שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ממואר | אבא מסתתר בספרים

כשמתרחקים מהעיר, לנפש צומחות כנפיים וגם הגוף יכול לעוף. עוד חרוט בי הביקור שלנו בחיפה, כשהתארחנו אצל הצייר צבי מאירוביץ' ואשתו עזת העיניים, הסופרת יהודית הנדל, שכתבה אז את "רחוב המדרגות": הנה אני נטוע ליד מאירוביץ', שישב ומרח צבעים עם אגודל ומכחולים על קרטון שצייר במיוחד למעני. פרקים מתוך ממוּאר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איל מגד

אבא מסתתר בספרים הנכתבים בעשן מאחורי דלת ההזזה בחדר המאולתר, שבמקורו שימש כפינת אוכל. את שולחן הכתיבה שלו עטף מעין נוֹגה, פולש אל העיר האפורה, אל החיים האפורים שלנו. רחשו סביבו מוזות ודמויות דמיוניות. הוא היה שליטם הבלעדי, ולשום אֵלָה מכשפת ורושפת לא היתה שם דריסת רגל. בתירוץ של חיפוש משהו לקרוא הייתי מתמהמה בין הספרים המצטופפים על המדפים, שואף פנימה את השמות, את האופיום המזוקק מאותיות; כל ספר מאלה שהקיפו את אבי היה אבן חן בכתר הספרות, אלמנך של הסחות דעת. חדר העבודה שלו הוא מין מעבדה של אלכימאי, המולידה חיים שמחליפים חיים. אבל לא באמת. את מי הוא חושב שהוא מרמה? — לא אותי. הגיבור המזדמן, זה המגיח מהסימטאות הנפתלות של עלילות הקנאה והנקמה, מנאפופי הנימפה המתרחשים פעם בבַית השכן ופעם בקצה העולם, הוא האבא שאני מכיר; זה הכבול בעבותות אל חייו, שצער העיר והיעדר היופי הנופי הפך אותם לחרופים. נדמה לי שאני היחיד שאת עיניו הוא לא יכול לאחֵז. כשאני שוקע ב"דו קרב" או ב"האקדח" — בכתב ידו הזורח מערימת הדפים, שאותם היה מעניק לי לפני מסירת הספר לדפוס — אני יכול לנחש, שבסוף הוא לא באמת ינקום באהובתו הבוגדנית, ובמי שמאיים לגזול אותה ממנו. מוטב שיכתוב עוד על הקיבוץ שלנו, עלינו, אני חושב. אינספור פעמים מיררתי בבכי עם הילד יוסי, הצונח שוב ושוב אל הצרורות הארוזים על הרצפה, קורע את עצמו מאביו, הגורר אותו בכוח מחדרם בעת עזיבת הקיבוץ. אבל במקום לכתוב את קורותינו הוא בורח בתואנות שווא לניקרגואה, או לחופים שאליהם נשאה אותו רוחו בעולם התחליפי; ולכן מוטב שיעסוק בכל דבר אחר, רק לא בהטעיה הזאת. איך הוא לא רואה, שהספרים רק מפריעים לו לחיות. ומדוע הוא מתחפש פתאום לפקיד בעירייה, או לסוכן ביטוח, למנהל חשבונות או לסטטיסטיקאי מתוסכל? מה לו ולהם. למה ככל שהשנים מתקדמות הוא יותר ויותר מתרחק; מילא ממני, אבל בייחוד מעצמו. רק בין חרכי חומת הבדיה הוא מציץ לפעמים. לא ממש הוא — שזוהרו פנימי, כיהלום — אלא התכונות שעל פני השטח, שמהן ברר בייחוד את הביישנות, המבוכה, ההנמכה העצמית, את היותו נטע זר.

ילדים, יש להודות, אינם חלק מהדרמות שלו. אפילו לא מהעלילות המשפחתיות, שכונו אז בקולנוע הבריטי המתעורר "דרמות כיור המטבח". מהיעדרותם הסדרתית אפשר להסיק בטעות, שאבי לא היה כלל איש משפחה. ברבים מהמקרים הגיבור הוא רווק ערירי, שחי מֵעת לעת עם אשה מזדמנת, המואסת בו ועוזבת; או שחיי הנישואים שלו חשוכי ילדים. זאת, בעוד שמצבו הקיומי — להבדיל, כנראה, מ"מצבו התודעתי" — היה הפוך. הוא היה נשוי לאותה אשה עשרות שנים, והיו לו שני בנים, שבלילה יכול היה לשמוע מעבר לקיר את נשימות השינה שלהם; ובשעות היום — את המריבות הבלתי פוסקות שלי עם אמי. היכן הילדים, אני שואל את עצמי. הם היו כנראה מחוץ לתחום ההמצאה שלו. לא היה לו ראש אליהם, פשוטו כמשמעו. או שהכבוּדה המשפחתית היתה מעבר לכוחותיו. גם כילד שזקוק לו נכמרו רחמַי עליו. צר היה לי שהוא נושא בעול המשפחתי כפוי הטובה. נפלא ממני מה מונע ממנו להשתחרר מכבלינו ולנוס על נפשו. הרי אינו ילד, אסיר כמוני. אבל הוא, ראשו ורובו היו מושקעים באשה, שעיקר המשימה היא לשכך את הסערות שלה; לפייס חשדות כוססים, לעבוד אותה עד כלות. את ילדיו דחק אל מתחת לסיפון, או לירכתי הנפש הקודחת שלו, וכשכבר הם מפציעים — ב"מסע באב", לדוגמה — אחד הבנים נהרג במלחמה, השני נעדר, והגיבור עסוק בחיפוש אחריו בצלמוות המדבר.

צבי מאירוביץ', דיוקן אשת האמן יהודית הנדל, 1951
צבי מאירוביץ', דיוקן אשת האמן יהודית הנדל, 1951 צילום: תומר כהן

*     *     *

בניגוד לאבי השלו, היציב, עם אמי עומדים על הראש והעולם מתהפך, פעם הנה ופעם הנה. לרוב היא תוססת, מחפשת, חסרת מנוחה; לעתים מעוּנה, על סף רתיחה, אבל כשנחה עליה הרוח אפשר גם לצחוק ולרחף, כמו במסיבת יום ההולדת של הדוד בעלילות מרי פופינס הבלתי נדלות. היה קסם משכר בנדוניה העירונית של אמא. בשבתות היינו מבקרים חברים בדירות גג ומרתף, מאזינים אצלם לג'ז ושירי נשמה של כושים מתקליטים שאותם הביאו ממרחקים. חדרי מדרגות אפלים ומהדהדים החליפו את דממת המשעולים. הטבע החי התחלף באמנות.

אין ברירה אלא לעזוב לאנחות את החוף ולרדת שוב ושוב לאותו מכרה, לכרך העלוב תל אביב, שרוב הזמן נראתה בעינַי כתפאורה של סרט רע. כל חיים אחרים היו עדיפים, אפילו חייו האומללים של הילד ב-"400 המלקות" (יצירת הבכורה של טריפו, שיצאה אז לאקרנים) נראו לי זוהרים, לאור העובדה שהגיבור פאריסאי; או אולי לא באמת זוהרים, אלא אגדיים. אין טיפת חום משפחתי בחייו ההולכים מדֵחי אל דחי, בין ההורים שוררים עויינות ובוגדנות, יום הלימודים הוא סיוט אינסופי — ואף על פי כן זירת ההתרחשות יצרה בעיני את כל ההבדל, בתוקף האמונה המופרכת בסגולות המקום, בַמקום ובנחמתו.

מפת הארץ היא תבליט הנפש שלי. לכל אורך הילדות המרחק מתל אביב המישורית קבע את מצבי הרוח. איזו הבטחה היתה צפוּנה בַקִרבה הכמעט מתנשקת של הרכבת בצלע הכרמל, כשעוברים את בנימינה, לעומת הדכדוך שבהתחככות עם אותם צוקים, בעת שניתקים מהם בדרך חזרה! היעדר ההר הוא הדבר המפריד ביני לבין האושר, כך האמנתי. ההיררכיה היתה ברורה: הצפון עדיף על הדרום, ההר — על המישור, הכרמל לפני הרי יהודה. הגליל היה מקום משכנם של אלים. אפילו הישימון היה מרהיב בהשוואה לתל אביב. מקורו של המבנה הנפשי המשונה היה באֵימה שהטיל עלי הבית. הוא היה נעזב בלילות, מתרוקן מהורים, ולכן לא סמכתי עליו. לא עליו ולא על השפלה, המתגמדת לעומת ההרים הענקיים, התמידיים, היחידים השורדים שריפות ומַבולים. ההר הוא שיעשה אותי מאושר, בזה לא היה לי ספק. זו היתה אמונה בסלע. עוד יגיע היום שבו אלמד להסתפק בהרריות הירושלמית. אבל ירושלים היתה חצי נחמה, כי שם הוגשם רק חלקו הנשי של החלום שלי, לא חלקו הגיאוגרפי.

כשמתרחקים מהעיר, לנפש צומחות כנפיים וגם הגוף יכול לעוף. עוד חרוט בי הביקור שלנו בחיפה, כשהתארחנו אצל הצייר צבי מאירוביץ' ואשתו עזת העיניים, הסופרת יהודית הנדל, שכתבה אז את "רחוב המדרגות": הנה אני נטוע ליד מאירוביץ', שישב ומרח צבעים עם אגודל ומכחולים על קרטון שצייר במיוחד למעני, וכהרף עין אנחנו בים, גואים וצוללים מול הכרמלים העגלגלים, מדמיינים על פי גובה הגלים את פסגות העולם הגדול, בראשם האברסט שפסגתו זה־אך נכבשה. די היה לי בכרמל, עד היום איני שואף לשגיב ממנו. אחר כך ירדנו לנמל לקבל את פניו של אבא, ששב באונייה "מולדת" מפסטיבל הנוער הדמוקרטי ברומניה. הוא נשען על מעקה הסיפון עם יתר חברי המשלחת המשולהבים. יכולתי לזהות אותו מהרציף, למרות שהשמין כהוגן בחודש שבו נעדר. ואז עלו כולם למסעדה השוכנת בגינה בהדר, שתו ושרו שירים מהפכניים לכבוד האשליות שבהן הלעיטו אותם בגן העדן. גם הם ריחפו כמוני, מסוממים מהנקטר של עולם המחר, מהחומר המשובח, שלא היה ולא יהיה עוד כמותו.

ופעם אחרת העפלנו לצפת, לביקור אצל הציירים יוסל ואודרי, שהגיעו לארץ מאוסטרליה. שעות ארוכות לפני הנסיעה הייתי שקוע בגוונים החומים, ההולכים ומתכהים ככל שמצפינים באטלס, ואת הדרך השרבית המבושמת, שימים רבים נחלמה — וראה זה פלא, מתגשמת — אפשר היה רק להמשיך לחלום, עד כדי כך היא לא היתה אמיתית. בחיפה החלפנו את האוטובוס במונית "שירות" שחורה, ואפילו מקומתו של ילד הייתי צריך להתכופף, כדי לחבוק במבטי את מלוא השגב. אבא מעולם לא היה משה האלוהי, אבל רוח אהרֹן, שידעה ליישב בין שמים ואדמה, פיעמה בו. מחוץ לבית היה משתחרר מהמגנט של אמא, ובבת אחת חוזר לעצמו, ל"אהרוֹניוּת" מרעננה ומשדות ים. הנופים מילאו אותו, והוא אותם. נחמה שלֵמה היו הוא והמקום; שום הימליה לא תגיע לעולם לקרסולי אותו גליל של מעלה: שיא החיים, בעודם באיבם! בסוף הדרך חיכו לנו סיפורי הבדים של יוסל על העולמות האבודים שלו ושל אביו, שהתחלפו בד אחר בד בידי המכשף שלו. איזה צירוף מושלם זה היה, הציור וההר. ואיזה צער — לרדת מאותו אולימפוס.

*     *     *

אפשר לדפדף לאחור, כדי להבהיר דברים. אבל מה הטעם. אולי עדיף להשאיר אותם כמו שהם, כי בלאו הכי הם לא ממש יתבהרו. זה מה שאבי היה רוצה. הוא לא חש צורך לחזור לעבר. דומה שהתעקש לטשטש את עקבותיו ולעבור הלאה. מבחינתו עניינים נסגרו, שלא על מנת לפתוח אותם שוב; לפחות עד התקופה האחרונה, שבה סטה מהתלם שלו. קצת נפתח, והשדים התחילו לצאת; או שנמאס לו למלא עד הסוף את תפקיד המוחל. בחייו של כל אדם מקננת פרשה המשמשת כפרשת דרכים, מקרה אחד שאין אחריו כפרה — ושינוי הכיוון פירושו, שכבר לא תהיה מה שיכולת להיות.

אני רוצה לדבר אתו. אני יודע שהוא לא מרבה בדברים, משיב בשפה רפה, במלמול לקוני, אבל בכל זאת אני עוד רוצה למשוך אותו בלשון, כמו שתמיד ניסיתי, לרוב ללא הצלחה. האם אי פעם ממש שקענו בשיחה, התעמקנו ונפתחנו, כמנהגי עם חברַי וילדַי? קשה לזכור. מאחר שהיה מילולי במהותו, בר שיח ללא ספק, אי אפשר להימנע מלתהות מה היה לו להסתיר: שהוא לא חי את החיים שאותם היה צריך לחיות? האם זה תירוץ מספיק?

איך הופכים את העור כמו שאבי הפך, אני לא באמת מבין. לספר על מי שאינו אני זה כמו לדבר בשמה של חיה. אתה משער, מחבֵר דבר לדבר, אבל לא מסוגל לחדור. אני יכול לספר בוודאות מהוססת רק על דברים שקרו בינינו, על מה שהייתי עד לו; אבל גם אז זה גבולי, מנוחש, מסתמך על מה שמכונה "השראה", שגם היא לא יותר ממשאלה, מעין שכנוע עצמי, שתקפותו מוגבלת. אני חי עכשיו את אבי כמו שחיים חלום: מפריד את המתוק מן המר, את הלָבוש מן העירום. התחושות, כמו המשקע בקרקעית הכוס, הן השולטות. לכן אין לסמוך על אף מלה שאני אומר. אמינות היא ממני והלאה בסיפור הזה.

העיר הפכה אותו בהתמדה לאנטי־גיבור. כוחה של הרוח, שהסעירה את הים והִזריקה עוצמה גם לגיבורים שברא, הלך ונחלש. "רוח ימים", ספר הבכורה שלו, מאוכלס בדמויות שיחד עם רגישותן מפעמת בהן גבורה פנימית ומתערבבות בהן עדינות ונחישות. הם שונים לגמרי מהגיבורים העירוניים שהחליפו אותם, שהיו אבודים, אפורים ומובסים. כל עוד סיפר על הקיבוץ ועל הניתוק ממנו, הוא עוד נשאר בעצמו הגיבור שהיה, אבל כשנכבש על ידי הסביבה החדשה, משהו בתוכו התרופף, או כבה. דומה שלא קלט את גודל המהפך. הוא היה מאלה, שהריחוק מהטבע מרחיק אותם מעצמם.

את הקיבוץ מחק מהזיכרון ומהגעגועים. האוזן הפנימית שלו נשארה בין הקונכיות שעל החוף, אולי משום שההקשבה לזִמרת הסירנה הפכה לבלתי נסבלת. שתיים־עשרה שנות שדות ים הצטמצמו למין תחנת מעבר נשכחת, בין היתר כדי לרָצות את האשה שתלשה אותו משם.

כשהיה לו צורך להתחבר עם שורשיו הוא פסח על הקיבוץ וחזר הישר למושבת ילדותו, שהיתה תבניתו ("אתה צריך לחזור למושבה, אסור לך לחיות בתוך כל זה", נוזף בעצמו גיבור הרומאן "עשהאל"). אבל רטטים מן העבר המת הם לעתים אמת לאמיתה, ואפילו אל המושבה התנכר ומיעט לבקר בה. גם לעובדה, שבית הוריו שימש כַמקלט העיקרי שלי מחֶרפת העיר — יושב שם מול החורף, רָווּי בשקט הכפרי בבוקר חנוכה, מאושר מאינסוף הגשם ומאינסוף החיים — התייחס אבי במין ביטול, כאילו מכחיש את זיקתי לשם, שאותה ירשתי ממנו, ושהתמזגה עם זיקתו שלו.

הוא ירד למחתרת. חי בעיקר חיים פנימיים. הוא לא העז להרים ראש; לא דיבר כמו שכתב, לא כתב כמו שחשב, וכך התנהל במין ערפל. אחרי שעזבנו את החוף שלנו הוא חזר לעצמו רק על הנייר. מאחר שהתרחק ממני הייתי צריך למלא תפקיד בסיפורים שהמציא, כדי להיות חלק מחייו, או לחקות את גיבוריהם (אם כי, בעצם, לחזור דרכם אל המקור). למשל, להזדהות עם ילד יוצא דופן בחברה מגובשת והדוקה, כמו בסיפור הקורע לב, "בכי", המתאר אב ובנו חריגים בקיבוץ. רק כך יכולתי להתחבר אליו. לחוש שמץ מאותה אחדות, שהחול והים כיסו עליה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ