שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ענת עצמון: "אם הבמאי היה מבקש ממני לגלם בת 75 הייתי נעלבת, אבל 95?"

את התפקיד בהצגת היחיד "הסלון של סבתא ורדה", העוסקת בניצולת שואה, תפר עבור ענת עצמון המחזאי הצעיר דודי אוחנה, מעריץ ותיק. לקראת הבכורה היא מספרת בראיון למה היא גאה ב– MeToo # ובה בעת ב"אסקימו לימון", ואיך נראות ארוחות שישי עם דני סנדרסון והילדים

איה חיות
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עצמון. "הייתי למעלה, למטה,
באמצע ובצדדים. אני מכירה
כל פינה ומכל פינה אני מנסה
להתפתח"
עצמון. "הייתי למעלה, למטה, באמצע ובצדדים. אני מכירה כל פינה ומכל פינה אני מנסה להתפתח"צילום: אבישג שאר-ישוב; איפור: נעמי דלאל
איה חיות

"השם השני שלי זה צילה, על שם אחות של סבתא שלי. שנים התביישתי בשם הזה, אמרתי שהוא לא יפה, אבל כיום אני נושאת אותו בגאון. היו לצילה שמונה בנות, כולן הלכו שם. זה בתוכי, אני לא צריכה לעבוד קשה כדי להתחבר לסיטואציה". ואכן, ענת עצמון, בת להורים שעלו מפולין אחרי מלחמת העולם השנייה, לא היססה כשדודי אוחנה פנה אליה בבקשה לשחק בהצגת־היחיד שכתב, העוסקת בשואה.

"הסלון של סבתא ורדה", שתעלה בפסטיבל תיאטרונטו בפסח הקרוב בעכו וביפו במקביל בבימויו של מרט פרחומובסקי, היא אחת מ–12 ההצגות המתחרות בפסטיבל, שמציין 29 שנה להיווסדו. המחזה מספר על ניצולת שואה בת 95, ורדה ציפורי, בעלת שיער סגול וקעקועים על היד. היא נענית להפצרות בתה ומזמינה לסלון שלה צוות צילום מ"יד ושם" כדי לגבות את עדותה. "ההצגה הזאת נותנת עוד זווית לשואה", אומרת עצמון, "בעיקר לנושא הגיל: ורדה היא לא מה שמצפים לראות. היא רוצה לדבר על היום, על החיים שצריך לחיות טוב. לא להתעסק במתים אלא בחיים ובמה שקורה בארץ. היא לא רוצה לבכות".

חגגת 60 לא מזמן. לא חששת להיכנס לנעליה של אשה בת 95?

"כשחקנית, אין דבר מעניין יותר מלעשות משהו אחר. אולי אם הבמאי היה מבקש ממני לגלם בת 75 הייתי נעלבת, אבל 95? כשסיפרתי את זה לחברה, היא הסתכלה עלי בפנים עקומות ואמרה 'אל תעשי את זה', כי היא חשבה שזה יפגע בי גם בתור אשה שמורחת על עצמה קרמים להצערה. יש בזה משהו, אבל השחקנית שבי לא נתנה לי לוותר".

עצמון ואביה שמואל, מייסד תיאטרון היידישפיל
עצמון ואביה שמואל, מייסד תיאטרון היידישפילצילום: אלכס ליבק

ומה לגבי עבודה עם צעירים ממנה? "הוא (המחזאי אוחנה, א"ח) סיפר לי שהוא גדל עלי וזכר סדרות אזוטריות שעשיתי, שאני כבר לא זוכרת. בהתחלה הוא לא העז לפנות אלי ובסוף אזר אומץ. זה מקסים! הרי בשביל מה אנחנו עובדים? הכל בר־חלוף ואם מישהו שגדל על זה וזוכר וחושב שזה טוב — איי ראסט מיי קייס".

מה שאולי הקסים אותה יותר מכל בעבודה עם אוחנה זו ההשראה שקיבל בכתיבת המחזה מסבתו המרוקאית. "הוא חווה את השואה כילד בבית ספר", אומרת עצמון. "בפחדים שזה גרם לו — גם הוא מרגיש שהוא דור שני או שלישי. אין מה לעשות, במדינה שלנו חלק גדול גדל על היסודות האלה".

בתיאטרונטו יעלו השנה שלוש הצגות שעלילתן קשורה באופן ישיר לשואה — אולי גם בגלל הסמיכות של מועד הפסטיבל ליום השואה. באחת מהן, "יוסל רקובר מדבר אל אלוהים", ישחק שמואל עצמון, אביה בן ה–90 של ענת עצמון ומייסד תיאטרון היידישפיל. "זה יצא במקרה. הוא ידע שיעשה את זה הרבה לפני שאני ידעתי שאשתתף. אני הולכת לשחק מישהי בגיל שלו".

ענת עצמון, צחי נוי ויפתח קצור מדברים על "אסקימו לימון"

"מה לך וליידיש?"

עצמון נולדה ב–1958 בתל אביב. בסוף שנות ה–70 פרצה לתודעה בלהיטים כמו ב"אסקימו לימון" ו"דיזנגוף 99". כעבור כעשור, ב–1989, עשתה את אחד הצעדים המפתיעים בקריירה שלה ונענתה להצעת אביה לשחק בהצגה "שיינע מיידלע" (ילדה יפה) ביידישפיל, שגם היא עסקה בשואה. היא מוצאת דמיון רב בין ההחלטה להשתתף במחזה אז לבין המחזה היום. "יש לי נטייה ללכת נגד מה שצפוי. גם בהחלטה להיכנס ליידישפיל הלכתי נגד — הייתי אחרי סרטים וסדרות, ואנשים הרימו גבות ואמרו 'מה לך וליידיש?' הלכתי נגד עצמי ובעד עצמי בעת ובעונה אחת".

היידישפיל הוא כיום מרכז חייה המקצועיים, למרות שלדבריה היא כלל לא דוברת את השפה. היא מבינה יידיש, אבל את התפקידים בשפה זו היא פשוט לומדת בעל פה. "התיאטרון הזה מנציח תרבות ענפה וגדולה. התקציבים בשום תיאטרון לא גבוהים ובוודאי לא ביידישפיל. כדי להבטיח לו אורך נשימה הוא צריך בית, אחרת לא ישרוד".

עצמון.
עצמון. "כשחקנית, אין דבר מעניין יותר מלגלם משהו אחר. אולי אם הבמאי היה מבקש ממני לשחק בת 75 הייתי נעלבת, אבל 95?"צילום: אבישג שאר-ישוב

בכהונתה של שרת התרבות רגב דובר רבות על מצבם של השחקנים המבוגרים. את חוששת, במבט על העתיד שלך ושל אביך?

"אני לא אוהבת שמדברים בהכללות. שחקנים מבוגרים רבים סידרו את עצמם בחיים ואחרים לא. כמובן שצריך להתחשב ולעזור ולפתוח קרנות למענם. לעצמי אני לא חוששת. אני לא אסע ברולס רויס, אבל אני מקווה שיהיה בסדר, ומקווה שאעבוד עד גיל מאוחר. אני לא מפחדת שלא תהיה לי עבודה. לעומת דוגמנית או ספורטאית, שחקנית יכולה לעבוד עד גיל מאוחר מאוד. אם לא אמצא עבודה, יש אפשרויות ליזום. אולי אכתוב דברים בעתיד. אני לא מאמינה בלשבת ולפחד — זה לא מוביל לשום מקום".

היא בהחלט שמחה בחלקה. לא מפריע לה שמכל העשייה שלה לאורך השנים זוכרים לה דווקא את "אסקימו לימון". "זה קורה לכל אמן, גם לזמרים, לדני (סנדרסון, בן זוגה, א"ח) לשלום חנוך או אפילו בוב דילן. זה לא מבאס אותי, זה חלק ממני ולהתכחש לכך זה כאילו שלא אוהב אצבע אחת שלי. בין התפקידים שעשיתי יש כאלה שאני אוהבת וכאלה שפחות. אבל את 'אסקימו לימון' אני דווקא אוהבת, כי הוא חושף אותי לקהלים צעירים כיוון שכל הזמן מקרינים את זה".

לא מפריע לך להסתכל על עצמך בסרטים שכנראה לא היו עוברים היום את מבחן MeToo?

"אין ספק שהיום נותנים יותר מקום לאשה בתרבות ובסרטים, אולי גם כי מפחדים. פעם לא חשבו בטרמינולוגיה הזאת — שאשה היא שוות ערך ולא אובייקט. הקולנוע לקה בדברים האלה, בגלל ראייה מעוותת וחוסר חינוך. MeToo העמיד את הדברים על דיוקם אחרי הרבה מלחמה ואומץ של נשים ואני ממש מברכת על זה. זה נותן לי כאשה איזו הגנה ערכית שלא היתה פעם. אפילו היום ממרום גילי, כשכבר לא ממש מטרידים אותי, אני מרגישה את זה. היום נסעתי במונית והנהג החל להחמיא לי על המראה שלי. זה היה לי קצת מוזר אבל הוא עשה את זה מאוד בכבוד, הם לא עושים את זה כמו שעשו פעם. הם קיבלו שיעור, הגברים. ועדיין, אני לא מתחרטת על שום תפקיד שעשיתי פעם".

היית רוצה לגלם יותר תפקידים בקולנוע?

"קולנוע זה עניין של ביקוש והיצע, צריך שבמאי מסוים יראה בי את הדמות שהוא כותב. קיבלתי תפקידים בצורות הכי משונות — אנשים המליצו עלי או שחבר של מישהו ראה אותי. אין מה להשקיע בלקדם את עצמך לתפקידים בקולנוע, אלא אם כן אשב לכתוב לעצמי משהו".

דני סנדרסון מארח את ענת עצמון ב-1995

משחררת את היצרים

היא לא מתחרטת על כך שכבר אינה מפורסמת כמו פעם. "במקצוע הזה יש עליות ומורדות, הייתי למעלה, למטה, באמצע ובצדדים. אני מכירה כל פינה ומכל פינה אני מנסה להתפתח. כשהייתי למעלה כביכול, הייתי אדם פחות מאושר מהיום, כשאני באמצע. וגם כשאני למטה אני מרגישה שאני לומדת המון. בסופו של דבר, כשאני משחקת היום על הבמה אני מרגישה הכי חיה. שם אני משחררת עד הסוף את היצרים, העצב, השמחה והטירוף".

בסוף שנות ה–80 ותחילת שנות ה–90 היא התמודדה בקדם האירוויזיון. ב–1992 דורגה שנייה, עם השיר "התקווה", והגישה נגד דפנה דקל תביעה משפטית משום ש"זה רק ספורט", שנבחר, חרג בכמה שניות מהזמן המותר. היא הפסידה בתביעה. עצמון לא מעוניינת לדבר על כך. "הרווחתי בניסיון הזה להגיע לאירוויזיון משהו אחר. קיבלו אותי כזמרת, עד אז הייתי רק שחקנית".

יש לא מעט שירים ברפרטואר שלה, אבל כס המלכות המוזיקלי שייך כמובן לבן זוגה, דני סנדרסון. כבר יותר מעשור הם יחד, חיים בבתים נפרדים. "כמו בשיר של דני, יש מספיק אוויר גם למדינה או שתיים — אז יש גם מספיק אוויר גם לדירה או שתיים", היא מחייכת. יש לה שני ילדים, ליאם ואלעד, מנישואיה הקודמים לשחקן דן תורג'מן, ולדעתה גם הם "עלולים" לבחור בקריירה על הבמות. את כולם, כולל שני ילדיו של בן זוגה דני (הבמאי אדם סנדרסון והשחקנית דינה סנדרסון) היא מכנה "המשפחה שלי". יש להם קבוצת ווטסאפ משותפת בשם "הסנדרסונים".

עצמון ב"דיזנגוף 99"
עצמון ב"דיזנגוף 99"צילום: Jean Boffety

"אנחנו שולחים שם כתבות אחד על השני, הקבוצה הזאת — התבדחנו על כך — היא כמו 'פנאי פלוס'".

יכול להיות שזנחת את המוזיקה בגלל הזוגיות עם אחד המוזיקאים האהובים בישראל?

"באמת קצת זנחתי את המוזיקה בשנים האחרונות, למרות שאני עדיין שרה על הבמות, אבל זה לא קשור אליו. אני נורא גאה בכך שאנשים אוהבים את המוזיקה של דני. כשהילדים שלי היו קטנים, היו לי באוטו דיסקים של 'כוורת' וכל הדרך היינו שרים שירים שלו, מי ידע אז שזה מה שיקרה, החיבור איתו. לאלעד וליאם זה היה קצת מוזר בהתחלה אבל הם התרגלו מהר מאוד כי הוא מדבר אליהם בגובה העיניים".

איך נראית ארוחת שישי משותפת?

"קודם זוללים ואז מדברים על דברים כמו טלוויזיה, ודינה עושה חיקויים, וגם אלעד. ואז דני מוציא גיטרה ושרים. נורא נחמד".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ