שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

זו ארצו של האדון היהודי

מבט בעולמו של משה פייגלין, מייסד "זו ארצנו" שנגד מנהיגיה הוגש כתב אישום על המרדה, שופך אור על צמיחתו של פאשיזם דתי צעיר, מוגבל ובוטה מקודמו, שאינו בוחל בפוליטיקלי-קורקט פרטי משלו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
משה פייגלין, ב-2008
צילום: ניר כפרי
עדה אושפיז // מן הארכיון

פורסם לראשונה בדצמבר 1995

משה פייגלין מקרני שומרון, מייסד התנועה "זו ארצנו", הוא צעיר, בן 33, דק גזרה, משופם, שערו הבהיר דליל, חובש כיפה סרוגה. הסחבקיות הישראלית שלו מיושנת-משהו, קצת מחטיאה, רוחשת התפלפלויות מסתעפות, המחוזקות גם בציטוט
או שניים מהמקורות. הוא מדבר במהירות ובשקט, לפעמים בולע מלותיו. מוצר מובהק של החינוך הדתי הלאומי, שלכאורה הוא מפנה לו עתה עורף. הוא היה נער דתי חרוץ וממושמע, שעשה את המסלול המוכר ממוסדות ממלכתיים דתיים ברחובות, דרך הישיבה התיכונית "אור עציון", מייסודו של הרב דרוקמן, ועד לקצונה ביחידת הנדסה קרבית בצה"ל. לימים פתח עסק זעיר לתחזוקת מבנים, זנח אותו ועבר למחשבים. הוא נשא לאשה עולה מארצות הברית והביא לעולם ארבעה ילדים. סיפור רגיל, "שום דבר מיוחד", כלשונו.

גם תנועתו השולית של פייגלין, "זו ארצנו" - שנופחה השבוע, בכתב האישום שהוגש נגד הנהגתה, לממדים של "ממרידה" ו"מסיתה" - היא סיפור רגיל בנוף הימני הדתי בארץ. לצד תנועות קיקיוניות אחרות, כמו המטה לסיכול האוטונומיה של אליקים העצני ו"נשים בירוק" מאפרת, עשתה "זו ארצנו" שימוש מעליב בסיסמאות מיובאות של "מרי אזרחי לא-אלים" - תחילה על אפה ועל חמתה של הנהגת יש"ע, שחרדה לתדמיתה כשומרת חוק, ואחר כך בעידודה הגלוי.

הפרות החוק של תנועות הלוויין של יש"ע והתלהמויותיהן נגד "הממשלה הבוגדת", "הכת השלטת", "שלטון הרשע", "מזימת המיעוט לקרוע את לב ארצנו, תוך הפקרת יהודי הארץ לחסדי חיות הטרף הערפאתיות" - קלעו היטב ללב הרוב הדומם של יש"ע ושל חלקים לא-קטנים בימין הדתי והחילוני, מהמאזינים הלהוטים של ערוץ 7. קבוצות אלה מילאו תפקיד של קטליזטור של הלכי רוח קיימים. הן לא המציאו אותם. הן אולי תרמו להאצת המומנטום ולגיבוש נורמות מסוכנות של שיסוי פוליטי, אך גם היטיבו לשקפן. האשמת מנהיגיהן ב"המרדה", כדי להוציאם מהמשחק באמצעות הכלא והכוח הממלכתי, מסוכנת בהרבה.

אלא של"זו ארצנו" ה"אנטי-ממסדית", "העממית", על פי דימויה העצמי, יש ייחוד נוסף: הגרעין הקשה שלה הוא עולים מארצות הברית. הרטוריקה הפשטנית והחלולה שלה מלקטת מכל הבא ליד, בעיקר מהמאגרים הבלתי-נדלים של מושגי הדמוקרטיה, זכויות האדם, חופש הביטוי, ואף ממורשת המאבק הפסיווי של מרטין לותר קינג והמהאטמה גנדי, שהתמסמסו כבר מזמן בדיסנילנד הפוליטי והתרבותי האמריקאי. במציאות הפוליטית בארץ מגויסות עכשיו סיסמאות שאולות אלה, לצד בליל מיתוסים ישראליים, בהקשר מיוחד: כדי לטשטש ולהקל את צמיחתו של פאשיזם דתי צעיר, מוגבל ובוטה מקודמו, ממדרשו של דור שלישי של כיפות סרוגות, שאינו בוחל בפוליטיקלי-קורקט פרטי משלו, חבוט ככל שיהיה.

סיפורו של פייגלין אופייני: הקריירה הצבאית שלו דווקא לא היתה משהו, סיפר בצניעות. אין לו סיפורי קרבות הירואיים במיוחד. אצלו לא היתה שום גבעת תחמושת. גורלו זימן לו רק השתתפות בהלוויותיהם של "חצי מהפלוגה שלי", לאחר שטיל סורי נפל על אחד הנגמ"שים במלחמת לבנון - ציין כלאחר יד, בהבעת קורבן מוכנית. הוא בא ממשפחה מעורבת, אמו "משורש חב"די מוצק", דור רביעי בארץ, אביו מפליטי השואה, חילוני. משפחתו מייצגת את כל הקשת של "חרדים, מפד"לים, חילוניים, ימניים, שמאלניים, ולא אטעה אם אומר שאני לא בא מגישה צרת אופקים", כדבריו.

הראיון ב"הארץ", 8.12.1995
הראיון ב"הארץ", 8.12.1995

משפחת אמו עלתה לישראל מרוסיה הלבנה ב-1806 והיתה ממקימי המושבות בצפון. סבו היה הילד הראשון במטולה, "דור של נפילים", ציחקק בהנאה. את המושבות הראשונות הרי הקימו החרדים, "זה קצת נשכח על ידי כותבי ההיסטוריה של המדינה הציונית", שירבב עקיצה, ברוח ההיסטוריוגרפיה החרדית הרווחת, "אבל זו האמת". במלחמת העולם הראשונה היגרה מחצית משפחתו לאוסטרליה, בלחץ הגזירות הטורקיות. נצר זה של המשפחה "ניצל" מרעתה של "הציונות החילונית". הוא עצמו חזר לשורשיו האמיתיים, יונק מהציונות של סב סבו החרדי, ולא מהציונות ההרצליאנית, "הלא-אידיאולוגית, המתנצלת, שחיפשה פתרונות לבעיה היהודית, במקום שורשים וזכויות אדנות טבעיות על ארץ אבות".

שיחה עם פייגלין מתנהלת במעגלים ספיראליים, ההולכים ומצטמצמים. לאן שלא יפליג בדבריו, השורה התחתונה היא תמיד ארץ ישראל השלמה ואתריה הקדושים ואדנות גאה, בראש מורם, של העם היהודי בארצו. הוא לא איש פוליטי, חזר והדגיש, אלא "אידיאולוגי". הוא גם לא ימני. במושג ימני דבק משהו שלילי, פאשיסטי. הוא אפילו לא דתי. הוא לא סובל את המלה "דתי". הקונוטציות שלה תמיד היו שליליות, מוצאה בדברי הבלע של המן הרשע, ההיטלר הראשון, נגד היהודים - "ואת דתי המלך אינם עושים".

הוא לא לאומי דתי ולא ציוני. אולי זה יישמע בומבסטי, אמר, אבל אין דבר כזה, ציונות.
הוא פשוט יהודי, והיהדות מגלמת את הכל: אהבת הארץ, הפרחת השממה, ההתיישבות והצורך בריבונות יהודית בארץ ישראל. דוד המלך לא היה דתי או ציוני, הוא היה יהודי. פייגלין אינו נזקק למושג המלכות המפחיד חילונים. די לו בריבונות. יהדות חובקת עולם זו אינה צריכה עוד להצדיק את עצמה באמצעות הציונות. היא באה להגשים אידיאל: החיבור בין העם היהודי לארצו.

לדעתו, הציונות הדתית נמצאת במשבר, וככל שתקדים להכיר בכך, כן ייטב. עצם הצורך של המפד"לניקים לזהות את עצמם גם כדתיים וגם כלאומיים מעיד על חולשה. "העם היהודי הוא טיל רב-שלבי", הרצה בלהט גובר, "היה שלב שבו היהדות הקפואה במשך 2,000 שנה נזקקה לסטירת הלחי של הציונות, אבל היום כבר נסתיים השלב הציוני, הדלק אזל ממנו. הבעיה של הציונות הדתית היתה שהיא רצתה להיות מעורבת במעשה הריבוני. גם היום עדיין מציעים המפד"לניקים לתומכיהם חובשי הכיפות הנהגה חילונית, ממלכתית, גלוית ראש. אבל עכשיו אנחנו עומדים מול עידן חדש ביהדות. אני מדבר על מצב שבו נחצוב את הריבונות מתוכנו ולא ממקורות זרים. צריך להיפרד מקריטריונים, לשכוח את הסטיגמות. הם סותמים את המחשבה. כל התשובות נמצאות ביהדות".

פייגלין אינו אוהב את המושג מדינת הלכה. זה עדיין מושג מבהיל מדי בעיני חילונים. אבל כשהלבבות יוכשרו, הוא מקווה, תיווצר הסכמה לאומית רחבה לוותר על חירויות
לטובת היהודיות. הוא מודע מאוד למינוח. מינוח נכון יפתור את כל אי-ההבנות. "השמאל השתלט לנו על הטרמינולוגיה", התבדח, "בגללו גם אנחנו מדברים על תהליך שלום". האמת היא שמה שמתרחש הוא "תהליך ג'יהאד", אמר בנעימות. בעצם, אין שמאל וימין. אלה חלוקות מלאכותיות, מבחינתו. העם נחלק בין אלה הרוצים להשיל מעליהם את "המטען היהודי" לבין אלה שרוצים להריץ את הלפיד לדורות הבאים; בין אלה שרוצים להיפטר מ"השטחים הארורים האלה" ולא חשים מאומה כלפי קבר רחל, שילה ובית אל, לבין אוהבי ארץ ישראל; בין הציונים של היי-טק, כאן ועכשיו, אכול ושתה, השתלבות במרחב ומדינת ישראל לכל אזרחיה, לבין בעלי הייעוד, חוליות בשרשרת, אצנים במרוץ השליחים לשימור ארץ ישראל ועמה.

אין לו שום כוונה לזלזל בחילוניות ובערכיה, חס וחלילה, ואם מישהו חושב שהוא
מציג אותה באופן נלעג ופשטני, הוא מוכן לבחון את הגדרותיו מחדש. גם גזענות היא שאלה של הגדרה. "אין ספק שהיהדות היא גזענית במובן מסוים", התפרץ פתאום פייגלין, משהו נסדק בארשת המחויכת שלו. "כשקבעו באו"ם שהציונות גזענית, לא מצאתי שיש מקום למחות. מי שמבין גזענות כהפרדה בין דם לדם, וזו הבנה פרימיטיווית מאוד, חייב לטעון שהציונות היא גזענית. אבל מי שמבין שאנחנו אוכלים כשר, כי אנחנו זקוקים לאוקטן גבוה יותר, כי אנחנו מכוניות אקסקלוסיוויות, כי אנחנו עם בחירה, שיש לו תרי"ג מצוות, שמחפש לעצמו חובות, לא זכויות - יחשוב אחרת".

זכויות פלשתיניות? גם הן שאלה של הגדרה. הן יחדלו להתקיים ברגע שהיהודים בישראל יתעשתו ויבינו שהן לא קיימות. אין עם פלשתיני. יש רק "ציבור של דוברי ערבית, שזיהה את עצמו פתאום כעם, נגאטיב של התנועה הציונית, טפילים. זה שהם לא עשו זאת קודם רק מוכיח כמה הם נחותים. גם אצל האפריקאים אין עמים. יש רק שבט זולו וטוטסי. מלבישים על עצמם ראייה מערבית, רעיונות מודרניים. אפילו אם הפלשתינאים נעשו בסופו של דבר 'עם', בהשפעת הציונות, אני לא יודע, אולי, מה זה ענייני? לי יש ייעוד, להתחבר לארץ ישראל".

פייגלין אינו מסתובב עם אקדח. הוא שמח שאף פעם לא הרג ערבי ביש"ע. בלבנון היה קרוב לכך יותר, אבל הוא אינו חושב שהכדורים שלו פגעו. הרי כתוב: "וירא יעקב ויצר לו מאוד", והפירוש אומר: הוא ירא שמא ייהרג וייצר לו אם יהרוג. יעקב פחד משני הדברים. מעניין, לא? בכלל, מציגים את המתיישבים ביש"ע כחוליגנים, בריונים. "אני רוצה להגיד לך", התפרץ, "שכל ציבור אחר בארץ, שהיה עומד בלחץ יום-יומי של אבנים, בקבוקי תבערה וירי, היה נוהג פי אלף יותר חמור. מי כאן מאיים על מי?" הזדעק, "זו גישה מעוותת, מחליאה. אילו הערבים היו תושבים שלווים שכל מעייניהם רעיית עזים, לא היה צריך את צה"ל ביש"ע. פתאום הקורבן נהפך לתוקפן. במלחמה עם ערבים הכל כשר. במלחמה כמו במלחמה", זרק. אם יש התנכלויות לערבים הן תמיד תגובה, "צעדי נקם פתטיים כאלה", התרצה מעט.

היחיד, למיטב ידיעתו, שיזם פגיעה שרירותית בערבים היה אבישי רביב, "הסוכן". רביב, שמעולם לא הוקע קודם לכן על ידי חבריו להפגנות, נעשה, מאז התגלה הקשר שלו לשב"כ, אם כל חטאת. לא כבר התלוננה נגדו "זו ארצנו" במשטרה, על בסיס תמליל של עדויות שהובאו בערוץ 7, ולפיהן דחף רביב את יגאל עמיר לרצוח את יצחק רבין. כמה נערות שמעו אותו במו אוזניהן אומר לעמיר: "נראה אותך גבר, רוצח את רבין". בעלון התנועה, שפורסם השבוע לקראת "מצעד ציד המכשפות" שתוכנן לאתמול, נקראו המפגינים "להימנע בכל מחיר מהיגררות לפרובוקציות משטרתיות או שב"כיות... ובמידה ו'אבישי רביבים' ינסו לעורר פרובוקציות - להתרחק מהמקום".

פייגלין, לעומת הפלשתינאים, אינו "טפיל של הרעיונות המערביים", אלא חשוף להשפעתם, כעדותו. השכנות של עולים אנגלו-סאקסים בקרני שומרון העשירה אותו
ב"גישות מערביות", טען. שם הוא נחשף לרעיון "המרי האזרחי הפסיווי", שעליו הוא אמור לעמוד לדין עכשיו, ונפל ברשתו. המרי האזרחי הלא-אלים הוא חלק בלתי-נפרד מהדמוקרטיה, מחופש הביטוי - אמר, אכן, בצדק רב. יש תקופות שצריך להישמע לצו המצפון. בעבר אמנם התנגד פייגלין לדרכם של סרבני הגיוס מהשמאל, אבל היום הוא מכה על חטא, הוא מבין אותם.

חברי "זו ארצנו" מוכנים להישפט ולהיכלא על הפרות חוק, הוסיף, אבל הם
מתקוממים על סעיף האישום ב"המרדה". מטרתם היתה "לשבור את מחסום הציות, ליצור אנרכיה, כדי לאלץ את הממשלה לשנות את מדיניותה הפושעת". כן, מבחינה זו הם אנרכיסטים, אמר פייגלין. הוא לא נרתע לנופף בדוגמאות ההיסטוריות "המפוארות" של מרד הסטודנטים בארה"ב נגד מלחמת וייטנאם ושל מרי השמאל בצרפת למען שחרור אלג'יריה. אפילו את חסידי אומות עולם במלחמת העולם השנייה גייס לצדו ("היום הם מקבלים אות כבוד אבל אז הם הפרו חוק"). למרבה האירוניה, רוב דוגמאותיו שאובות ממאבקי השמאל האירופי והאמריקאי, אשר "הילתם ההיסטורית", שפייגלין משתבח בה, נובעת מהתוכן האידיאולוגי של מריים, רגישותם לזכויות עמים אחרים, למשל, יותר מאשר משיטות מאבקם.

החוק והמוסר אינם עולים בקנה אחד, חזר ושינן פייגלין. אלא שבדיוק בשאלת המוסר קשה קצת לעכל את "זו ארצנו". רק יום קודם לכן חשב פייגלין בינו לבינו מי האנשים שהוא מסוגל להרוג, אם רק ייתקל בהם, והתשובה לא איחרה לבוא: היטלר וערפאת, ש"הוא רוצח היהודים הנתעב ביותר מאז היטלר". על היטלר הוא דווקא קורא בהתפעלות, סיפר. הוא גאון צבאי שלא קם כמוהו, חיווה את דעתו. "הנאציזם קידם את גרמניה ממצב של שפל למצב פנטסטי מבחינה פיסית ואידיאולוגית - נוער האשפתות בלויי הסחבות נהפך למצוחצח, מסודר, וגרמניה זכתה למשטר מופת, משפט תקין וסדר ציבורי. היטלר התרפק על מוסיקה טובה, צייר. לא מדובר בחבורת בריונים, הם רק השתמשו בבריונים ובהומוסקסואלים. מוטב שלא תכתבי זאת, אני חושש שלא יבינו אותי נכון. שיהיה ברור, האידיאולוגיה הנאצית היתה ללא ספק שטנית, אבל אידיאולוגיה, ואני גאה שאני כיהודי הייתי האויב הגדול ביותר של היטלר, שייצגתי את כל מה שהוא שנא".

פאשיזם דתי, קרתני, עלוב ואטום זה, המרגיש צורך להתהדר בנוצות לא לו כדי ליצור דיאלוג דמגוגי עם החברה החילונית, משתלב היטב באווירה הפוליטית הנזילה של טשטוש הקווים בין ימין לשמאל ושל המניפולציה הגוברת במושגים. לא בכדי מצליחה הנהגת "זו ארצנו" לרקום עולם דמיוני, שבו "אנחנו העם, כמו שצעקו ההיפיס, אנחנו מבטאים את המיית לבו של הרוב היהודי", כדברי פייגלין. מתקפת החוק עליהם משחקת לידיהם. כתב האישום מייחס להם ארגון הפגנות ללא רישיון וחסימת צמתים בהשתתפות כ-12 אלף בני אדם - הרבה יותר מכפי שהעריכו בזמנן התקשורת ואף התנועה עצמה. המשטרה והפרקליטות, שהעלימו עין בזמן אמת ממעשיהם הפליליים של מתנחלים ומהפרות חוק, בנות עונשין, סיפקו ל"זו ארצנו" - בפרץ של חשיפת ציפורניים לאחר רצח רבין - יחסי ציבור של "נרדפים", שלא פיללו להם ושאינם ראויים להם. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ