בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החלום הפלשתיני הסיוט הישראלי

אפשרות חזרתם של הפליטים הפלשתינאים היתה תמיד הטאבו הגדול של ישראל, ולכן לא פלא שהחברה הישראלית הדחיקה כליל את הנושא. עד שלא יכלה יותר. בקמפ דייוויד התברר שזכות השיבה חיה ובועטת, שהיא אבן הנגף המרכזית בדרך לפיוס היסטורי. מאותו רגע פרצו החרדות הישנות והאמונה בהסדר התמוטטה. אבל מהי בעצם "זכות השיבה"? העובדות, הנתונים, המספרים, ההצעות והתרחישים האפשריים מאחורי חלום הבלהות הישראלי

תגובות

המקום האחרון שאליו הגיעה שאלת "זכות השיבה" הוא בליז, מדינה במרכז אמריקה ובה 220 אלף תושבים. זה קרה לפני שבועיים ברמאללה. יאסר ערפאת הזמין ללשכתו עיתונאים ישראלים. כיסיו התפקעו מגזירי עיתונים שנועדו להוכיח את צדקת טענותיו. אחד העיתונאים שאל אותו, "האם יכול להיות הסדר כולל בין ישראל לבין הפלשתינאים, בלי שמיליון פליטים יממשו את זכות השיבה?" בתשובה, סיפר ערפאת על אסד שומאן, עשיר מופלג, בן למשפחה פלשתינית שעלה לגדולה בבליז והיה לראש ממשלתה. "איש כזה ירצה לממש את זכות השיבה?" שאל רטורית.

למי שנחתו במזרח התיכון מהמאדים - או מבליז - אפשר להסביר את השאלה והתשובה כך. לפי נתוני האו"ם, חיים היום בעולם כ-3.7 מיליון פליטים פלשתינאים. ההנהגה הפלשתינית דורשת שישראל תכיר בזכות השיבה שלהם. בישראל יש קונסנזוס נגד הדרישה. העמדות המנוגדות בסוגיה הפכו למכשול העיקש ביותר בפני הסדר ישראלי-פלשתיני. כדי לרכך את חששותיהם של הישראלים מצהירים מנהיגים פלשתינאים, שגם אם תוענק לפליטים זכות שיבה גורפת, רק למקצתם יהיה אינטרס לעזוב את מקום מושבם הנוכחי. את אסד שומאן הציג ערפאת כהוכחה לטענה הזאת.

הסיפור של ערפאת על אסד שומאן מסקרן, אבל לא לגמרי מדויק. שיחות עם פקידי ממשל ועיתונאים בליזאים לימדו שיש בו כמה טעויות עובדתיות. ראשית, אסד שומאן אינו ראש ממשלת בליז. הוא מנהיג פוליטי ותיק ואהוד, והיה חבר בית הנבחרים, אבל לראשות הממשלה לא הגיע. כיום הוא מכהן כשגריר בלונדון. משרדו שוכן בכיכר קוונדיש. כהונת השגריר בלונדון נחשקת למדי, משום שבליז היא מושבה בריטית לשעבר, והמלכה אליזבת השנייה עדיין ניצבת, באופן סמלי, בראש המדינה.

שנית, אסד שומאן אינו עשיר מופלג. הוא ידוע דווקא בצניעותו. כל חייו התפרנס מעריכת דין ומכתיבת ספרי היסטוריה. ספרו הידוע ביותר, "היסטוריה של בליז ב-13 פרקים", כבר הפך לחלק מהקאנון הבליזאי. שומאן תוקף בספר בחריפות את האופן שבו החברה המערבית משעבדת חברות אחרות לזיכרון ההיסטורי שלה. לפי שומאן, אין דבר גרוע יותר לעתידו של עם, מאשר ויתור על ההיסטוריה שלו.

שלישית, אסד שומאן אינו פליט הזכאי, לפי הגדרה משפטית כלשהי, לזכות שיבה. מכאן שממילא אינו יכול לוותר עליה. אביו של שומאן היגר לבליז בשנות השלושים. בבליז התחתן האב עם אשה מקומית, והיה לבעל חנות. אסד שומאן נולד בבליז ב-1943.

מוסף "הארץ" שאל השבוע את שומאן, מה תגובתו על דבריו של ערפאת. שומאן, בנימוס של דיפלומט, העדיף לא להגיב. לבליז יש מספיק צרות משל עצמה. היא לא צריכה להסתבך גם בסכסוך הישראלי-פלשתיני.

מהתשובה שנתן ערפאת לעיתונאים הישראלים, ומהסיפור שמאחוריה, אי אפשר ללמוד על פתרונה העתידי של בעיית הפליטים. אבל אפשר ללמוד ממנה שבכל הנוגע לזכות השיבה, כדאי תמיד להבחין בין מניפולציות של מדינאים לבין העובדות היבשות.

מנין באנו ולאן אנו הולכים

כמה פליטים פלשתינאים יש, מה מעמדם הפוליטי והכלכלי, ועל מה הם מתבססים כשהם דורשים את זכות השיבה?

ב-1949 מנתה האוכלוסייה הפלשתינית 1.38 מיליון בני אדם, מהם 730 אלף פליטים. אחרי 53 שנה, נוסף לדור הראשון של הפליטים דור שני ושלישי. ריבוי טבעי מהגדולים בעולם הכפיל את מספרם פי ארבעה לפחות. לפי נתוני אונרוו"א, נציבות הסעד והתעסוקה של האו"ם המייחדת את פעילותה לפליטים הפלשתינאים, מספרם נאמד כיום ב-3.7 מיליון. ההערכה היא שרישומי אונרוו"א נוטים להפרזה. הסיבה פשוטה: מי שרשום כפליט, זכאי לתמיכה כספית של אונרוו"א. לפיכך, מקצת הפליטים לא מתים לעולם; רק התצלומים בתעודות שלהם מתחלפים.

"פליט פלשתינאי", לפי אונרוו"א, הוא אדם שהתגורר בפלשתינה במשך שנתיים לפחות לפני מאי 1948, איבד את ביתו ואת אמצעי מחייתו כתוצאה מהמלחמה, ומתגורר כיום בעזה, בגדה, בירדן, בסוריה או בלבנון. ההגדרה היא הגדרה מרחיבה, וכוללת גם את צאצאיו של הפליט.

מאחורי המונח הכוללני "פליטים פלשתינאים" נמצאות קבוצות אוכלוסייה שמצבן החברתי והפוליטי שונה בתכלית. %22 מהפליטים חיים ברצועת עזה. לפי רישומי אונרוו"א, 818 אלף מ-1.1 מיליון הפלשתינאים שמתגוררים ברצועה הם פליטים. רובם נמנים עם משפחות שנמלטו ב-48' מהאזור שמיפו דרומה. 450 אלף מהפליטים חיים בשמונה מחנות בצפיפות גדולה. במחנה שאטי, לדוגמה, חיים כ-74 אלף פליטים בשטח קטן מקילומטר רבוע אחד. התפוצצות האוכלוסין בעזה היא בעיה שהולכת ומחריפה. שיעור הילודה השנתי הוא %5, שיעור התמותה %0.5, ממוצע הלידות לאשה 7.5. מחצית מהתושבים הם מתחת לגיל 15. עד שנת 2020 עתיד מספר התושבים ברצועה להגיע ל-2.5 מיליון. הצפיפות לנפש תהיה 7,000 תושבים לקמ"ר - הגדולה בעולם. בהתחשב בתשתית הכלכלית הרעועה, גם פיתוח מאסיווי בשנים הקרובות לא יחלץ את התושבים ממצוקתם.

בגדה המערבית חיים, לפי רישומי אונרוו"א, 580 אלף פליטים, מתוך אוכלוסייה של 1.8 מיליון נפש. רבע מהפליטים חיים ב-19 מחנות. משפחות הפליטים במחנות שומרות על זיקה ליישובי המוצא שלהן. החוקר הישראלי יצחק רביד, שפירסם השנה מחקר על הפליטים במסגרת מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, טוען שהפעולות שמקיימת הרשות הפלשתינית לשיפור המצב במחנות בגדה נעשות תוך הסתייגות ומאמץ להדגיש, שאין בהן כדי לערער על מעמדם הזמני של הפליטים, או להחליש את זכאותם לזכות השיבה. פעולות שיקום שעשויות להתפרש כהשלמה עם התיישבות קבע של הפליטים ברצועה נתקלות בהתנגדות של קבוצות פעילים בתוך המחנות.

בירדן חיים, לפי רישומי אונרוו"א, 1.7 מיליון פליטים פלשתינאים. 200 אלף מהם נחשבים "עקורים" - פלשתינאים שעזבו את הגדה המערבית ב-1967. 280 אלף מהפליטים מתגוררים ב-10 מחנות. מרבית הפליטים בירדן מחזיקים באזרחות ירדנית, והשתלבו בחיים הכלכליים והחברתיים בממלכה. "אין כמעט מכשולים בפני פליט פלשתינאי בעל יוזמה עצמית שחי בירדן ורוצה להתקדם", אומר ד"ר אמנון קרטין מהחוג לגיאוגרפיה של אוניברסיטת תל אביב, שהתמחה בין השאר במחקרים דמוגרפיים בירדן. "באופן כללי, מצבם הכלכלי לא פחות טוב ממצבם של הבדווים. מצד אחר, בצבא ובפוליטיקה הם יכולים להתקדם רק עד נקודה מסוימת. ההתקדמות של קצין פלשתינאי תיעצר במח"ט".

בלבנון רשומים כיום, לפי נתוני אונרוו"א, 376 אלף פליטים, כ-%10 מאוכלוסיית המדינה. הערכת החוקר יצחק רביד היא, שמספרם האמיתי של הפליטים בלבנון הוא כ-250 עד 300 אלף בלבד. רובם נמלטו ללבנון ב-48' מהגליל ומחיפה. מבין הפליטים במדינות ערב, מצבם הוא החמור ביותר. בגלל החשש של ממשלת לבנון מהתערערות המאזן העדתי-דתי במדינה, רק רבע מהם קיבלו אזרחות. רובם חיים ב-12 מחנות. הם אינם מתקבלים למשרות ממשלתיות, ועשרות מקצועות חסומים בפניהם, לרבות כאלה הדורשים הכשרה אקדמית. הכנסתן החודשית של %80 ממשפחות הפליטים נמוכה מ-400 דולר לחודש. הם אינם זכאים לשירותי חינוך ובריאות ממשלתיים, וגם לא לביטוח סוציאלי. חופש התנועה שלהם מוגבל. יציאתם מהמדינה כרוכה בקבלת אישור, הניתן לתקופה מוגבלת בלבד. מאז נחתם הסכם אוסלו, גבר הלחץ של הממשלה הלבנונית על הפליטים הפלשתינאים החיים בתחומיה.

בסוריה רשומים כיום, לפי נתוני אונרוו"א, 378 אלף פליטים. להערכת רביד, מסתכם מספרם ב-300 אלף בלבד. רובם נמלטו ב-48' מצפונה של ישראל, בעיקר מחיפה ומצפת, ומקצתם מיפו. 110 אלף מהם חיים ב-12 מחנות. הפליטים בסוריה נהנים מזכויות לתעסוקה ולחינוך, והממשלה תורמת לתחזוקתם של המחנות. עם זאת, הם אינם זכאים לאזרחות, וקיימות מגבלות על העסקתם במשרות ממשלתיות.

כמה מאות אלפי פלשתינאים נוספים, שנמלטו מבתיהם ב-48', חיים במדינות המפרץ (לפי נתוני משרד הפליטים של הרשות הפלשתינית, 274 אלף בסעודיה, 34 אלף בכוויית ו-105 אלף במדינות אחרות במפרץ), במדינות ערביות נוספות, ובארצות אחרות בעולם. הפליטים המתגוררים במפרץ אינם נהנים מזכויות אזרחיות, אבל בדרך כלל חיים ברווחה כלכלית יחסית. הגולה הפלשתינית בארצות הברית מונה כרבע מיליון בני אדם, המהווים כ-%10 מהקהילה הערבית-אמריקאית. רובם בעלי אזרחות אמריקאית והשתלבו כלכלית וחברתית במדינה.

הפלשתינאים טענו לאורך השנים שזכות השיבה הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית. להוכחת טענתם הסתמכו על כמה אמנות בינלאומיות (ובהן הצהרת זכויות האדם), החלטות של מועצת הביטחון (ובהן החלטה 242) ועל כמה החלטות של עצרת האו"ם, שדרשה לאפשר לפליטים לשוב. העוגן המשפטי העיקרי של הפלשתינאים הוא החלטת עצרת האו"ם 194. ההחלטה קבעה, בין השאר, כי "הפליטים הפלשתינאים הרוצים לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. ישולם פיצוי על רכושם של מי שיעדיפו לא לשוב וגם על הפסד או נזק לרכוש, אשר על פי עקרונות המשפט הבינלאומי או הצדק הבינלאומי מן הראוי שהממשלות והרשויות האחראיות יפצו עליהם".

טענת הפלשתינאים היא, שנוסח ההחלטה מחייב את הקהילה הבינלאומית לאפשר לפליטים לחזור לשטחי הקו הירוק, גם ללא הסכמתה של ישראל. כמה נימוקים שימשו את ישראל כדי להדוף את הטענה הפלשתינית. ראשית, ישראל טענה שלא היתה הצד התוקפן במלחמה, ומכאן שהאחריות אינה מוטלת עליה. שנית, היא גרסה שיישומה של ההחלטה אינו אפשרי, בין השאר משום שהפליטים אינם מעוניינים "לחיות בשלום עם שכניהם". שלישית, היא הצביעה על כך שהחלטות עצרת האו"ם אינן מחייבות. בפועל, הקהילה הבינלאומית מעולם לא לחצה על ישראל להסכים למימושה של זכות השיבה.

מרכזיותה של זכות השיבה בסכסוך הישראלי-ערבי עברה כמה גלגולים. בתום מלחמת העצמאות הביעה ממשלת ישראל נכונות לקלוט 100 אלף פליטים, כ-%15 מכלל הפליטים הפלשתינאים ב-1949. כ-30 אלף חזרו במסגרת איחוד משפחות, אבל בעייתם של שאר הפליטים לא נפתרה. עד 67' עמדה בעיית הפליטים בראש סדר היום של מדינות ערב ושל הפלשתינאים. מדינות ערב לא פינו את המחנות שבהם התיישבו הפליטים, כדי להדגיש את מעמדם הארעי, ואת כוונתם להביא בעתיד לחזרתם של הפליטים לשטחי ישראל.

לאחר התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים, ובעקבות עלייתו של אש"ף כארגון המייצג של הפלשתינאים, נדחקה בהדרגה מרכזיותה של זכות השיבה לטובת הדרישה הפלשתינית למימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית. אולם מבחינה הצהרתית, אש"ף הוסיף לתבוע את מימושה של זכות השיבה מעל במות בינלאומיות. ומבחינה מעשית, מצוקתם של הפליטים היתה מקור כוחו העיקרי.

"הצהרת העקרונות" - היא "הסכם אוסלו" שעליו חתמו ישראל ואש"ף ב-13 בספטמבר 93' - קבעה ששאלת הפליטים תידון במסגרת השיחות על הסדר הקבע. הדברים נוסחו בסעיף 5, סעיפים קטנים 2 ו-3: "המו"מ על מעמד הקבע בין ממשלת ישראל ונציגי העם הפלשתיני יחל מוקדם ככל האפשר, ולא יאוחר מתחילת השנה השלישית של תקופת הביניים. מובן שמשא ומתן זה יכסה נושאים שנותרו, לרבות: ירושלים, פליטים, התנחלויות, סידורי ביטחון, גבולות, יחסים ושיתוף פעולה עם שכנים אחרים, וכן נושאים בעלי עניין משותף".

באוגוסט 2000 התכנסו בקמפ דייוויד המשלחות הישראלית והפלשתינית, בניסיון להגיע ליישובו הסופי של הסכסוך. ראש המשלחת הישראלית היה אהוד ברק. ראש המשלחת הפלשתינית היה יאסר ערפאת.

פתאום, בקמפ דייוויד, הכל התפוצץ

ישראל היתה בטוחה שנמצאה הנוסחה הגואלת לבעיית הפליטים. עד שבא ערפאת

הניסיון שנעשה בקמפ דייוויד נכשל. המשלחות הישראלית והפלשתינית השיגו התקדמות בכמה נקודות, אבל לא הצליחו לגבש חבילת-הסכמות כוללת שתביא לחתימה על הסדר קבע. חודשיים אחר כך פרצה אינתיפאדת אל-אקצא. מה קרה בקמפ דייוויד, ומה היה מקומה של סוגיית זכות השיבה בכישלון? תלוי את מי שואלים. בעיני הנושאים ונותנים מהצד הישראלי נראה הכישלון כך:

סוגיית הפליטים נדונה באופן מקיף ומפורט בערוץ השוודי, שניהלו בחודשים שקדמו למשא ומתן בקמפ דייוויד שלמה בן עמי וגלעד שר מול אבו-עלא וחסן עספור. הנחת העבודה הישראלית היתה, ששתי השאלות הקשות ביותר לפתרון הן סוגיית ירושלים ובעיית הפליטים. האסטרטגיה הישראלית היתה להביא את הפלשתינאים לוויתור היסטורי על זכות השיבה, בתמורה לוויתור הישראלי על החלק המכריע של השטחים שכבשה ב-67'. סוגיית ירושלים היתה מחוץ למשוואה הזאת; הצד הישראלי ראה אותה כעניין שעומד בפני עצמו.

בסופו של הערוץ השוודי הצליחו הצדדים להגיע להסכמה. חלקה הראשון היה הצהרתי: מסמך ישראלי-פלשתיני משותף, מעורפל בניסוחו, שהציג תמונה היסטורית של שאלת זכות השיבה באופן שעלה בקנה אחד עם הנראטיוויים הלאומיים של הישראלים ושל הפלשתינים כאחד. חלקה האחר היה מעשי: מנגנון שנועד לפתור את בעיית הפליטים. המנגנון קבע שהקהילה הבינלאומית תקצה 20 מיליארד דולר, בתקופת זמן של 15 עד 20 שנה, ליישובן של כל תביעות הפליטים. הסכום יינתן כפיצוי לבתי אב של הפליטים, וכמענק-סיוע למדינות שישקמו אותם. לפני הפליטים יועמדו שלוש אפשרויות. אחת, להתיישב במדינה הפלשתינית. השנייה, להישאר במקום מושבם. השלישית, להגר למדינות שהתנדבו לפתוח בפניהם את שעריהן, כקנדה, אוסטרליה ונורווגיה. ההסכם קבע, כי בכל הנוגע לקליטתם של פליטים פלשתינאים בישראל, תוכל ישראל להמשיך במדיניותה - כלומר לקלוט עוד כמה אלפים ספורים של פליטים על בסיס הומניטרי, לפי שיקול דעתה הבלעדי. נקבע, שההכרזה על סוף הסכסוך הישראלי-פלשתיני לא תהיה תלויה בהשלמת תהליך שיקומם של הפליטים. בשום שלב של המשא ומתן לא הסכימה ישראל לקלוט יותר מ-10,000 פליטים.

ערב קמפ דייוויד, הרושם הישראלי היה ששאלת זכות השיבה הגיעה לכלל פתרון. הצד הישראלי למד שכל הבכירים הפלשתינאים, ובכלל זה יאסר ערפאת, נתנו את הסכמתם להסכמה שהושגה בערוץ השוודי (למעט אחד: אבו-מאזן, סגנו של ערפאת).

כאשר החלו השיחות בקמפ דייוויד, נדהם הצד הישראלי לגלות שהפלשתינאים חזרו לעמדותיהם היסודיות: דרישה שישראל תכיר בזכות שיבה מוחלטת, גורפת, לכל הפליטים שירצו בכך. הפלשתינאים סירבו להגמיש את עמדתם, חרף כל הלחצים. זכות השיבה היתה לאבן נגף במשא ומתן, שהסתיים לפיכך בכישלון.

בראייה ישראלית, הכישלון בקמפ דייוויד לימד שלא חלה תפנית יסודית בעמדה הפלשתינית בשאלת זכות השיבה. מה שהביא לנסיגה של הפלשתינאים מהסכמתם המקורית הוא כשל פלשתיני פנימי. ערפאת הגיע לקמפ דייוויד מבלי להכין את דעת הקהל של הציבור שלו לפשרה ההיסטורית שהוא עומד לעשות, ולכן לא היה מוכן בעצמו לפשרה.

לאחר הכישלון בקמפ דייוויד, קיימו נציגים של ישראל כמה מפגשים חשאיים עם הנציגים הפלשתינאים. חלק ניכר מהדיונים הוקדש לבעיית הפליטים. הועלו רעיונות חדשים, אבל לא הושגה התקדמות של ממש. לנושאים ונותנים הישראלים היה קשה להבין את מהלכיו של ערפאת. בראייתם, הפלשתינאים איבדו הזדמנות לזכות בעצמאות פוליטית, לאחר 35 שנות מאבק; וליישב, אחת ולתמיד, את בעיית הפליטים, במסגרת של התגייסות עולמית חסרת תקדים. הפלשתינאים החמיצו את השעה, אבל ישראל לא תוכל לשפר את הצעותיה. בסופו של דבר, יחזרו הצדדים לשולחן המשא ומתן על בסיס הרעיונות שהועלו בקמפ דייוויד.

בעיניו של חסן עספור, חבר המשלחת הפלשתינית, נראים הדברים כך:

הטענות הישראליות בנוגע למשא ומתן על זכות השיבה ולמה שהושג בו שקריות לחלוטין. בערוץ השוודי נדונה דרך יישומה של החלטת האו"ם 194. דרישתנו היתה נחרצת: לתת את זכות השיבה לכל פליט פלשתיני באשר הוא. הצד הישראלי ניסה כל הזמן לנהל משא ומתן על פיצויים שיינתנו לפליטים כתחליף למתן זכות השיבה. אנחנו סירבנו לכך. הסכמנו להמשיך בשיחות רק מתוך הנחה שהישראלים יגמישו את עמדתם בסופו של דבר. לא ניהלנו משא ומתן על מספר הפליטים שיקבלו זכות לשוב לישראל. הדיבורים על הסכמות שבהן ויתרנו על זכות השיבה, על הסכמות בנוגע למסמך שיציג נראטיב מוסכם, ועל הסכמות בנוגע למנגנון שייתן פיצויים לפליטים, מופרכים לחלוטין. כשהגענו לקמפ דייוויד לא היתה לצדדים שום הסכמה בעניין זכות השיבה. בקמפ דייוויד התקיימו דיונים נוספים שבהם לא הושגה כל התקדמות. אני רוצה להבהיר: אין מבחינתנו אופציה של ויתור על זכות השיבה המוחלטת והגורפת. כל פליט פלשתיני זכאי לחזור למולדתו.

לעומת עספור, פקידים פלשתיניים מתארים, לא לייחוס, את הכישלון בקמפ דייוויד בצורה שונה:

אכן, בערוץ השוודי התקיימו דיונים מפורטים ומעמיקים בשאלת זכות השיבה. הדיונים הביאו להסכמה עקרונית של הפלשתינאים, ולפיה יוותרו על זכות שיבה מוחלטת וגורפת לפליטים. הותוו גם הקווים הכלליים להקמתו של המנגנון הבינלאומי, שיפצה את הפליטים ויהיה אחראי על הקצאת הכספים למדינות המשקמות. עם זאת, בניגוד לתפישה הישראלית, הצדדים לא הגיעו בערוץ השוודי להסכמה מלאה בשאלת זכות השיבה.

הפלשתינאים לא השלימו עם הניסוח המעורפל שנועד ליישב את הנראטיווים הסותרים של שני העמים. הם דרשו שישראל תקבל על עצמה אחריות משפטית ומוסרית למצבם של 3.7 מיליון הפליטים, ותביע לפניהם את התנצלותה; ישראל לא נענתה לדרישה הזאת. הפלשתינאים דרשו, שבנוסף לפיצוי שיקבלו הפליטים מהמנגנון הבינלאומי, הם יקבלו פיצוי מיוחד מישראל על הרכוש והאדמות שהשאירו אחריהם. ישראל סירבה בתוקף להיענות גם לדרישה הזאת.

הפער הגדול ביותר בין הצדדים התגלע בשאלה מספרית: לכמה פליטים יותר לשוב לתחומי ישראל. ישראל הסכימה לכניסתם של 10,000 פליטים בלבד, במסגרת איחוד משפחות. הפלשתינאים דרשו שישראל תאפשר לכמה מאות אלפי פליטים, עד חצי מיליון, לחזור לתחומיה, ובמסגרת הכרה בעקרון זכות השיבה.

אפשר לדבר על נושא אחר?

היו ישראלים שהעזו להעלות לדיון את זכות השיבה, אבל אף אחד לא הקשיב להם

הפיצוץ בקמפ דייוויד תפש את הציבור הישראלי לא מוכן. רק מעטים תיארו לעצמם שזכות השיבה היא בעיה בוערת או רלוונטית. עד לכישלון המשא ומתן בהסדר הקבע, כלי התקשורת כמעט לא עסקו בסוגיית הפליטים, והפוליטיקאים נזהרו בדרך כלל לא לגעת בה. זכות השיבה היתה הטאבו האחרון של השיח הציבורי בישראל.

ח"כ יוסי כץ ממפלגת העבודה נחשב אישיות תקשורתית אפורה. בנובמבר 99', פחות משנה לפני שאהוד ברק יצא למשא ומתן הכושל בקמפ דייוויד, העלה כץ לדיון את שאלת זכות השיבה. כץ הודיע שהוא תומך בחזרתם של 100 אלף פלשתינאים לתחומי הקו הירוק, במסגרת איחוד משפחות, כ"מחווה סמלית שתסיים סופית את בעיית הפליטים". הוא גם טען שישראל צריכה להכיר בחלקה באחריות המשותפת להיווצרותה של הבעיה. אחר כך יצא למחנה הפליטים שועפט, נפגש עם חברי המועצה הלאומית הפלשתינית, והציג להם את תוכניתו.

דבריו של ח"כ כץ זכו לקיתונות של בוז ולעג בישראל. נאמר עליו שהוא מחפש כותרות שיחלצו אותו מאלמוניותו. מזכיר מפלגת העבודה, רענן כהן, שלח לו מכתב נזיפה. דיון רציני בהצעה שהעלה לא התקיים. איש לא טרח לברר אצל כץ, למשל, מה היתה תגובתם של הבכירים הפלשתינאים שלפניהם העלה את ההצעה. שאלת זכות השיבה היתה באותם ימים רחוקה מאוד מתודעתו של הציבור הישראלי.

"אנשים לא התעמקו עד הסוף בהצעה שלי", אומר כץ. "שמעו אותי אומר 'חזרה של פליטים', ולא עשו את ההבחנה בין המושג הזה לבין זכות השיבה. היתה פה רדידות של דיון ציבורי".

בכל מקרה, בקמפ דייוויד התברר שההצעה שלך מופרכת.

"אני עדיין חושב שלעמדה שלי יש סיכוי להתקבל. יכול להיות שהפלשתינאים ירצו שמספר גדול יותר של פליטים יחזרו לישראל. אבל לדעתי, הבסיס להסכם יהיה הסדר פיצויים ושיקום, בתוספת המספר הזה של 100 אלף. אני לא יכול להגיד שאיזושהי אישיות פלשתינית קיבלה את הנוסחה הזאת, גם לא בשיחות אוף-רקורד. אבל לדעתי הנוסחה הזאת עדיין תקפה. המנהיגות הערבית מבינה שאין שום סיכוי בעולם להחזיר את הפליטים לגבולות 48'".

שלמה גזית, שהיה ראש אמ"ן בשנים 74'-79', פירסם לאחר החתימה על הסכם אוסלו מחקר שנקרא "בעיית הפליטים הפלשתינאים". גזית התריע על ההתעלמות ממקומה המכריע של שאלת זכות השיבה בסכסוך. "ככל שהדבר ייראה תמוה", כתב, "הממסד הפוליטי הישראלי - ומכל קצות הקשת הפוליטית - כמעט ומתעלם מבעיית הפליטים הפלשתינאים ומהצורך למצוא לה פתרון".

למה התעלמו מבעיית הפליטים?

"אחת האפשרויות הסבירות היא, שהיתה בישראל איזושהי תקווה תת הכרתית שבעיית הפליטים תיעלם מעצמה. שבמוקדם או במאוחר המחנות יתפרקו והאנשים יתפזרו. אחד הפשעים של אוסלו היה שלא נאמר לאדון ערפאת, שבכל שטחי הרשות לא יישארו מחנות פליטים. היה צריך להתעקש על זה".

האם קמפ דייוויד העיד על כישלון בסיסי של ישראל בהבנת החשיבות של זכות השיבה לפלשתינאים?

"לא. יצא לי להיות מעורב בלא מעט ועדות שישבו עם פלשתינאים ודנו בנושא הפליטים. הדברים שהם אמרו העידו על כך, שהיה ברור להם שלא תתקיים זכות שיבה. היה חשוב להם שתהיה הצהרה ישראלית של הכרה בסבל. אני עדיין חושב שהבעיה העיקרית היא פוליטית, ולא מעשית. באופן מעשי, הפליטים שיושבים בשטחי הרשות כבר נמצאים במולדתם, כלומר בבית. בפליטים בירדן - לא נוגעים. כשנחתום הסכם עם סוריה, נגיע להסכמה שהפליטים הפלשתינאים יישארו שם. נשארנו עם הבעיה של 300 אלף הפליטים בלבנון. לפי סיפורים שאני שומע, עד רבע מהפליטים הפלשתינאים בלבנון כבר התאזרחו בכל מיני דרכים. הקהילה הבינלאומית מוכנה לקלוט מאה אלף פליטים לפחות. מאה אלף נוספים יבואו לכאן מלבנון".

גם גבי שפר, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית, לא הצליח לעורר הדים כשנגע בשאלת זכות השיבה. הוא פירסם מאמר על כך ב"הארץ" בינואר 94', פחות מארבעה חודשים לאחר החתימה על "הצהרת העקרונות". שפר, המתמחה בין השאר בחקר תפוצות אתניות, כתב במאמר שאין להיבהל מזכות השיבה, "נושא שעד עתה טואטא מתחת לשטיח, על ידי הישראלים והפלשתינאים גם יחד".

שפר טען שאם תינתן לפליטים הזכות לשוב לארצם, יממשו אותה רק רבע מיליון מהם. הוא המליץ לאפשר לפליטים לחזור לשטחי הרשות הפלשתינית. מאז החלה אינתיפאדת אל-אקצא, זז שמאלה בעמדותיו. "היום אני קורא לאפשר את זכות השיבה לשטחי ישראל עצמה", הוא אומר. "מה ששינה את עמדתי הוא המציאות: אני רוצה שיהיה לסכסוך הזה סוף. אני עדיין עומד מאחורי ההערכה שלי, שרק רבע מיליון פליטים יבקשו לממש את זכות השיבה. אנשים מתקשרים למקום שבו הם יושבים; נוצרים קשרי משפחה; טוב יותר ללכת בנעליים ישנות מאשר להחליף את הנעליים".

כמה תגובות קיבלת על המאמר יוצא הדופן שפירסמת?

"לא קיבלתי אף תגובה. אני חושב שהיתה הדחקה של שאלת זכות השיבה כתוצאה של חוסר מודעות וחוסר רצון להכיר בחומרת הבעיה. היא נשכחה לחלוטין אחרי 67', כתוצאה מהחזקת השטחים. הביטחון שנוכל להחזיק את השטחים תמיד, שהיה משותף גם למרכז-שמאל, דחק את הסוגיה לצד. אחר כך נחתם הסכם אוסלו, והיה אצלנו חוסר הקשבה לפלשתינאים".

היום, כשאתה מעלה את העניין, מה התגובות?

"מתייחסים אלי בזלזול מוחלט. זה לא סוד מה שקורה היום לשמאל. אני מאחרוני השמאל. כשאני מדבר על כך שאפשר למצוא פתרון לבעיה, אומרים לי שבקרוב תהיה מלחמה עם הפלשתינאים, ולא הסכם מכל סוג שהוא".

המספרים לא מתחברים

האם אפשר בכלל לנסח משוואות כלכליות ודמוגרפיות לפתרונה של בעיית זכות השיבה?

שלוש שאלות כמותיות מלוות את הדיונים על זכות השיבה. אחת, כמה כסף דרוש כדי לפצות את הפליטים ולשקמם בארצות אחרות, בתמורה לוויתור פלשתיני על זכות השיבה. השנייה, במקרה שתוכר זכות שיבה גורפת, כמה מהפליטים ירצו בכלל לממש אותה. השלישית, מהו המספר המקסימלי של פלשתינאים שישראל תוכל לקלוט, בלי לאבד את צביונה כמדינה יהודית.

פוליטיקאים משני הצדדים מרבים להפריח מספרים. אולם בראייה מדעית, התשובות על שלוש השאלות אינן אלא משחק ניחושים. "לדעתי, שאלת המפתח היא מהו הסכום שצריך לשלם כדי לפתור את בעיית הפליטים", אומר החוקר יצחק רביד. "לא צריך להסתכל על מה שהפלשתינאים אומרים לתקשורת. השאלה היא כמה צריך לשלם לאדם כדי שלא יהפוך לאזרח ישראלי. אבל כאן אנחנו נכנסים למלכוד, כי מדובר בסכומי עתק, שקשה להעריך במדויק. צריך לפצות את משפחות הפליטים, צריך לתת פיצוי מיוחד לבעלי הנכסים, וצריך כמובן להעביר כספי סיוע למדינות המשקמות. הבעיה מורכבת מאוד. בירדן יש הרבה פלשתינאים שירצו להישאר שם. מצבם הכלכלי טוב. אבל מעמדם כפליטים מעניק להם 'קושאן' לקבל בעתיד פיצוי מהמערב. אין שום סיכוי לשכנע אותם לוותר על כך. אפשר להעריך, שכדי להסדיר את בעיית הפליטים יידרשו 150 מיליארד דולר. ייתכן שיידרש סכום גבוה יותר, נניח, 300 מיליארד דולר. אבל זה בעצם לא משנה. בעולם לא מסתובבים יותר מעשרה מיליארד דולר לפתרון הבעיה. ניסיון העבר מלמד, שלא יימצא מי שייתן את הכסף הזה. מספיק להסתכל על הקשיים שיש היום לאו"ם ולאונרוו"א כדי להבין את הבעיה".

חוקרים אחרים נוקבים בסכומים נמוכים הרבה יותר מהסכום שאתה נוקב. בקמפ דייוויד דיברו על 20 מיליארד.

"נכון. הטעות שלהם נובעת מכך שקיימת אי הבנה של הבעיה הכלכלית-דמוגרפית של המזרח התיכון. חוקרים מערביים נוטים להסתכל על המזרח התיכון כמשבצת גדולה אחת, ומתרשמים בעיקר ממצרים, טורקיה ואיראן, שבהן הקטינו את הילודה בצורה ניכרת. אבל ברשות הפלשתינית, בסוריה ובירדן יש ריבוי טבעי בלתי רגיל. המשמעות של הריבוי הטבעי הזה היא שהסכומים שנדרשים כדי לפתור את הבעיה גדלים כל הזמן. מחקר שנעשה לפני עשר שנים כבר לא רלוונטי היום".

האם הפליטים ירצו לחזור לישראל?

"הסקרים שנעשו בקרב הפליטים הראו שרובם מתנגדים לקבל פיצויים; הם רוצים לחזור לשטחי ישראל. במחנות הפליטים אתה רואה מדיניות הצהרתית ולפיה הפליטים לא מוכנים לפרק את המחנה. הנכונות ההצהרתית הזאת מקיפה את רוב האוכלוסייה. יחד עם זאת, אתה רואה שאותם מעטים שיש להם אפשרויות כלכליות בדרך כלל קונים בית מחוץ למחנה, או עוזבים אותו. מצד אחד קיימת הגישה הלאומית הפורמלית ולפיה הפליטים צריכים לשמור על מעמדם כפליטים, ומצד אחר רבים מאלה שיש להם אפשרויות משתלבים בכלכלה הירדנית או הלבנונית. כך שאם תפתח כלכלית את הגדה המערבית, אולי הפליטים יסכימו להישאר שם ולוותר על זכות השיבה. אבל כפי שאני רואה את הדברים, השאלה הפוליטית בכלל לא רלוונטית, משום שהכסף שדרוש לפתרון הבעיה פשוט לא קיים".

אמנון קרטין, חוקר ירדן, רואה את הדברים מזווית אחרת. "אם המכשול הלאומי יוסר, והבעיה שתישאר תהיה לסגור על הסכום, אפשר יהיה לפתור אותה. אפשר יהיה לפרוס את התשלומים על פני דור. אפשר יהיה לעשות כל מיני קומבינות כלכליות, כמו לתת לפליטים מניות במפעלי פיתוח שיוקמו בלבנון. נשיא ארצות הברית ייצא למסעי שכנוע. מדינות הנפט יתגייסו. אבל הבעיה היא לא כלכלית. הבעיה היא פוליטית. אי אפשר לקנות מאוויים לאומיים בכסף".

עד כמה המאוויים הלאומיים באמת חזקים? ההערכה המקובלת היא שהפליטים שחיים בירדן ירצו להישאר שם.

"במסגרת המחקר שלי בחנתי מחקרים שעשו חוקרים ערבים וטורקים בקרב פלאחים פלשתינאים בירדן. הרושם שקיבלתי היה שכל הווייתם של הפליטים בירדן מסתכמת ברצון לחזור הביתה. זה עולה מהשיחות שלהם עם ילדיהם, זה עולה מהגלוריפיקציה של העבר. זה עובר כחוט השני בספרות שלהם, בשיח שלהם. אפשר לזהות אצלם צורך כועס, מתוסכל, לחזור הביתה. זו לא סתם מניפולציה. מבחינה מדעית, אני לא יכול להגיד שאצל הדור הצעיר הערגה למולדת התמעטה. מצד אחר, אי אפשר להעריך כמה מהפליטים האלה באמת יממשו את זכות השיבה, אם תהיה להם אפשרות. אפשר להתחכם ולזרוק מספר, אבל זה פשוט לא רציני ולא מדעי".

האם אפשר להעריך כמה פליטים יכולה ישראל לקלוט, בלי לאיים על הרוב היהודי?

"אי אפשר. השאלה היא לא רק כמה פליטים ייקלטו, אלא מי יהיו הפליטים האלה. לצורך ההמחשה, אם נקלוט מאה אלף פליטים אמידים יהיו לכך השלכות דמוגרפיות שונות לגמרי מאשר אם נקלוט מאה אלף פליטים עניים, משום שהריבוי הטבעי אצל העניים גדול יותר. והרי אי אפשר לדעת מראש מה יהיה מעמדם הסוציו-אקונומי של הפליטים שיבואו, וכמה ילדים יהיו להם. כלומר, גם העיסוק בשאלה הדמוגרפית הוא במידה רבה ניחוש".

פטר האנסן, פרופסור דני למדע המדינה, הוא ראש אונרוו"א. מטה הארגון שוכן בעזה. האנסן יודע טוב יותר מכל אדם אחר, עד כמה חמקמקה היא המתמטיקה של בעיית הפליטים הפלשתינאים. הארגון שלו משווע לתרומות. את השבוע שעבר עשה בווינה, בניסיון נואש לגייס כספים.

"ב-30 השנים האחרונות היתה ירידה הדרגתית בסכום שאנחנו יכולים להקצות לכל פליט", הוא אומר. "ירדנו מהקצאה של 200 דולר לשנה לפליט, לפחות מ-70 דולר לשנה לפליט כיום. הסיבה היא לא שאנחנו מקבלים פחות תרומות, אלא הדמוגרפיה של בעיית הפליטים. הגידול במספרם מקשה עלינו לעמוד בהוצאות. מאז שהאינתיפאדה התחילה המצב החמיר. אנחנו מאכילים 190 אלף משפחות בעזה, שמצבן קשה מאוד. יש לנו גירעון תקציבי של 65 מיליון דולר. הגירעון הזה הוא הפער בין התקציב שהעצרת הכללית של האו"ם הקצתה לנו, לבין התרומות שקיבלנו בפועל ממדינות העולם".

אם העולם לא נדיב לפליטים הפלשתינאים בימים רגילים, מה התועלת בהבטחות של הקהילה הבינלאומית לשקם אותם ולפצות אותם במסגרת פתרונה של הבעיה?

"הסכום של מאה מיליארד, שנוקבים בו כסכום הדרוש לפתרונה של בעיית הפליטים, גבוה יותר מכל סיוע החוץ שניתן בשנה אחת לכל מדינות העולם. זה הרבה מאוד כסף. אני יכול לומר שיהיה צורך ברצון חזק מאוד ובמוטיווציה חזקה מאוד כדי לממן את פתרונה של בעיית הפליטים".

אם תוכר זכות שיבה גורפת, כמה מהפליטים ירצו לממש אותה?

"זו שאלת 64 מיליון הדולר. אין שום דרך מדעית לענות על השאלה הזאת. יש לי הרבה מכרים במחנות הפליטים. יהיו מי שירצו לנצל את זכות השיבה, אבל התחושה שלי היא שיש רבים שמרוצים ממקומות מגוריהם. הם היו רוצים לבקר בישראל, אבל לא בהכרח לשוב לישראל. רבים חיים בסביבה תרבותית נוחה יותר מישראל. הם לעולם לא יוותרו על זכות השיבה, אבל לא בהכרח ירצו ליישם אותה. אני חושב שיש מצד הישראלים נטייה להפריז בהערכה של מספר האנשים שיבקשו לנצל את זכות השיבה.

"דבר נוסף: קיימת דעה נפוצה, ולפיה פליטים מלבנון ירצו לחזור לישראל יותר מאשר פליטים מירדן. ברור שהפליטים בלבנון חיים בתנאים הקשים ביותר, חוץ מאשר אלה שחיים בשטחים. אבל הייתי רוצה להצביע גם על כך, שהרבה ספקולציות על הפליטים ממדינה כזאת או אחרת נותנות משקל גדול מדי, ולא נכון בהכרח, להבדלים הכלכליים והחברתיים בין הפליטים. אסור שההבחנה בין פליטים במדינה כזאת או אחרת תהפוך לבסיס של פתרון הבעיה".

הפליטים הישראלים

גם בישראל יש פליטים פלשתינאים. הם דורשים לחזור לכפריהם

לפני חודשיים אירגנה בפעם הראשונה "עמותת התרבות הערבית" בנצרת "טיול שורשים" לכפרים הערביים בגליל שנחרבו ב-48'. ישישים שהיו עדי ראייה לחורבן, ומדריכי טיולים, סיפרו למטיילים על ההיסטוריה של כל כפר וכפר, על מספר התושבים שחיו בו לפני ה"נכבה", ועל האופן שבו התבצע "הגירוש".

עד היום התקיימו 35 טיולי מורשת כאלה. האוטובוסים היו מלאים. ראודה עטאללה, יו"ר העמותה (ואחותו של ח"כ עזמי בשארה), אומרת שלטיולים יש ערך חינוכי חשוב: הם משלימים את מה שמחסירים ספרי הלימוד של משרד החינוך. אבל לטיולים יש בעיני מארגניהם ומשתתפיהם גם ערך מעשי: הם מעידים על חיוניותה של הדרישה להחזיר את העקורים הפלשתינאים החיים בישראל לכפריהם.

בשנה האחרונה גברה בציבור הערבי בישראל המודעות לשאלת הפליטים החיים בישראל עצמה, אלה שישראל מגדירה אותם "נוכחים נפקדים" - כלומר, פלשתינאים שעזבו את בתיהם ב-48', אבל נשארו בתחומי הקו הירוק וקיבלו אזרחות ישראלית. עו"ד וקים וקים הוא מזכ"ל "העמותה להגנה על זכויות העקורים", הגוף המרכזי הפועל לקידום זכות השיבה של הפליטים בישראל. לפי הערכתו מספרם 250 אלף. "באופן היסטורי, הפליטים בישראל כרכו את הדרישה שלהם לחזור לבתיהם בדרישה למצוא פתרון לבעיית הפליטים בכללותה. אבל מאז שנחתם הסכם אוסלו, התחילה פעילות בתוך הקו הירוק, והוקמה העמותה שלנו".

מה אתם דורשים?

"חד משמעית: לחזור לכפרים שלנו. קיימנו במארס 2000 בנצרת כנס ובו היו 280 נציגים של הפליטים בישראל, שאמרו באופן חד משמעי: לא נסכים לשום פתרון אחר. לא נסכים לקבל פיצויים. כל הסכם שייחתם בין הרשות הפלשתינית לבין ישראל, שיתכחש לזכותנו לחזור לכפרים שלנו, לא מחייב אותנו ובטל מעיקרו. אנחנו לא שוכחים ולא נשכח את הבתים שלנו.

"יש על כך קונסנזוס בציבור הערבי. זו לא בעיה של היסטוריה או של נוסטלגיה. זו בעיה קיומית, יומיומית. בשכונת אל-ספאפרה בנצרת, שם יושבים פליטי הכפר ספוריה (ציפורי), התושבים שומרים על הזהות ועל הקשר עם הכפר שממנו גורשו. אין להם חלקות אדמה לבנות עליהן. ובמרחק שני קילומטרים יש יישוב יהודי שמחזיק באלפי דונמים, למרות שמתגוררים בו רק כמה מאות תושבים. צריך להבין את הבעיה הזאת. אנחנו לא מעלים בדעתנו לגרש או להוריד יישובים יהודיים בתוך הקו הירוק, אבל אנחנו עומדים על זכותנו לחזור לאדמות שאין בהן בתים יהודיים. מערכת החוקים הישראלית רואה אותנו כאזרחים, ולפיכך אנחנו נהנים מהזכות לגור בכל מקום בישראל. אנחנו לא סתם פליטים. אנחנו פליטים שיש להם גיבוי מתוקף היותנו אזרחים".

הדברים שאתה אומר יוצאים מהסיוט הכי גדול של השמאל הישראלי. בעצם אתה אומר שגם הסכם עם אש"ף על זכות השיבה לא ישים קץ לתביעות הפלשתיניות.

"מה שאני אומר זה שאי אפשר להגיע לשלום בר-קיימא אם לא פותרים את שורש הבעיה. אם הישראלים לא יבינו, ששורש הבעיה הוא ש-%72 מהעם הפלשתיני הם פליטים ועקורים, לא יהיה הסכם שלום".

גורשו או נמלטו?

מחקר חדש מתאר את ההתרחשויות שהביאו לנטישת שייח מוניס, הכפר שהיה לסמל

כמו עו"ד וקים, גם ההסברה הפלשתינית הרשמית גורסת שסיפורם של פליטי 48' הוא סיפורם של אנשים שגורשו מאדמתם בכוח הזרוע. "בעיית הפליטים הפלשתינאים לא נוצרה מעימות שבו הכוחות הציוניים ניצחו צבאות ערביים עדיפים, והפלשתינאים עזבו מרצונם, אלא ממדיניות שיטתית של טיהור אתני", נכתב במסמך הסברה של משרד הפליטים הפלשתיני. "הכוחות הישראליים גירשו בכוח 737,166 פלשתינאים מביתם ומאדמתם. 418 כפרים נעקרו מיושביהם ונהרסו". מסמך ההסברה גם טוען, שקליטתם של 3.7 מיליון הפליטים בתחומי ישראל אפשרית ומעשית. המסמך מצביע על כך שישראל קלטה בעשור האחרון, בלי שנקלעה למשבר חברתי או כלכלי, מיליון עולים מחבר המדינות ומאתיופיה.

העמדה המקובלת על רובו המכריע של הציבור הישראלי שוללת את הטענות הפלשתיניות מכל וכל. ההיסטוריון אל"מ (מיל') מאיר פעיל, מוותיקי אנשי השמאל בישראל, נותן לה ביטוי נאמן. "אני מחשיב את עצמי האיש השמאלי ביותר במפעל הציוני", אומר פעיל. "אני מוכן לתת את הר הבית, אני מוכן לפנות את כל הגדה ואת כל הרצועה, אבל אני מתנגד באופן מוחלט לזכות השיבה. בנושא זכות השיבה אסור לישראל להסכים, אלא אם היא רוצה לחסל את עצמה. אין כל אפשרות שמדינת ישראל, בתחומי הקו הירוק, תוכל לספוג אל תוכה 3.7 מיליון פליטים, שישנו את המבנה הדמוגרפי שלה למדינה עם רוב ערבי. זה ימסמס את הייחוד הלאומי שלה. זו תהיה התאבדות.

"הבסיס האידיאולוגי של ההתנגדות לזכות השיבה נשען על הסיבות שבגללן פרצה מלחמת העצמאות. האו"ם קבע את חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית וערבית. התנועה הלאומית הערבית, והענף הפלשתיני שלה, התנגדו לרעיון הזה, ויצאו להילחם במטרה להשתלט על כל ארץ ישראל המערבית, ולחסל את המפעל הציוני. זה לא הצליח להם. היישוב היהודי בארץ בלם את המתקפה, ובעידנא דריתחא של הלחימה נוצרה בעיית פליטים. מעט יותר ממחציתם ברחו, לא יותר מ-%40 גורשו, לא כאסטרטגיה כוללת, אלא באווירת הזעם של המלחמה. אין שום הבדל מוסרי בין אלה שגורשו לאלה שברחו. הם הפכו לפליטים בעקבות כשלונם המלא במלחמת העצמאות".

האמת ההיסטורית מורכבת. דוגמה לכך אפשר למצוא בסיפורו של הכפר שייח מוניס, שעל אדמותיו נבנתה רמת אביב. בבית המוכתר המפואר של שייח מוניס, "הבית הירוק", פועלת היום מסעדת הדגל של אוניברסיטת תל אביב. רמת אביב ואוניברסיטת תל אביב נחשבות למעוז השמאל הישראלי. הכפר הנטוש שייח מוניס הפך לאחד מסמליה של בעיית הפליטים. פלשתינאים, וגם אנשי ימין, טענו שהוא מסמל את צביעותו של השמאל הישראלי, היושב ומשגשג על אדמה פלשתינית וממנה מטיף לאחרים על שלום ופיוס.

ההיסטוריון חיים פיירברג חוקר עכשיו את תולדות העימות הערבי-יהודי במרחב האורבני של תל אביב-יפו. בין השאר הוא חוקר גם את סיפורו של שייח מוניס. פיירברג, תושב אלפי מנשה שמעבר לקו הירוק, שלח השנה מכתב ל"הארץ" שבו הביע תמיכה בזכות השיבה של הפליטים. ממצאיו כהיסטוריון לא ישרתו בהכרח את הנראטיב הפלשתיני. במחקר על תל אביב ויפו, הוא לא מצא כל עדות לגירוש אלים של ערבים, או לכוונה לגרש אותם בכוח. ומצד אחר, תושבי שייח מוניס גם לא קמו בוקר בהיר אחד והחליטו לעזוב את ביתם.

מבחינת היישוב העברי היתה לשייח מוניס חשיבות אסטרטגית לא מבוטלת במלחמת העצמאות. גבעותיו של הכפר חלשו על "שדה דב", שהיה ב-48' שדה התעופה המרכזי של המדינה שבדרך, ועל תחנת הכוח "רדינג". תושביו החמושים של שייח מוניס הציבו איום פוטנציאלי על היישובים שסבבו אותם. בשלהי פברואר 1948 החלו מפקדיה של ההגנה להפנות את תשומת לבם לנעשה בשייח מוניס. החשש היה שהביטחון הגובר של הפלשתינאים ביפו יקרין על הנהגת הכפר. בתחילת מארס זרמו אל המטה הכללי של ההגנה ידיעות, שלפיהן מתנדבים ערבים נכנסו לשייח מוניס, והביאו עמם נשק רב. ידיעות סותרות שהגיעו מפי מודיעים ותיקים של ההגנה לא הרגיעו את החששות.

ב-7 במארס הורה יגאל סוקניק (ידין) לחטיבת אלכסנדרוני להטיל מצור "על כל דרכי הגישה לכפר". ב-12 במארס נחטפו חמישה מתושבי שייח מוניס, והובלו למקום לא ידוע. לפי גרסה אחת היו החוטפים אנשי אצ"ל; לפי גרסה אחרת, אנשי לח"י. באותו יום ממש התלוננו כמה פלשתינאים אצל מפקד "השירות הכללי" של תל אביב, צבי אוורבוך, על מעשי גניבה של יהודים בשייח מוניס. הם קבלו על יחס משפיל ועל זלזול מצד היהודים. חיילים של ההגנה, שערכו סיורים בסביבות הכפר ופתחו באש אקראית, תרמו לבהלה.

לפי העדויות הכתובות, ההגנה לא תיכננה לגרש את תושבי שייח מוניס. פיירברג מצא שכוונותיה של ההגנה היו צבאיות בלבד: להטיל מצור שיבודד את הכפר, ולא יאפשר לתושבים לחבור לכוחות ערביים ממרחב יפו-לוד. שמעיה בקנשטיין, ממפקדי חטיבת קרייתי, אף הביע תקווה, שתועדה ביומן המבצעים של החטיבה ב-17 במארס 48', כי ניתן יהיה להבטיח את השקט באזור באמצעות שיתוף פעולה בין החוגים "המתונים" בשייח מוניס לבין "יהודים המכירים היטב את הכפר על יושביו".

ב-20 במארס החלו חיילי חטיבת אלכסנדרוני לכתר את שייח מוניס. בתים בשולי הכפר נתפסו. בתוך 24 שעות החלה נטישה המונית של יותר מ-3,000 תושבים. אנשי שייח מוניס עזבו בבהילות. הם השאירו אחריהם רכוש רב. ב"בית הירוק", ביתו של מוכתר הכפר איברהים אבו כחיל, נמצאו כמה ארגזים שבהם היו כלי בית, וחפצים רבים מונחים על הארץ, מוכנים לאריזה.

מה היה הגורם הישיר למנוסה - לא ברור לגמרי. ייתכן שהתושבים חששו מפני הכוונות "האמיתיות" של ההגנה. ייתכן ש"ידידים" יהודים רמזו להם שמוטב שיעזבו. ייתכן שדווקא מנהיגי הכוחות הערביים ביפו קראו להם לצאת את הכפר, מתוך הנחה שגויה, שהדבר יביא להתערבות בריטית בצפונה של תל אביב. ייתכן ששילוב של כל אלה הביא לבריחה הגדולה.

לאחר שנמלטו התושבים נכנסה חטיבת קרייתי לכפר. מטה כוח המשימה נקבע ב"בית הירוק". חיילי החטיבה ואנשי עיריית תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו