הארבעה שסירבו לאפשר להיסטוריה לחמוק מידיהם - הקצה - הארץ
40 לשלום עם מצרים

הארבעה שסירבו לאפשר להיסטוריה לחמוק מידיהם

מנחם בגין חתם על הסכם השלום עם מצרים כשהוא מוותר על עמדות יסוד אידיאולוגיות, ביטחוניות ורגשיות, ומוקף יועצים דעתנים וחדורי מוטיבציה. בהנהגה הנוכחית קשה למצוא אנשים בעלי שיעור קומה דומה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
חברי המשלחת הישראלית בקמפ דיוויד, ספטמבר 1978 . מימין: אברהם טמיר, אליקים רובינשטיין, משה דיין, אילן תהילה, מנחם בגין, עזר ויצמן ואהרן ברק
חברי המשלחת הישראלית בקמפ דיוויד, ספטמבר 1978 . מימין: אברהם טמיר, אליקים רובינשטיין, משה דיין, אילן תהילה, מנחם בגין, עזר ויצמן ואהרן ברקצילום: משה מילנר / לע"מ
עוזי בנזימן-צריבה
עוזי בנזימן

ב–26 במרץ 1979, כאשר חתמו ראש הממשלה מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת על חוזה השלום בין המדינות, הם הצעידו את עמיהם אל הבלתי־נודע. למרות שהחוזה עב הכרס היה תוצר של דיונים מתישים שנמשכו שנה וחצי, שכל תכליתם היתה למסמר את שני הצדדים למתווה ברור ומחייב שקשה יהיה לחרוג ממנו, ידעו שני המנהיגים שהם נכנסים לעידן חסר־ודאות: האם יחזיק השלום מעמד? האם עמיהם ילכו בעקבותיהם? האם הנפץ המושהה הטמון בחוזה — התניית מימוש הנסיגה מסיני וכינון יחסי שלום בפתרון הבעיה הפלסטינית — לא ירסק אותו? החוזה החתום נתן לכאורה בטוחה סבירה להימור הגלום בעצם העזת השניים להתגבר על משקעי העבר, החשדות ההדדיים והדעות הקדומות, אבל העתיד צפן מהמורות לא פשוטות: הכרזת ישראל על סיפוח הגולן, רצח סאדאת, מלחמת לבנון הראשונה והחרפת המאבק הפלסטיני להגדרה עצמית ולהשתחררות מהכיבוש הישראלי.

כעת, במלאת 40 שנה לטקס החתימה המפעים במדשאה הצפונית של הבית הלבן, מוצדק לקבוע כי הוא התאפשר בגלל אתוס השלום שבו החזיקה ישראל מאז היווסדה. כל ממשלות ישראל שכיהנו עד אז, ובכללן ממשלתו של בגין, שנכונה בעקבות המהפך שחוללו בחירות 1977, העלו את השלום על ראש שאיפתן. הן האמינו בכך, הצהירו על כך ופעלו בהתאם לכך. נכון, מלחמת ששת הימים שיבשה את התפיסה הזאת והציפה אתוס מתחרה — היאחזות והתיישבות בשטחים שנכבשו — אבל ברגע האמת דבקה גם ממשלת בגין בשלום ודחקה מפניו את הפיתוי הקרקעי ("טוב שארם א־שייח בלי שלום משלום בלי שארם א־שייח", כפי שאמר משה דיין לפני שחזר בו). בתפיסה הזאת היו מקופלים לא רק שיקולים מעשיים אלא גם מניע מוסרי, בין אם היה מוצהר ובין אם לא.

עם זאת, הצו המוסרי הנעלה נעצר בגבול הבינלאומי שבין ישראל למצרים; הוא לא הגיע לקו הירוק, שחצץ לפני 1967 בין ישראל והגדה המערבית. בכל הנוגע להסדרת יחסי ישראל והפלסטינים, משימה שהיתה שלובה והדוקה במו"מ הישראלי־מצרי, אתוס השלום נסוג בפני האתוס הלאומני־דתי המורה להמשיך להחזיק ביהודה ושומרון, גם במחיר של מלחמה, המשך שפיכות הדמים והריקבון המוסרי שהוא ממוסס לתוך ורידי החברה הישראלית. הלקח הזה רלוונטי גם היום, ברקע הדיווחים על יוזמת השלום המסתמנת של הנשיא טראמפ, והוא תקף שבעתיים כאשר מתבוננים על ההנהגה הישראלית הנוכחית — אישיותם של חבריה, עולם הערכים שלהם, התנהלותם הקבוצתית ומניעיהם — ומשווים אותה לדינמיקה שהתפתחה בקודקוד השלטון הישראלי בעת המו"מ מול המצרים (והאמריקאים) לפני 40 שנה.

קואליציית הארבעה

בגין חתם על חוזה השלום עם מצרים כשהוא מוותר על עמדות יסוד אידיאולוגיות, ביטחוניות, רגשיות ותודעתיות, משום שהיה מוקף בארבעה אנשים שסירבו לשמוט מידיהם את ההזדמנות לכונן שלום שיצר ביקור סאדאת בירושלים. הארבעה — שר החוץ משה דיין, שר הביטחון עזר ויצמן, היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק ויועצו של ויצמן, אלוף (מיל.) אברהם טמיר — מילאו תפקיד מפתח כדי לנווט את ראש הממשלה אל היעד. כל אחד מהם הגיע לשולחן קבלת ההכרעות בנקודת הזמן המסוימת ההיא (נובמבר 1977 — מרץ 1979) כשהוא בשל, מסיבות אוטוביוגרפיות ואובייקטיביות, למלא תפקיד מפתח בהובלת תהליך השלום אל קו הגמר.

המו"מ הישראלי־מצרי נסב על שתי סוגיות: טיבו ומרכיביו של חוזה השלום — והזיקה בינו לבין המתווה שיפתור את הבעיה הפלסטינית. הוא התנהל בשני ערוצים, צבאי ומדיני, שהושפעו הדדית ואוחדו בוועידת קמפ דיוויד, בספטמבר 1978.

נאום סאדאת בכנסת, 1977

כאשר יצא חסן תוהאמי, יועצו של הנשיא סאדאת, מפגישתו החשאית עם משה דיין ברבאט, בירת מרוקו, ב–16 בספטמבר 1977, הוא היה נתון תחת הרושם שתמורת השגת הסכם שלום עם ישראל יוחזר למצרים כל חצי האי סיני. כאשר נאם סאדאת במועצת העם המצרי, כעבור חודשיים, והודיע על נכונותו להגיע לישראל, לכנסת, כדי לדון על יישוב הסכסוך, היתה לו אפוא סיבה מספקת להאמין שישיג את התמורה המצופה — השבת סיני. אף על פי כן, ניהלו שתי המדינות במשך שנה וחצי מו"מ טרחני בנושא זה.

הנכונות העקרונית של ישראל לסגת מכל סיני תורגמה להצעה רשמית שהוגשה, עדיין בחשאי, למצרים בפגישה שנייה שקיים דיין עם תוהאמי במרוקו ב–2 בדצמבר, שלושה שבועות לאחר ביקור סאדאת בירושלים. היתה זו הצעה מפורטת למדי ששירטטה מתווה של פינוי הדרגתי של חצי האי, חלוקתו לשלוש רצועות שבהן יונהג פירוז ברמות שונות, הסבת שלושת שדות התעופה הצבאיים לאזרחיים (עדיין בשליטת ישראל) ושילוב כוחות או"ם בהגנה על היישובים הישראליים שיישארו בסיני ויהיו כפופים לחוקי מדינת ישראל. המתווה הזה סוכם בין בגין לדיין בלבד והוגש למצרים כהצעה חסרת מעמד (Suggestion) ולא כהצעה רשמית לדיון (Proposal) — בגין הוא שעמד על ההבחנה הזאת. במעמד זה הציג דיין לתוהאמי, בקווים כלליים, גם את תוכנית האוטונומיה שהגה בגין, ובן־שיחו הגיב בצינה: "לפלסטינים מגיעה זכות ההגדרה העצמית".

לוועדת השרים לביטחון ולרמטכ"ל, מרדכי (מוטה) גור, נמסר על ההצעה הישראלית רק כעבור עשרה ימים (13 בדצמבר). גור, שמלכתחילה גילה חשדנות כלפי בוא סאדאת לירושלים (הוא חשש שזה תרגיל הונאה וקרא בפומבי למנוע את הביקור), הסתייג בחריפות מהמתווה המוצע בסיני. הוא גם שלל מכל וכל את תוכנית האוטונומיה וראה בה מרשם להקמת מדינה פלסטינית. בגין חלק עליו באופן נחרץ. בגין ודיין הבהירו שאין שום סיכוי לנכונות מצרית לוותר ולו על שעל אחד מאדמת סיני. ועדת השרים קיבלה את עמדת ראש הממשלה ושר החוץ. עמדת הוועדה נגזרה מהעובדות שקבעו, בלי ידיעתה, בגין ודיין: ההסדר המוצע כבר הוגש למצרים, וסאדאת ראה בו בסיס לדיון ושיתף במרכיביו את הממשל האמריקאי. לא ניתן לחולל בהצעה שינויים למרות שהודגש בפני המצרים כי היא טעונה אישור של ממשלת ישראל. בשיטה הזאת כורסמו העמדות הישראליות גם בהמשך.

הגברת הראשונה רוזלין קרטר ונשיא מצרים אנואר סאדאת. מאחור: בגין וקרטר
הגברת הראשונה רוזלין קרטר ונשיא מצרים אנואר סאדאת. מאחור: בגין וקרטרצילום: Corbis Historical / Getty Images

במשך תשעה חודשים ניהלו ישראל ומצרים מו"מ מתיש הן על הסדרי הביטחון שייכונו בסיני והן על אופיו של המינהל העצמי שיונהג בגדה המערבית. המגעים לבשו ופשטו צורה — מפגשים דו־צדדיים, שיחות בארבע עיניים, ועידות פסגה בחו"ל וגיחות תיווך אמריקאיות. המאמץ האמריקאי כוון לשכנע את ישראל לפנות לחלוטין את כל סיני, ולהגיע לנוסחה שתיצוק לתוך רעיון האוטונומיה מרכיבים שיאפשרו לה להתפתח למסגרת שבה תמומש זכות הפלסטינים להגדרה עצמית. כדי להגיע לקו המטרה הפעיל הנשיא קרטר את כל ארגז הכלים שעמד לרשותו — איומים, פיתויים, מסעות שכנוע, יצירת דעת קהל וחיישנים דיפלומטיים שנועדו לזהות את יחסי הכוחות בתוך הנהגות שתי המדינות. בצד הישראלי הוא מצא שותפים בדמותם של דיין, ויצמן, ברק וטמיר.

המו"מ על הסדרי הביטחון התנהל בעיקר בקהיר שבה התמקמה משלחת ישראלית בראשות האלוף טמיר. יועצו של ויצמן, שבעברו עמד בראש אגף התכנון במטכ"ל והיה מעורב בגיבושם של תסריטים ליישוב הסכסוך בין ישראל לשכנותיה, פיתח הזדהות גבוהה עם ציפיות המצרים. ויצמן וטמיר נסחפו בהבחנתם המשותפת (הם הזינו איש את רעהו ברשמיהם מהמצרים) שאין סיכוי להגיע להסדר אלא תמורת נסיגה ישראלית מלאה. הם העריכו שהיענות לציפיות המצרים במו"מ על ההסדר בסיני תרכך את עמדתם בסוגיה הפלסטינית ותסלול את הדרך לחתימה על חוזה שלום. כאשר תוחלת זו נכזבה, הם טענו כי ההתעקשות המצרית על ניסוחי ההסכם בעניין הפלסטיני היא מן השפה ולחוץ בלבד: סאדאת זקוק לעלה תאנה כדי להצדיק בעיני העולם הערבי את נכונותו להגיע להסכם שלום נפרד עם ישראל. עמדת המצרים בערוץ המדיני הוכיחה כי ויצמן וטמיר שגו באשליות.

כדי לשכנע את בגין בצדקת הבחנותיו רתם אליו ויצמן את אהרן ברק. ברק היה בעיני בגין יועץ מקצועי חסר פניות ונטול העדפות פוליטיות ואידיאולוגיות, אדם מהימן שנרתם לסייע לו במו"מ בתחום המשפטי והניסוחי. כזה הוא היה גם בעיני ויצמן. שר הביטחון לא ידע בתחילה מה האני־מאמין המדיני של ברק; הוא פנה אליו משום שזיהה את השפעתו הגדולה על בגין, וקיווה שיוכל באמצעותו להנחיל לראש הממשלה את תפיסותיו. במרץ 1978 הוא נטל עמו את ברק לקהיר לסדרת שיחות עם סאדאת ועוזריו הראשיים. אף על פי שסאדאת חזר בו מהצעת פשרה מעוררת תקווה שהציג לשניים, הם חזרו ארצה בתחושה משותפת שהנשיא המצרי שירטט בפניהם את קו הנסיגה שלו מעמדותיו המוצהרות ושניתן על בסיסו להגיע להסכם.

"זו תוכנית מעניינת"

לשגריר ארה"ב בישראל, סמואל לואיס, היו מהלכים מצוינים בממסד הישראלי. הוא השכיל להתרועע עם כל המי־ומי ובאופן זה ללקט מידע ולזהות מגמות. כך נודע לו שבאחת ההתייעצויות הפנימיות בירושלים אמר ויצמן שלהמשך קיומם של היישובים הישראליים בסיני אין כל משמעות ביטחונית. לואיס גם ידע שוויצמן אינו היחיד בממשלה הגורס כך: קבוצה לא מבוטלת של שרים (ד"ש, החטיבה הליברלית בליכוד, חלק משרי המפד"ל) היתה שותפה להשקפתו של שר הביטחון.

במקביל להתקרבותו לאהרן ברק ניסה ויצמן ליצור ברית בלתי כתובה גם עם גיסו, משה דיין. לשם כך הפעיל את ידידם המשותף, הפרסומאי אליעזר ז'ורבין, שמילא באותם ימים את התפקיד שמילא כעבור שנים רבות הפרסומאי ראובן אדלר בחצרו של אריק שרון. דיין היה זהיר. הוא הבהיר לוויצמן כי אינו רוצה לפעול מאחורי גבו של בגין, אך השניים מצאו שפה משותפת בהמשך הדרך.

שר החוץ היה קשוב במיוחד לציפיותיה של ארה"ב. הוא גרס כי תיווכה קריטי להשגת הסדר והפציר בבגין לא למתוח את היחסים עמה. הוא המליץ לאמריקאים להפגין כלפי בגין יחס אדיב, ולהתחשב ברגישותו לגינוני כבוד ולתדמיתו הציבורית. בקשה ברוח זו הפנה ויצמן לבני שיחו המצריים. בחודשים אפריל־מאי נעשתה פעילותם של השניים בעיקר מאחורי הקלעים על רקע שינוי מתרחב בהלכי הרוח של הציבור בארץ, שהתבטא במכתב של 320 קציני מילואים שהזהירו את בגין מפני החמצת השלום — מכתב שבעקבותיו נולדה תנועת שלום עכשיו.

לתמורה הזאת בדעת הקהל היו השלכות על מעמדו של בגין: התמיכה בו ירדה מ-75% ל-59%. בגין היה איש זועף באותם ימים. הוא הסתגר בלשכתו, מיעט לדבר, תאבונו פג, הוא רזה והחוויר. עוזריו היו מודאגים ממצבו. ויצמן, לעומתו, גילה פעלתנות רבה: הוא נפגש עם שגרירי מדינות השוק המשותף, תידרך עיתונאים ודן עם סמואל לואיס על מתווים אפשריים להסכם שלום.

ליבת הקושי בהשגת הסדר היתה תוכנית האוטונומיה. בגין הכתיב אותה למזכירו יחיאל קדישאי בראשית דצמבר 1977, בשובו ארצה מביקור מדיני בלונדון. על פני ארבעה עמודים צהובים רשם קדישאי מתווה בן 19 סעיפים, שלשיטתו של בגין נועד להסדיר את מעמדם של הפלסטינים החיים בגדה המערבית. היה זה מרשם שחתר לאפשר לפלסטינים לנהל את חייהם במסגרת של ממשל עצמי שסמכויותיו מוגבלות, בכפוף לשליטת־על ביטחונית של ישראל. את רעיון האוטונומיה שאב בגין מכתבי זאב ז'בוטינסקי ומן ההסדרים שהונהגו בתום מלחמת העולם הראשונה בכמה מדינות באירופה.

הראשונים ללמוד מבגין על כוונתו להציע אוטונומיה היו דיין וברק. רק לאחר שדיין הזכיר את התוכנית באוזני תוהאמי ושב לבגין לדווח על תגובתו, הציג בגין את רעיונו בפני סגן ראש הממשלה יגאל ידין ושר הביטחון עזר ויצמן. לחברי ועדת השרים לביטחון נודע על הצעת האוטונומיה כעבור עשרה ימים והם הגיבו עליה בהסכמה. ועדת השרים אישרה לבגין להציג את התוכנית לנשיא קרטר. בארה"ב החל תהליך הכרסום בהצעה.

כאשר סיים בגין לקרוא באוזני ג'ימי קרטר את הצעתו, כשהם ישובים ליד האח בבית הלבן בדצמבר 1977, הגיב הנשיא בחיוב רב: "זו תוכנית מעניינת ואני תומך בה", אך מיד לאחר מכן העלו הוא ומזכיר המדינה, סיירוס ואנס, שורה של שאלות שסימנו את מגמתו של הממשל: לשוות לתוכנית האוטונומיה אופי זמני, להזריק לתוכה מרכיבים שייתנו ביטוי לשאיפות הפלסטינים להגדרה עצמית ולרופף את האחיזה הישראלית בגדה המערבית. בגין יצא מהפגישה בהתרוממות רוח. הוא האמין כי הצליח לגייס את תמיכתו של הממשל האמריקאי בהצעתו ונתן ביטוי פומבי להתרשמותו כשהוא מניח שבכך הוא יוצר לה מחויבות רשמית של ארה"ב. עד מהרה התברר שהיתה זו משאלת לב.

קריקטורה של זאב שהתפרסמה בעיתון "הארץ" בזמן שיחות השלום. שרון כשק איגרוף
קריקטורה של זאב שהתפרסמה בעיתון "הארץ" בזמן שיחות השלום. שרון כשק איגרוף

בעקבות הערות קרטר ועוזריו ניסח ברק מחדש את תוכנית האוטונומיה. כאשר הציג בגין למליאת הממשלה את הנוסח המעודכן נשמעו פה ושם הסתייגויות, אך ראש הממשלה דחה אותן בנימוק שלא ניתן לחולל בו שינוי משום שהוא משקף את הסיכומים שהושגו עם קרטר. התחשבות בגין בהערות קרטר לא סייעה לחבב את רעיון האוטונומיה על סאדאת. הנשיא המצרי דחה אותה מכל וכל.

במשך תשעה חודשים התרוצצו שליחיו של קרטר בין ירושלים לקהיר במאמציהם לרבע את המעגל: להפוך את הצעת האוטונומיה הפשטנית והרזה של בגין לתוכנית פעולה מעשית שתעניק לפלסטינים מעמד ממשי, בעל אופי מעין־מדינתי, בשטחי הגדה והרצועה. המאמץ האמריקאי כוון לשלושה יעדים: להעניק למשטר האוטונומיה תצורה זמנית בלבד (חמש שנים), להחיל על שטחי הגדה והרצועה את עקרון הנסיגה הכלול בהחלטת מועצת הביטחון 242 ולהעניק לפלסטינים מעמד של שותף בקביעת עתידם. החתירה להשגת התכליות האלו נאחזה בסעיפיה של תוכנית האוטונומיה כשהיא מפתחת ומשנה את ניסוחיהם המקוריים, מעניקה להם משמעויות חדשות ומובילה אותם למחוזות רחוקים מאלה שייעד להם בגין.

במהלכיהם הסתייעו האמריקאים בדיין ובוויצמן, כשהראשון יוזם, על דעת עצמו, שינויים בעמדות ישראל ומציג אותן בדיעבד לבגין ולממשלה כהצעות אישיות שפרש בפני הצד השני ("אני לא בלדר אלא שר החוץ"), והשני פועל במרחב הציבורי והתקשורתי, הישראלי והבינלאומי, כדי ליצור דעת קהל הקוראת להשגת הסכם. בניסוח הצעותיו היה דיין נעזר בברק וכדי להשיג את תמיכת בגין והממשלה הוא היה מצטט, מדי פעם, עמדות נציות והתבטאויות נוקשות שהשמיע באוזני בני שיחו האמריקאים. במקביל היה ממליץ לקרטר לגלות יחס לבבי כלפי בגין. התמרונים האלה לא חילצו את המו"מ מדשדושו. בגין וסאדאת התחפרו בעמדותיהם עד שמזכיר המדינה סיירוס ואנס ועוזריו, שבאוגוסט 1978 היו במסע דילוגים במזרח התיכון, הזהירו את נשיאם שהפער בין ישראל למצרים מתקרב לכדי קרע מוחלט. קרטר זימן את שני המנהיגים לקמפ דיוויד.

חרדות ליליות

בספטמבר 1978 הגיעה בקמפ דיוויד לשיאה הדינמיקה שהתפתחה בצמרת הממשל הישראלי מאז נחיתתו של סאדאת בנתב"ג עשרה חודשים קודם לכן: בגין מצא את עצמו מבודד כשהוא מוקף בארבעה אנשים דעתנים וחדורי מוטיבציה להביא את המו"מ לידי גמר מוצלח. איש מרעיו הוותיקים לנשק ולדעה של ראש הממשלה לא היו במחיצתו לבד ממזכירו, יחיאל קדישאי, ומרעייתו, עליזה. בנו, בנימין זאב בגין, שהה באותה עת בארה"ב וקיים עמו קשר טלפוני.

לאחר דיוני סרק בימים הראשונים של הוועידה, שבהם נסרקו ניירות העמדה שהוצגו במהלך חודשי המו"מ הארוכים שקדמו לה, התקיימו פגישות בארבע ובשש עיניים בין קרטר, בגין וסאדאת, נדונו הצעות חדשות בצוותים מצומצמים והופעל לחץ אמריקאי עקיף וישיר — התכנס המו"מ לדיון בהצעת גישור אמריקאית. בתחילה עמד בגין על דעתו וסירב לקבל את ניסוחי הממשל. קרטר היה משמיע באוזני ויצמן ודיין הערות בוטות על בגין, ומזהיר אותם כי נוקשותו תגרור את המזרח התיכון למלחמה חדשה. באותו שלב נמנעו השניים מלתת ביטוי להסתייגותם מעמדותיו של ראש הממשלה, משום שגרסו כי לפני כן נחוצה גמישות מצרית ואמריקאית.

ויצמן היה מבקר את סאדאת בבקתתו ומחליף עמו מחמאות, הערכות והלצות ("אני קופץ לומר לו לילה טוב ולתת לו נשיקה", היה אומר לחברי המשלחת). דיין נזהר שלא להגיע לעימותים חזיתיים עם בגין והעדיף לזרוע במוחו ניצני רעיונות שיובילו לפשרות לאחר שבגין יעכל אותם ואף ייחס אותם לעצמו. ברק הקפיד לשמור על תדמיתו כיועץ משפטי המסתפק בהענקת סיוע ניסוחי לראש הממשלה, אך בפועל היה דן עם קרטר על קווי ההגמשה האפשריים של בגין ולא חשש מלהביע באוזני המשלחת את דעותיו לגופן של הסוגיות השנויות במחלוקת. טמיר הסתפק בהזנת ויצמן בעצות ובמידע ונמנע מלהצטייר כמי שמזדהה עם השקפותיו במלואן. בוועידת קמפ דיוויד היה בגין ראש משלחת תקיף, מלא חיוניות, רוחו מרוממת — לעתים גם זחוחה. הוא התנהל כמי שבטוח בעצמו, דבק בעקרונותיו ואופטימי. לא פעם הותיר אצל חברי המשלחת את הרושם שיותר משחשוב לו להגיע להסכם שלום עם מצרים, הוא מבקש למנוע מצב שבו קרטר יאשים את ישראל בכישלון המו"מ.

השינוי התחולל בעקבות החלטת קרטר לנהל אישית את המו"מ מול אהרן ברק ואוסמה אל־באז (מנכ"ל משרד החוץ המצרי וראש לשכתו של סגן הנשיא מובארק). מדי ערב היה ברק שב לביתן ראש הממשלה וקורא באוזני חברי המשלחת מרישומי מחברתו את סעיפי ההסכם שסוכמו באותו יום. לא הוצגו בפניהם טיוטות מודפסות. חברי המשלחת היו משמיעים הערות, וברק היה מסביר את הסיבות שהניעו אותו להסכים לניסוחים כשהוא משכנע את בגין שאין הם פוגעים ביעדים הבסיסיים שאותם הוא מבקש להשיג בסוגיה הפלסטינית. ברק היה מאיץ בחברי המשלחת למהר ולהכריע, כי קרטר ממתין לתשובה. תהליך קבלת ההחלטות במתכונת הזאת התאפשר בגלל הקביעה שהסיכומים הם "אד־רפרנדום" (כפוף לאישור) — בין אם כפוף לאישור מליאת המשלחת ובין אם, לאחר מכן, כפוף לאישור הממשלה או הכנסת. הנוהל הזה הקל על בגין להשלים עם הוויתורים שנכפו עליו.

בשעות הקטנות של הלילה, בבקתתם המשותפת, היה דיין מופיע בחדרו של ברק, לבוש פיג'מה וללא הרטייה על עינו, ובוחן עמו הצעות חדשות לסעיפי הדיון שנקבעו למחרת אצל קרטר. השניים מצאו שפה משותפת: דיין התוודה כי 30 שנות מעורבותו בניהול ענייני המדינה התנקזו לרגע זה והוא לא ייתן להזדמנות לכרות שלום עם מצרים לחמוק מידיו. ברק היה משתף אותו בחרדותיו מפני המוות וממליץ לו לדעת מתי לפרוש מהחיים הציבוריים. גם ויצמן היה נועץ בברק, ומעודד אותו להמשיך במלאכה כשאף הוא מצהיר שלא ייתן לסיכוי להשיג שלום לחלוף.

הכרעה גורלית

בארבעת הימים שבין 13 ל–16 בספטמבר פורקה העמדה הישראלית לגורמים. המנוע הראשי היה הנשיא קרטר, שלא היסס לאיים ולהזהיר, ללטף ולהחמיא, ישירות מול בגין, דיין, ויצמן וברק — ובאמצעות שלוחיו, מול יתר חברי המשלחת. כך פעל גם מול סאדאת וחברי המשלחת המצרית. במשלחת הישראלית הסתמנה חלוקת תפקידים: ויצמן וטמיר התרכזו בריכוך עמדות בגין בסוגיית ההסדרים בסיני, בעוד שדיין וברק הזיזו אותו אט־אט מחפירותיו האידיאולוגיות. הארבעה לא פעלו כקושרי קשר, אלא כבני ברית שהגורל זימן אותם להזדמנות היסטורית שאותה מיאנו להחמיץ. המצור שהטילו הארבעה על בגין גרם לו להשלים עם מינוחים שהבטיחו לפלסטינים אוטונומיה מלאה ופתרון בעייתם על כל היבטיה; שקבעו כי המינהל העצמי הוא הסדר זמני; שדיברו על העברת סמכויות מן הממשל הישראלי למועצת האוטונומיה; שהצהירו שההסדר הזמני יתחשב בעקרון ההגדרה העצמית של תושבי יו"ש ועזה; שהורו על נסיגתם של כוחות הביטחון הישראליים בחבלי האוטונומיה; שחייבו פתיחת מו"מ להסדר הקבע כבר לאחר שלוש שנים, ובו ישתתפו נציגים מיו"ש ועזה; שאישרו שהמו"מ על הסדר הקבע יישען גם על החלטת מועצת הביטחון 242 ושעליו להכיר גם בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני ודרישותיו הצודקות; ושהתוו נוהל לשיתוף הפלסטינים בקביעת עתידם.

אלה היו ניסוחים שבגין דחה מכל וכל בראשית המו"מ, אך בקמפ דיוויד ניגף בפני רצונם המשותף של קרטר וארבעת החברים המרכזיים במשלחת הישראלית. הארבעה הצליחו לנגוס בעמדותיו בטיעון שהמינוחים החדשים אינם מסכלים את כוונתו המקורית להבטיח לאורך ימים את אחיזת ישראל ביהודה שומרון ועזה ולמנוע החלת ריבונות זרה עליהם. לא כל חברי המשלחת השלימו עם ההנחה הזאת: אליקים רובינשטיין ושמחה דיניץ אמרו איש לרעהו: "בקמפ דיוויד ייסדנו את מדינת הפלסטינים".

האגוז שנותר לפיצוח היה עתיד היישובים הישראליים בסיני. משה דיין היה זה שכיוון את הדיונים למצב שבו סוגיית היישובים תיוותר אחרונה. הוא הניח שאם יושגו הבנות על יתר סעיפי המחלוקת, יגבר הסיכוי ליישב גם את הוויכוח על מעמד היישובים. וכך אכן היה. ביום שישי, 15 בספטמבר, הודיע קרטר לבגין ולסאדאת כי על הוועידה להסתיים בתוך יומיים. לא נותר זמן להתמהמה בהכרעה על גורל היישובים. הדילמה היתה חריפה: להחמיץ את השלום או לוותר לחלוטין על נוכחות ישראלית בסיני. חברי המשלחת ידעו שבגין מוטרד מתגובתו הצפויה של שר החקלאות אריאל שרון, שנותר בישראל, להסכמה על סילוק היישובים.

אברהם טמיר נרתם לחלץ את הפקק: הוא הציע לוויצמן להתקשר אל שרון ולהעמיד אותו על גורליות ההכרעה העומדת על כפות המאזניים. טמיר ושרון היו מודעים ותיקים, חברים לנשק ולמזימות מימים ימימה. באישורו של ויצמן טילפן טמיר לשרון, עידכן אותו שרק התביעה לפינוי היישובים בסיני מונעת את סיומו המוצלח של המו"מ והבהיר לו שאור ירוק מצדו יקל על בגין לקבל את ההחלטה הנחוצה. שרון השיב לטמיר כי הוא רשאי להודיע לבגין שהשגת שלום עדיפה בעיניו על המשך קיומם של היישובים בסיני. טמיר ביקש משרון לצלצל לבגין ולהשמיע לו במו פיו את דעתו. למחרת אמר בגין לחברי המשלחת: "יש לי משהו חשוב לספר לכם", ועידכן אותם בשיחתו עם שרון.

נדרשו חמישה חודשים נוספים עד להשלמתו של חוזה השלום הישראלי־מצרי, שבהם צפו סוגיות חדשות ומוחזרו מחלוקות קודמות. הדיונים היו כרוכים שוב בדילוגי תיווך של שליחים אמריקאים וזימונם של שני הצדדים לוועידות־זוטא בוושינגטון (באחת מהן אליהו בן־אלישר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה שצורף למשלחת הישראלית, דרש מדיין ללחוץ על ואנס לשנות את עמדותיו, ודיין השיב לו: "הנה, יש כאן שני מכשירי טלפון. גש ולחץ עליו"), לצד איומים גלויים מצד קרטר וגם הופעה דרמטית שלו מול הממשלה בירושלים. גם בשלב הזה, האחרון, של המסע אל השלום, התחוללו משברים שהדרך ליישובם נפתחה בדיונים בארבע עיניים בין ויצמן ודיין (ברק כבר מונה אז לבית המשפט העליון) וברגע מכריע גם אריק שרון. דפוס הפעולה חזר על עצמו: דיין היה מציע את הפתרון היצירתי, ויצמן היה פונה לזירה הציבורית ומגייס תמיכה בעמדתו, ובהידברות שקטה עם המתווכים האמריקאים גובש הפתרון שהוגש לבגין ולקרטר לאישור. כשהוסר המכשול מן הדרך היה בגין משוכנע שלא חרג מעקרונותיו. המנגנון הנפשי הזה איפשר לקואליציית הארבעה להוביל את בגין להאמין ולהכריז Habemus Pacem ("הבאנו שלום עליכם").

***

אם מנחם בגין מצטייר כאן כאדם שהתהליך שחולל גבר עליו וסחף אותו למקומות שמהם ביקש להתרחק, הרי בדיעבד מתברר שהימורו הצליח: הוא הביא לשלום עם מצרים (גם אם לא לקרבה בין שני העמים) מבלי להיאלץ לוותר על האחיזה הישראלית ביהודה ושומרון. הכרסום המתמשך בעמדותיו לאורך המו"מ בסוגיה הפלסטינית לא יצר (לפי שעה?) מנוף חזק דיו להביא לשינוי משמעותי במעמדם של הגדה המערבית ושל הפלסטינים. אולי להפך: התחושה שמא הרחיק לכת בוויתוריו במו"מ עם המצרים הביאה את בגין להקשיח את עמדותיו במו"מ שהתנהל בהמשך על יישום הסכם האוטונומיה, להחליף את נציגיו במגעים ולתת יד ליוזמות ולמהלכים שהרחיבו והעמיקו את הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון. המגמה הזאת התעצמה שבעתיים לאחר הסתלקותו מהחיים הציבוריים, ותוצאותיה ניכרות בין השאר בהרכבה הנוכחי של ההנהגה הישראלית ובעמדותיה.

היום מוביל את ישראל אדם הקורא לציבור להאמין בעוצמתו האישית כביכול וביכולתו לשמור על ביטחונה; השאיפה לשלום אינה נוכחת באופן ממשי בסדר היום שלו. הוא מוקף בשרים ובעוזרים חסרי חוט שדרה מוסרי ואידיאולוגי, שאומרים הן לכל עמדה וגחמה שלו. אין כיום מנהיג בשיעור קומתו של מנחם בגין ואין בסביבה אנשים בדמותם האידיאולוגית ובמזגם האישי של משה דיין, עזר ויצמן, אהרן ברק ואברהם טמיר.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ