בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל תנצלו, אל תתנצלו

תגובות

כמו הודעתו האבודה מראש של אהוד ברק באותה התחלה רחוקה של העימות עם הפלשתינאים ערב יום הכיפורים, כי ימתין 48 שעות להפסקת אש מצדם, נגזר השבוע על הוראת אריאל שרון לצה"ל לנצור את נשקו להישאר עוד הערת שוליים בתולדות העימות. זו התקרבות שקטה של הכוח לכיבוש הגבעה, כי הקרב אינו על גבעת אבו-סנינה בחברון, אלא על גבעת הקפיטול בוואשינגטון; וגם אם זו מהמוצדקות בהפסקות האש, די בכך שלאדם אחד עמדה אחרת, אם אדם זה הוא יאסר ערפאת.

המזרח התיכון מנוהל על ידי שני דורות מרוחקים, ללא דור ביניים. מכאן בני השבעים, שרון וערפאת, חוסני מובארק ושמעון פרס, ומכאן בני השלושים, המלך עבדאללה ובשאר אל-אסד. פרס, אמר השבוע אחד מאוהביו, "התחיל לפעול בפוליטיקה הישראלית בזמן הקרוב לתיאודור הרצל יותר מאשר למאה ה-21". לבחירות הבאות יגיע פרס מצויד בניסיון יקר ערך: אין מנוסה ממנו בהפסד לראש הליכוד, כפי שצפוי שיסתיימו גם אותן בחירות. בינתיים, בלעדיו אין ממשלת שרון; רק כך אפשר להסביר את התאפקותו של שרון למשמע דברי פרס, שזו שעת חירום הדומה לתש"ח ועל כן חייבים הכל להתגייס. פרס זקר בכך את סנטרו אל אגרופו של שרון, שנהג שנים על שנים להלום בפרס על שלא התגייס לצה"ל בתש"ח.

למען הישרדות ממשלתם, לנוכח האיום הגלום בבנימין נתניהו ובאברהם בורג, צועדים שרון ופרס בתוואי דו"ח ועדת מיטשל, עד שיגיעו לצומת וייאלצו להיפרד. כך מדינית וכך צבאית. ביום שישי שעבר חבר פרס לשרון ולשר הביטחון בן אליעזר. בתוקף סמכותם כמחליטים, הפכו השלושה על פיה את המלצת צה"ל שלא לפעול מוקדם מדי וחזק מדי בתגובה על פיגוע ההתאבדות בנתניה. בצה"ל הזכירו להם כי קרוב פרסום דו"ח מיטשל, שיהיה עוגן למדיניות אמריקאית חדשה, אבל השלישייה הורתה לשלוח את האף-16 להפציץ את הכלא המרכזי של שכם, כאילו היה הכור העיראקי.

ההפצצה היתה פעולה מובהקת של פוליטיקאים, בביצוע אנשי צבא הכפופים להם. הפגזת ביתו של ג'יבריל רג'וב, שנכרכה בתודעה הציבורית כשגיאה נוספת בבואה בסמוך להפצצה, לא היתה ראויה לגנאי כזה: היא היתה תוצאה הכרחית מהתוהו-ובוהו השורר בלחימה עירונית בכלל ובזירה הפלשתינית המפולגת בפרט. נלעג במיוחד, לנוכח הפצצת השגרירות הסינית בבלגרד במלחמת קוסובו, היה השגריר האמריקאי מרטין אינדיק, שתהה בקול נוזף אם יש כאן אסטרטגיה של פגיעה מכוונת במי שמסייעים לביטחון ישראל.

עוד יותר מדברי אינדיק קוממה את הקצונה במטכ"ל ובשטחים התנצלותו של בן אליעזר בפני רג'וב. ההתנצלות נוספה לשתיים מקודמותיה, זו שבעקבות הירי על שיירת האבטחה של מוחמד דחלאן בעזה וזו שבעקבות הריגת חמשת שוטרי "הביטחון הכללי" במחסום הפיגועים בביתוניה. קצינים בכירים - בוטים במיוחד היו האלוף משה (בוגי) יעלון ותת-אלוף בני גנץ - מחו על ההתנצלויות. תחילה אתם מנצלים אותנו, אומרים בעצם בצה"ל לפוליטיקאים, וכשקורה מה שמוכרח לפעמים לקרות בנפח אש כזה, אתם מתנצלים.

בספטמבר 1996, בפרוץ מהומות מנהרת הכותל, נזעק ממלא מקום הפרקליט הצבאי הראשי להיוועץ בפרקליט פיקוד המרכז, סגן אלוף אבנר ירקוני. בפרקליטות הצבאית ביקשו לדקדק בהבדל שבין הוראות פתיחה באש של חייל לבין אלה של צוות טנק, אבל ירקוני, מוביל רביעיית אף-16 בחיל האוויר, אישר לכל לובש מדים בצה"ל, רגלי כמשוריין, לירות בכל מי שיורה בו. מרגע שנפתחת על כוח ישראלי אש, אמר ירקוני, וקלע לדעת אלוף הפיקוד עוזי דיין, מסתיימות ההתלבטויות, ובמגבלות דיני המלחמה רשאי כל חייל להתגונן.

לקראת ספטמבר 2000 הכין הפרקליט הצבאי החדש, תא"ל מנחם פינקלשטיין, ששאב גם מניסיונו של ירקוני, קובץ מעודכן של הוראות פתיחה באש. בשום מקום אין בו סעיף קטן האומר, "הבא להורגך, השכם להורגו, אלא אם הוא יורה מביתו של ג'יבריל רג'וב".

כמו מתחריו ועמיתיו - רק לא "חבריו" - בהנהגת הארגונים הפלשתיניים החמושים, נוהג רג'וב כאילו התמנה לתפקידו לכל חייו; אין שם תחלופה. בשבע השנים שחלפו מאז הגיעו ערפאת ושלטונו לעזה החלו מכריו הרשמיים של רג'וב בישראל לכנותו, דרך מרפק בצלעות, "גבריאל רגב". מעמדו עבר תהפוכות ויחסו המעשי לישראל, המצטייר כמתון למדי בחודשי העימות, מושפע בעיקר מחישובי יריבותו עם תאופיק טיראווי. דימוים הלוחמני של ראשי המנגנונים, המוקפים משמרות אישיים, מסתיר מידה חסכנית מאוד של נכונות לחירוף נפש. בצה"ל ובשב"כ חשדו בכך, אך אימות מאוחר מדי הגיע בפרשת קבר יוסף, כאשר רג'וב התמהמה, בתירוצים שונים, לצלוח את האזור מוכה האספסוף.

שטחי הרשות הפלשיתינית בתקופת דחלאן, רג'וב וטיראווי הם כשיקאגו של אל קפונה, ג'ון דילינג'ר ודאץ' שולץ. במאבק על השגת השליטה, כל האמצעים כשרים; אחד מאלה הוא ירי לעבר ישראלים בסמוך לביתו, למכוניתו או לקזינו של היריב, בתקווה שצה"ל יגיב לעבר מקורות הירי ויפגע במקורות ההכנסה וההשפעה שלו, או אף בו-עצמו. כך היה בהתגוששות רג'וב-טיראווי ביריחו, ויש החושדים במאבטחיו של אמין אל-הינדי, בעזה, שירו לעבר עמדת משמר הגבול בהנחה שבירי החוזר ייפגע הרכב הבא בשיירה, של דחלאן. כל עוד הבכירים אינם נפגעים, הכל מרוצים: הקורבנות המיועדים, כביכול, של מזימת ההתנקשות הישראלית, מצטנעים כגיבורים. טבילת האש, אמנם לא תמיד בקרבתם המיידית, מטהרת אותם מחשד לשיתוף פעולה.

ברשימות הישראליות, רג'וב הוא "אקל 201". אק"ל, משמע איש קשר לפלשתינאים, אחד מעשרות ומאות, בכירים יותר ופחות, בעלי תפקיד רשמי בתהליך אוסלו. לא קל להיות אק"ל, כי מרבה נכסים מרבה דאגה. בני שיחם של רג'וב ושות' התרגלו לטשטוש הקווים שבין לאומי לכללי. בשיחות התיאום עם ראש השב"כ אבי דיכטר ואלופי צה"ל, שהתקיימו לעתים בקהיר, העדיפו הפלשתינאים לרוב לוותר על ההזמנה לטוס עם בכירי המערכת הביטחונית הישראלית. ההנמקה המוצהרת היתה מתחום הגאווה הלאומית. בלחש הודו הפלשתינאים שנוח להם יותר לבלות זמן נוסף מחוץ למועקת השטחים ולחזור הביתה בנסיעה אטית.

בשיחות התיאום, מקצתן בשיתוף ראש שלוחת הסי-איי-אי בתל אביב ג'ף אוקונור, אין כל תועלת - הן מאפשרות לערפאת להציג מראית עין של נכונות להיענות לתביעות אמריקאיות, ולהמשיך לירות בעיצומן של השיחות. מפעם לפעם נדונות בישראל, באחרונה במועצה לביטחון לאומי, הצעות לפגוע אישית, באמצעים כלכליים, בבכירים הפלשתינאים הנגועים בשחיתות. אלה רעיונות מוצדקים, אך פחות ופחות תכליתיים: לכל בריון מקומי יימצא תחליף. לא כך בנוגע לערפאת עצמו - את ההקבלה לבן גוריון אפשר למתוח עוד ולשאול, האומנם היתה מדינת ישראל מוקמת במאי 1948 אילו מת בן גוריון לפני כן - ובמקרים מסוימים, גם בנוגע למפקדים, מתכננים ומהנדסים של פיגועים סדרתיים.

תקציב הרשות הפלשתינית, קצת יותר ממיליארד דולר לשנה (1.077), מורכב בעיקרו ממשכורות השוטרים ואנשי הביטחון למיניהם (30%) והמורים (עוד 17.5%). תקציב לשכת ערפאת: 80 מיליון דולר. הכישלון הגדול של ישראל בחודשי העימות הוא, בשכנוע המדינות התורמות לחדול ארעית מהעברת כסף לערפאת כדי שייאלץ להפסיק את האש או לעמוד בפני עריקה המונית (ואולי, קשה להאמין, לממן כמה חודשי משכורת מקופת המיליארדים שאגר לעצמו).

קהילת המודיעין, שבאחרונה מסתמן בה חיכוך גובר בין השב"כ למוסד בשאלת קשרי שירות הביטחון עם שירותים זרים (רק באמצעותי, תובע המוסד; לא, תודה, נסתדר לבד, משיב השב"כ), אינה כוללת את תיאום הפעולות בשטחים, אך רבים מהמתאמים באו מאמ"ן (שלמה גזית, דני רוטשילד, אורן שחור) וממנו ומהמוסד (רחביה ורדי, שמואל גורן). בן אליעזר, שתמונתו מתנוססת על קיר לשכת המתאם בזכות חודשיו שם לפני כ-18 שנה, ראה בעצמו מומחה לחברה הערבית; עד היום הוא קורא את העיתונות הפלשתינית ומתווכח עם קצינים על משמעות מאמר מערכת, שיר וקריקטורה. המתאם הפורש, האלוף יעקב (מנדי) אור, הגיע לגדה כמפקד חטיבה, היה שם ובעזה מפקד אוגדה, והשכלתו מזרחנית. גישתו, החולקת בדקויותיה על הערכות אמ"ן מכאן והשב"כ מכאן, מדגישה את ההתבוננות הרב-תחומית, היונקת ממדעי המדינה ומהיסטוריה, מסוציולוגיה ומאנתרופולוגיה, לעומת המיקוד המחקרי, ההתרעתי והסיכולי של זרועות המודיעין. בהערכת התהליכים בקהילה הפלשתינית מחשיב אור את זרמי המעמקים ולא את הראשים הצפים עכשיו על פני המים. עם פרישתו, ישתתף בהנהלת "המועצה לשלום ולביטחון", שמאות חבריה בחרו החודש, בדו-קרב של אלופי מילואים, ברוטשילד, שהביס את מרדכי הוד.

השאלות המסקרנות ביותר את קציני צה"ל הן, מי יהיה הרמטכ"ל, מי יהיה סגנו, מי יהיה ראש אמ"ן, מי יהיה אלוף פיקוד הצפון ומי מהתת-אלופים יהיה אלוף. שתי השאלות הראשונות קשורות זו בזו, ובשאלה נוספת, מי יהיה שר הביטחון (בן אליעזר עשוי להידחק החוצה לפני אוקטובר, במחלוקת מדינית עם שרון או בתבוסה מול בורג; שרון ינסה אז להחזיר את ברק או למנות את דן מרידור). בצפון, לקראת התלקחות אפשרית, מועדף אלוף מן המוכן. האלוף שי אביטל, לשעבר מפקד אוגדת הגולן וראש מטה פיקוד הצפון, הודיע למופז, כי בעת הזאת, מנימוקים אישיים, אינו מעוניין להתמנות לאלוף הפיקוד. ראש אמ"ן, עמוס מלכא, שאמר לבן אליעזר כי יישאר בצה"ל ב-2002 רק כרמטכ"ל, מוכן לפרישה מיידית, מוקדמת, מתפקידו ולהצבה לפיקוד הצפון עד להחלטה על הרמטכ"ל הבא, בעוד שנה.

זו תקופה קצרה עד כדי גיחוך, אבל מופז עצמו היה אלוף התפקידים הקצרים, במיוחד בפיקוד הדרום וכסגן הרמטכ"ל, וחילופי התפקידים של מלכא והאלוף גבי אשכנזי זה בזה, מלכא לצפון ואשכנזי לאמ"ן, יחזירו על כנו את השיבוץ שתוכנן בקיץ 1998 ובוטל בהתנגדות יצחק מרדכי. סידור כזה יהיה מקובל על אשכנזי כפיצוי על אי-מינויו לסגן הרמטכ"ל, אלא שבן אליעזר ממאן לראות בראשות אמ"ן פרס תנחומים ושיפור עמדות לקראת מינוי הרמטכ"ל שלאחר הבא.

נטייה זו של בן אליעזר פועלת לרעת אשכנזי ולטובת שני קציני המודיעין שהגיעו לגמר, ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, האלוף אהרן זאבי (פרקש), שהיה תת-אלוף באמ"ן כמפקד יחידת האיסוף המרכזית 8200, וראש חטיבת המחקר זה חמש שנים מוצלחות, תת-אלוף עמוס גלעד. ברק, אילו נשאר ראש הממשלה ושר הביטחון, היה ככל הנראה ממנה את גלעד, גם כדי לשדר לקצינים הצעירים במחקר, שאחת לשנות דור יכול לצמוח מקרבם ראש אמ"ן. בן אליעזר מחפש, אצל ראש אמ"ן שלו, יכולת להיות ללא דיחוי "המעריך הלאומי", במיוחד בתקופה בעייתית של החלפת ראש אמ"ן וראש המחקר גם יחד. זו נקודה לטובת גלעד, שהרי זאבי אסף מודיעין ולא חקר אותו (אף שהעמיק את הצד המחקרי של 8200), אך מופז חפץ לפתע ביקרו של זאבי. רק לפני חודשים אחדים הפליג מופז בשבחי זאבי כמועמד לתפקידים נכספים, כגון ראש המוסד, מחוץ לצה"ל, כלומר שלא באחריות מופז, אך לא מכבר התבשר זאבי להפתעתו, כי הוא מועמדו של מופז לראש אמ"ן.

תומכי זאבי מהללים אותו כלמדן שקדן ויסודי; מבקריו טוענים, כי הוא מצטיין באמירת הן ובזיהוי מוקדם של הסמכות שכדאי לומר הן לה ולא לזולתה. עבודת המוסמך שלו, שעסקה בהונאה המצרית במלחמת יום הכיפורים, מלמדת, שזאבי ישתדל שהסורים וחיזבאללה, הפלשתינאים, האיראנים והעיראקים לא יוליכו אותו שולל. היא אינה מבטיחה שלא יטעה לחומרה, כפי שאירע לו ב-1983, כשנחפז להסיק מתרגיל של הצבא הסורי רמז למתקפה אפשרית נוסח יום הכיפורים. עד כה הגיעו ממערך האיסוף שני ראשי אמ"ן, בנימין גיבלי ואלי זעירא. שניהם נפרדו מתפקידם בכישלון מהדהד.

בן אליעזר אינו שייך לכיתות המתגוששות של הצנחנים, או ליוצאי סיירת מטכ"ל, או לתומכי גולני או השריון. כאיש צבא בדימוס, זה חסרונו בעיני הקצונה; כמאשר מינויים, זה יתרונו, משום שאין לו דעה קדומה על מפקדי ההווה. השבוע באו אליו, לראיונות נפרדים, תת-אלופים לרוב; ביניהם בלט תא"ל צבי גנדלמן, קורבן חששו של מופז מתגובה ציבורית שלילית. מופז כבר נמצא חצי צעד מהפוליטיקה, צעד וחצי מתפקיד שר הביטחון של בנימין נתניהו, והוא חרד מעתירות לבג"ץ ומהתקפות הורים. אשתקד נעתר גנדלמן להפצרות מופז לכהן שנה שלישית בתפקיד הרגיש של מפקד אוגדת הגולן. על כל מעשה טוב בא עונש, וכאשר נחטפו שלושת חיילי גדוד ההנדסה של האוגדה, אם גם מעבר לגבול הגזרה שלה (שנקבע באחריות הפיקוד והמטכ"ל), הפקיר מופז את גנדלמן לנפשו; השעה - או השנה, של מופז - אינה נוחה לקידומו לאלוף. בן אליעזר היה קשוב יותר למחאת גנדלמן. הוא אינו יכול לכפות על מופז מינויים, אבל הוא מסוגל להציע לו עסקה גדולה, הרבה אלופים שרוצה הרמטכ"ל תמורת מעטים כרצון השר.

אחד מהאחרונים, במפתיע, עשוי להיות שמואל צוקר, לשעבר מפקד אוגדת הגליל ועוד קודם לכן קצין בסיירת "שקד" - היחידה שבן אליעזר היה מפקדה. צוקר כבר עמד לסיים את חופשת השחרור שלו מצה"ל כאשר בן אליעזר - בעזרת ידידם המשותף ויועצו הצבאי הלא רשמי, מפקד "שקד" בעזה בימי האלוף שרון, תת-אלוף במילואים אמציה (פצי) חן - נזכר בקיומו. אם מופז יסרב לתת לצוקר תפקיד במטכ"ל, יוכל בן אליעזר להתעקש, למנות אותו כאלוף למתאם הפעולות בשטחים ולהכניס את סבב המינויים לסחרור נוסף, לקראת התחדשות האש ביתר שאת בשטחים ובצפון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו