שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מימונה במרקש 1936

לילי אוחיון היתה מורה ב"אליאנס" במרקש שבמרוקו בשנות השלושים ואנתרופולוגית אוטודידקטית שתיעדה, בין השאר, את טקס המימונה שהשתתפה בו בעיר, שכלל התחפשות, סגירת חוזי נישואין בין צעירים ופיקניק ב"גני אגדל"

דוד גדג'
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דוד גדג'

"גשמי אפריל השוטפים שהחלו לרדת בתחילת החודש פסקו פתאום כבמעשה קסמים. השמש הפציעה. ילדות קטנות בשמלותיהן החדשות התמסרו לקטיפת פרחים, בעיקר פרחי הדר. באותה שעה ערכו האימהות על שולחנות בחצרות הפנימיות של הבתים מינים רבים של עוגות. בשעה שש קושט הבית בלבוש מהודר ומשיב נפש והפך לבוסתן של ממש".

כך נפתח מכתבה של לילי אוחיון אל הוועד המרכזי של "אליאנס" בפאריס, ובו תיעוד חגיגות המימונה שהתקיימו בעיר מרקש בשנת 1936. במשפטים למעלה קושרת אוחיון בין המימונה וחג הפסח לאביב, בין הפריחה בחוץ להתחדשות בתוך הבית, ומעניקה מקום מרכזי לבנות ולנשים ולהכנותיהן לקראת ערב החג. המכתב, שנחשף כאן לראשונה, בולט בתוך התיעוד הקיים של חגיגות המימונה במרוקו הן משום שנכתב על ידי אשה צעירה ולא על ידי גבר, הן משום שהכותבת שייכת למרחב ולתרבות הים־תיכוניים ובה בעת נטועה בתרבות פרנקופונית. למכתב נודעת חשיבות גם הודות לפרשנויות החדשות שהיא מציעה למסורות המימונה.

לילי אוחיון נולדה ביולי 1914 בביירות, בת למשפחת ששון. היא למדה בבית הספר של "אליאנס" בעירהּ ובתום לימודיה נשלחה ללמוד בסמינר למורות של "אליאנס" בוורסאי שבצרפת. באוקטובר 1934, בתום שלוש שנות הכשרה, נשלחה ללמד בבית הספר של רשת החינוך במקנס שבמרוקו. בבית הספר הכירה את המורה דוד אוחיון, יליד העיר סאפי, והם נישאו כעבור שנים אחדות של היכרות ועבודה משותפת.

חגיגות המימונה
חגיגות המימונהצילום: ניר כפרי

במכתביה של אוחיון לוועד המרכזי של "אליאנס" בפאריס, שהיו חלק מהדיווחים התקופתיים שנדרשה לשלוח, בולטים תיאורים אתנוגרפיים של אירועים שהשתתפה בהם, וביניהם מכתב הנושא את הכותרת "המימונה במרוקו". היא היתה למעשה אתנוגרפית אוטודידקטית שכתבה את דוחותיה לאחר עבודת שדה כ"צופה משתתפת", ליוותה את הקהילה, פיתחה מערכת יחסים אינטימית עם אנשיה, ולקחה חלק פעיל בתרבות שתיארה.

"הערב האחרון של חג הפסח, ערב הפרידה, נקרא מימונה. הוא נחגג בשמחה בכל מקום, אך השמחה בולטת בייחוד במרקש", היא כותבת. "נדמה שהיהודים מבינים כי אין ביכולתם למנוע את סיום החג ועל כן מתאמצים לאחוז בזיכרונות שאספה כל משפחה [בימי החג]". ערב המימונה ויום המחרת איפשרו להם להתפכח בהדרגה מאופוריית החג ומהשאיפה לגאולה ולחזור אט אט למציאות החיים בגולה, שלוותה לא אחת בקשיים כלכליים וביטחוניים. אם כך, אפשר לראות במימונה מעין "טקס מעבר".

את הדיווח על חגיגות המימונה פותחת אוחיון בתיאור ההכנות, שכללו קישוט הבית בפרחים ועריכה של מיני עוגות על השולחנות. היא מציינת כי בצאת הפסח הכינו הנשים קוסקוס, שאותו הגדירה כמאכל הלאומי של מרוקו, ומדגישה כי בערב זה לא עלו על השולחן לחם או מצות. אוחיון אינה מזכירה את המופלטה, שזכתה לפופולריות בחלק מהקהילות במרוקו ומזוהה עם חגיגות המימונה במדינת ישראל, ואף לא את סמלי השפע והמזל שנהוג להציג על שולחן החג.

חגיגות המימונה עצמן נפתחו רק לאחר טקס ההבדלה, שבו מציינת אוחיון את המנהג הייחודי ליהודי מרוקו לפיו מברך אב הבית בבריאות את בני הבית הנמצאים והנעדרים. היא מתארת את חגיגות השמחה המלוות בשירה, בריקוד ובנגינה על ידי הרכבים מוסיקליים הכוללים כלי מיתר, חליל ותוף. בחגיגות במרקש נחשפה למנהג שלא הכירה ממקומות אחרים: צעירים וצעירות מחופשים. במקום שבו היא מתארת את מנהג התחפושות היא מציינת בסוגריים כי "מנהג זה קיים רק במרוקו; בכל מקום אחר: סוריה, פלשתינה, פרס, מסופוטמיה, המסורת אינה כוללת תחפושות". הבלשן משה בר־אשר כתב לפני שנים אחדות כי בחבל תאפילאלת במרוקו נהגו ילדות להתחפש לנשים נשואות וגברים התחפשו לשליחים דרבנן ולדמויות נוספות.

בחגיגות השתתפו, לפי דיווחה של אוחיון, קרובי משפחה, חברים ואורחים יהודים שביקרו בעיר והוזמנו לחגוג בבתי המקומיים. הסוציולוג הרווי גולדברג ציין במחקרו שגם מוסלמים לקחו חלק בחגיגות המימונה במרוקו. מחקרו של גולדברג ומקורות נוספים המתארים נוהג זה מקבלים משנה תוקף בשורות הבאות מהפיוט "אתם יוצאי מערב" לרבי דוד בוזגלו: "שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים / וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה". החגיגות המשותפות ליהודים ולמוסלמים נעדרות מתיאוריה של אוחיון, אם משום שבחגיגות שבהן התארחה לא השתתפו מוסלמים ואם משום שלא זיהתה את המוסלמים בין החוגגים או בין הרכבי הנגינה המעורבים, הקוסמים, הלוחשים לנחשים ומספרי הסיפורים שהעידה כי הופיעו בערב המימונה בבתים שביקרה.

מקום מרכזי העניקה אוחיון בתיאוריה לצעירים וצעירות בני דמותה. "זהו [המימונה] אחד הרגעים המאושרים ביותר בחיי הצעירים, הממתינים בקוצר רוח לחגוג בו את אירוסיהם. שמחה מתוקה לכלות החדשות, הצעירות מדי והשמחות מדי. ברגעים אלה בחייהן הן חושבות רק על האושר ועל אלפי החלומות, מבלי לחשוש מהמשא, מהדאגות ומהצער של מסע החיים". הבלשן אהרן ממן טוען כי ערב המימונה היה מועד להתקשרות בין משפחות וערב לסיכום חוזי נישואין. לדידו, "לִילַת לְ־מִימוּנָה", הדרך שבה הוגים יהודי מרוקו את שם החג, משמעותו "הלילה של המימונה", ופירושו בעברית "הלילה של בת המזל", זו שמצאה את זיווגהּ.

בניגוד לשמחת האירוסין שמקבלת ביטוי במקורות שכתבו גברים, אוחיון מציגה את המימונה כהזדמנות האחרונה של הצעירים, ובעיקר של הצעירות, ליהנות מחיי החופש בטרם יקבלו על עצמם את עול מחויבות הנישואין ומלאכת החיים. מדבריה עולה הַקְבלה מעניינת בין סיום חג הפסח והרגעים האחרונים של חגיגות המימונה, רגע לפני החזרה לשגרת החיים, לסיום פרק הילדות של אותם צעירים והחגיגות אחרונות לפני נישואיהם. ייתכן שאוחיון כתבה דברים אלו מתוך כאב אישי על התבגרות מהירה, לימודים בפאריס ועבודה בארץ זרה. עוד היא כותבת: "לא נחריב לצעירים את השמחה וניתן להם ליהנות מבלי לספר להם כי הקיום מאפשר לנו תקופה קצרה לחיבור סונטות באביב המתוק".

החגיגות נמשכו עד ארבע לפנות בוקר, ועם עלות השחר הלכו הגברים להתפלל שחרית. אוחיון מעירה כי התפילה לא התקיימה בבית הכנסת אלא בקברי צדיקים. עם חזרת הגברים מהתפילה צעדו המשפחות לפיקניק בגני אגדל (Jardins de l'Agdal), מדרום לשכונת היהודים במרקש. אלה היו גנים ובהם בריכות ותעלות וביניהן מטעים של עצי פרי הדר, תאנים, עצי זית ורימונים. בגני אגדל נהגו הנשים להכות שבע פעמים בידיים על המים בבריכות והגברים טבלו את רגליהם ושטפו את פניהם כסימן לברכה ושפע. מנהגים אלה תיאר חוקר הפולקלור יששכר בן־עמי.

כבת המרחב הים־תיכוני היטיבה אוחיון לתאר את חגיגות המימונה. במכתבה בולט סגנון אינטימי ואמפטי, נטול עמדה מתנשאת ואוריינטליסטית המוכרת מדיווחים של מבקרים אירופאים. יתר על כן, היא משווה כמה פעמים בין חגיגות המימונה לחגיגות שמיני עצרת המוכרות לה מלבנון. ההיסטוריון זאב חיים הירשברג כתב על מנהגים מגוונים לחגיגות המימונה בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, במזרח התיכון, באימפריה העותמאנית ואף בכורדיסטן. ואכן אוחיון מדגישה כי המימונה נתפשת במרוקו כחג גדול ורב משמעות כפי שנתפס החג המקביל לו במזרח.

לצד התרבות הים־תיכונית מגיחה מבין השורות הכתובות בצרפתית התרבות הפרנקופונית שאימצה אוחיון בימי לימודיה בביירות ובפאריס. במכתבה היא יוצרת הקבלה אנכרוניסטית בין האמנציפציה של יהודי צרפת לאחר המהפכה לאמנציפציה לכאורה של עם ישראל היוצא ממצרים לאחר שנות העבדות. היא מוסיפה ומזכירה פרקים מההיסטוריה היהודית שבהם ביקשו רודנים לדכא את היהודים ולמנוע מהם חירות, שוויון וצדק באופן המהדהד את ערכי הרפובליקה הצרפתית, "חירות, שוויון ואחווה", שעל ברכיהם התחנכה ואף חינכה את תלמידותיה.

אוחיון מסיימת את מכתבה באמירה קהילתית ואישית: "הקהילה עושה מאמץ להעניק זוהר למימונה ולחגוג אותה בטקסים ובשמחה רבה. אני שומרת ואשמור את הזיכרונות הנפלאים מהמימונה שביליתי במרקש". זיכרונותיה ומחשבותיה של לילי אוחיון על חגיגות המימונה במרוקו, המובאים כאן כעבור למעלה משמונים שנה מאז נכתבו, מציעים, נוסף על עדויות אחרות המוכרות לנו, נקודת מבט רעננה, נקודת מבטה של אשה צעירה הנטועה במרחב הים־תיכוני הפרנקופוני.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ