרמניה עצמה, לתרבות ואף לשפה, שהיתה שפת אם של רבים שחיו בישראל. דוגמה: ביוני 1947 התקיים בציריך כנס של האינטרנציונל הסוציאליסטי, הראשון שהתכנס אחרי תום מלחמת העולם השנייה. קורט שומאכר, המנהיג הכריזמטי של המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית, שהיה "מתנגד לוחמני למשטר הנאצי ונכלא במחנות ריכוז במשך קרוב לעשר שנים", ביקש לצרף את מפלגתו לארגון, אך המשלחת הארץ־ישראלית בראשותה של גולדה מאירסון (מאיר) התנגדה לבקשתו, והבקשה נדחתה על חודו של קול. בכנס עצמו סירבה מאיר בהפגנתיות ללחוץ את ידו של שומכאר למרות שהיה דמות אנטי־נאצית נערצת (עמ' 46). מבחינתו של ויצטום זו היתה דוגמה מובהקת לעיקרון המקובל בארץ באותם ימים — כל קשר עם גרמניה ועם הגרמנים הוא חילול הקודש. לאחר קום המדינה החליט משרד הפנים להנפיק דרכונים עם חותמת שקבעה כי הדרכון בתוקף, חוץ מאשר לגרמניה.

אך במקביל לתהליך ההחרמה הצטייר תהליך מנוגד. ויצטום טוען שהחרם המוחלט היה קצר, לא יותר משנים ספורות. כבר בימים הראשונים של המדינה, בשלהי שנות הארבעים, עקפו שני מסלולים את החרם המוחלט. המסלול הראשון היה תקשורתי־עיתונאי. גרשום שוקן, עורך "הארץ" הוותיק שנולד בגרמניה ב-1912, פירסם בספטמבר 1949 מאמר מכונן ב"הארץ" תחת הכותרת "אנחנו והגרמנים". במאמר כתב על "הסכם ההעברה" שראשי הסוכנות היהודית ונציגי הממשל הנאצי חתמו עליו ב-1933, שאיפשר העברת רכוש יהודי וסחורות מגרמניה לארץ ותרם תרומה משמעותית להתפתחות הכלכלה היישובית. שוקן קבע שעתה "חרם מוחלט על גרמניה שאחרי הנאצים איננו הדרך: כמדינה ריבונית וחילונית יש לבחור בדרכים אחרות". בדורנו, כתב, אין מקום "ליחסים חברתיים או אנושיים בין יהודי אינדיבידואלי ובין גרמני אינדיבידואלי", אבל אפשר לקיים קשרים בין בני שני העמים.

מרלנה דיטריך בירושלים, 1960
מרלנה דיטריך בירושלים, 1960צילום: Sara and Eli Ross / The World Comes To Jerusalem

המסלול השני היה שונה לחלוטין — הניסיונות ליצור קשר עם אנשי ממשל בון כדי לקבל מהגרמנים שילומים. ראשי המדינה ראו אותם כדרך להצלת הכלכלה הישראלית המתמוטטת שהיתה עלולה להפוך את המדינה הצעירה לאפיזודה חולפת.

דמות מרכזית בתהליך השילומים היה דוד (דולק) הורוביץ, מנכ"ל משרד האוצר והיועץ הכלכלי של הממשלה. מעבר לתפקידיו הרשמיים הוא היה חלק מקבוצה מצומצמת שהובילה את הכלכלה הישראלית, ומאוחר יותר הקים את בנק ישראל והיה נגידו הראשון, וכיהן בתפקיד שנים רבות. ויצטום מציין שהורוביץ "היה הראשון שהגה את רעיון הגשת התביעה מצד מדינת ישראל לשילומים מגרמניה" (עמ' 58).

באפריל 1951 נקט הורוביץ צעד דרמטי כדי לשבור את הקרח וליצור מגעים ישירים של ראשי ממשלת בון — הוא נפגש בחשאי עם הקנצלר אדנאואר בפאריס. בזיכרונותיו תיאר הורוביץ את הפגישה המתוחה והסביר מדוע היתה כה מעיקה מבחינתו: "לגבי דידי [היא] היתה חוויה קשה. חשבון הכלל, הסלידה התהומית ממעשי הנאצים נתמזגו בנפשי עם היגון האישי, על משפחתי שנספתה בלבוב". נושא השיחה היה שאלת השילומים. הורוביץ היה מודע כי "הכורח הכלכלי סיפק דחיפה ראשונה, ואחר כך גם הצדקה מעשית ומוסרית, ליצירת הקשרים הראשונים, מבחינת 'הכרח בל יגונה'". בעקבות הפגישה נערכו מגעים סודיים בין נציגי הממשלות שגיבשו פרטי אירוע פורץ דרך: בספטמבר 1951, בדיוק חצי שנה אחרי פגישה זאת, נערכה ישיבה חגיגית בבונדסטאג בבון שבה הביע אדנאואר "הכרה באחריות העם הגרמני לפשעי הנאצים — אך לא הודאה באשמה קולקטיבית". דבריו נאמרו אחרי דיונים חשאיים והחלפת טיוטות ותיקונים בין בון לירושלים. אווירת הישיבה היתה מיוחדת — הצירים האזינו להצהרה בעמידה ואחר כך אישרו אותה פה אחד.

ויצטום מדגיש: "כך, באותו אקט היסטורי, יצא הסיפור לדרך". כלומר נכרת גט כריתות מהריטואלים של החרמות, בדיוק שש שנים מתום המלחמה והשואה: "יחסים ישירים, גלויים ופומביים בין ישראל לגרמניה... למעשה יצא כאן לדרכו סיפור ממלכתי ומדיני ישראלי שאפתני" (עמ' 67). אחרי הצהרה זו החל המאבק על השילומים, שהיה יצרי, אלים ואמוציונלי, כשבסיסו היה פוליטי: ניסיון משותף של הימין והשמאל לפגוע בלגיטימיות של שלטון בן גוריון. בינואר 1952 ערכה הכנסת שלושה ימי דיונים טעונים על הצעת הממשלה לפתוח במשא ומתן עם גרמניה על סוגיית השילומים. תוך כך אירגנה תנועת החרות הפגנה פרועה נגד השילומים. ביום השלישי של הדיונים אישרה הכנסת את ההצעה ברוב מינימלי של 61 חברי כנסת. ב-9 בינואר 1952, יום ההצבעה, סיכם בן גוריון ביומנו את הדרמה של הדיונים: "יום ב', יום ג' ויום ד' — היו ימי 'השילומים' — הניסיון הנכשל, הטרגי והנלעג של הפוטש של בגין... ביום ד' נתקבלה עמדת הממשלה ברוב ניכר ומתוך ניצחון מוסרי".

אחרי הדיונים עברה הדרמה מירושלים לווסנאר, פרבר וילות ליד האג, משכן ממשלת הולנד, שבו נערך המשא והמתן בין המשלחות הישראלית והגרמנית על השילומים. ברור לחלוטין שלא היה אפשר לערוך את הדיונים על אדמת גרמניה ולכן בחרו דווקא מקום זה, שהיה חבוי ורגוע, הרחק "ממחאות, הפגנות או אף ניסיונות חבלה והתנקשות — שאכן התרחשו זמן קצר אחר כך". באחת מהווילות המהודרות במקום "יישבו יהודים ליד שולחן עם בניו של אותו עם, שטבל בנחלי דם מיליוני אחים" (עמ' 93).

הדיונים החלו ב-21 במארס והסתיימו ב-10 בספטמבר ב-1952, בדיוק חצי שנה. חודשי הדיונים היו "אינטנסיביים, לעתים מתוחים וזועמים, של דיונים ומשברים בין המשלחות לבין עצמן, ובין המשלחות לשולחיהן. לכל אורך ששת החודשים נותרה התקשורת ברובה בצד הדרך, כשותף סביל... הסיפור נותר בידי מחולליו" (עמ' 97).

טקס החתימה על הסכם השילומים נערך באולם העירייה של לוקסמבורג מוקדם בבוקר, בשעה שמונה. בשם גרמניה חתם קונרד אדנאואר (ויצטום לא ציין כי הוא חתם כשר החוץ ולא כקנצלר, שכן אדנאואר כיהן בתפקיד שר החוץ בשנים 1955-1951 בנוסף לתפקידו כקנצלר), שאחרי הטקס אמר ש"ליום זה ציפיתי בדריכות ובשמחה". בשם מדינת ישראל חתם משה שרת, שר החוץ הראשון, שמילא תפקיד מכריע בתהליך השילומים. הוא ציין כי "גם לנו זהו יום מיוחד ורב משמעות". השליח המיוחד של "מעריב" ללוקסמבורג דיווח שהטקס היה קצר ביותר, 13 דקות בדיוק, והיה קר ומנוכר: "שתי המשלחות ישבו משני עברי השולחן, הישראלים מזה והגרמנים מזה... טקס מוזר היה זה. לא הוחלפו ברכות; לא לחצו ידיים. חתמו על המסמכים, ומיד אחר כך קמו המשלחות משני עברי השולחן ויצאו החוצה" (עמ' 103). גם נחום גולדמן, שחתם על ההסכם בשם העם היהודי, התייחס לאווירה ששררה בטקס: הוא היה "אפוף אווירת חגיגיות אילמת וקפואה". אבל זרם הסחורות שהגיע מגרמניה לישראל חימם ביותר את הקשרים בין המדינות.

בראשית שנות השישים, הסופר יחיאל דינור (ק. צטניק), שהעיד במשפט אייכמן, דיבר על טקס זה: "גרמנים ויהודים ניצבים זה מול זה — קפואים. לא מושיטים ידיים. יש תצלום. ראיתי אותו! ועתה אנו שכחנו נקודה היסטורית מכרעת: הכל החל בכספי השילומים! הם שהרעילו את נפשנו" (רפאל בשן, יש לי ראיון, עמ' 223).

יותר מכל סימלו אז את ההתקרבות האוניות שהפליגו מנמלי גרמניה לנמל חיפה שהיו עמוסות בסחורות השילומים. אוניות אלה היו "אות לעידן חדש" ביחסי המדינות. ביולי 1953 העיתונאי ד"ר רוברט וולטש דיווח בגאווה בעמוד הראשון של "הארץ" כי "הונף לראשונה דגל ישראלי בנמל ברמן שבצפון גרמניה — על סיפון האונייה 'חיפה'" (עמ' 170).

ואמנם, שנה אחת בלבד לאחר "טקס החתימה הקודר והאילם בלוקסמבורג" חל שינוי בלתי נתפש ביחסים. דוגמה לכך היתה קריקטורה של דוש שצייר "שני רוכבים המדוושים יחדיו על זוג אופניים משותף. תיק השילומים נמצא בידי שרוליק הצעיר, ואילו הכידון, ההגה, נמצא בידיו האמונות של קונרד אדנאואר כששניהם מסתכלים קדימה ומחייכים". הקריקטורה פורסמה ב"מעריב", שהיה אז "העיתון הישראלי הנפוץ ביותר". בשיא ימי פולמוס השילומים יצא העיתון למאבק נחרץ נגדם ונגד ממשלת בן גוריון, והנה כעבור שנתיים התפרסמה בו קריקטורה המראה "את יחסינו עם גרמניה באופן חיובי ומפויס" (עמ' 175).

באפילוג לספר מתאר ויצטום את ביקורה של הזמרת הגרמנית מרלנה דיטריך בארץ ב-1960. הקהל התל אביבי השתוקק להאזין ל"פזמון הרגשני לילי מרלן", שהיה שיר פולחן שחיילי הוורמאכט וגם חיילי בעלות הברית האזינו לו בימי מלחמת העולם השנייה. דיטריך שרה אותו בתל אביב בגרמנית והתגובה הנלהבת של הקהל המאזין העידה על הכמיהה להתפייס עם גרמניה, שהישראלים ראו אותה כ"אחרת" רק 15 שנים מתום המלחמה וההשמדה.

איתרתי כמה טעויות לא גדולות. למשל, המחבר לא הבין את המשמעות של דיון מרכז מפא"י על השילומים בדצמבר 1951 (עמ' 76-74). הוא היה חלק מהמאבק על גיוס הרוב לאשר הצעת השילומים מטעם הממשלה.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ