שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יצחק לאור
יצחק לאור

פתאום מראה המלחמה - לאומיות ואלימות בשירה העברית בשנות הארבעים, מאת חנן חבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 229 עמודים

במסה רחבה שהתפרסמה במקביל לספרו החדש כותב חבר: "ככלל, קריאה פוליטית של דימויי המרחב יכולה לחשוף את השימוש הלאומי-הציוני בים התיכון כמנגנון של ניטרול ושל מחיקה של האלימות שבה רוויים הייצוגים הטריטוריאליים. המאבק הציוני על הטריטוריה הארצישראלית הוא כמעט תמיד מפגש של כיבוש, כיבוש בכוח (...) מידי הערבים (...). לעומת ייצוג הטריטוריה כמרחב שעבר מעשה אלימות, מופיע הנרטיב של הים התיכון כייצוג חלק, הומוגני וקל להדחקה. בזכות מעמדו זה כגשר חלק ובלתי מפריע ממלא הים (...) כסובלימציה או התקה שמוחקת את נופיה ואת הקשיים שהיא מעמידה לפני המתיישב - ובמרכזם אוכלוסייתה הלא-יהודית, זאת שאינה מועמדת להגשמת החזון הציוני אלא נתפשת כמחבלת בו" (אדרת לבנימין, ב', עמ' 21).

הניסיון הזה של חבר לקרוא את הים כ"השתקה של היבשה" בספרות העברית החדשה הוא חלק מניסיון הולך ומתרחב שלו להציע קריאה חדשה לגמרי לספרות העברית בלי לדחותה כ"ספרות לא מוסרית", בלי להעדיף דור על פני דור, או עמדה על עמדה אחרת. האתגר שחבר עומד לפניו בכמה חיבורים שפירסם לאחרונה - במרכזם הספר החדש על דימויי האלימות בספרות העברית של מלחמת העולם השנייה והמלחמה שבאה אחריה, מלחמת תש"ח - הוא ליישם מתודה שעיקרה אינו דיון אידיאולגי, המבקש לחשוף את המנגנון שאותו מטשטשת ו/או משרתת יצירת הספרות, אלא להציע, בתוך סדרות של יצירות ספרות, ראייה נוספת, מקום שאפשר לגלות בו את מה שנמחק. אם תרצו, זו השאלה שמטיח מישל פוקו (בספרו "סדר הדברים"): "איזה יחס מתקיים בין היש ללשון, וכלום באמת פונה הלשון תמיד אל היש, לפחות כאשר היא מדברת באמת (parle vraiment)?".

המתודה שחבר עוסק בה קשורה בעיקרה למה שמכונה אצל פוקו, בעקבות ניטשה, הגניאלוגיה. הגניאלוגיה, כותב פוקו במאמרו על ניטשה: "אפורה, דקדקנית, מתעדת בסבלנות. היא פועלת על שדה פפירוסים מעורבים, מסובכים, תעודות שנשרטו והועתקו מחדש פעמים רבות (...) הניתוח מנסה לזהות עקבות לא כדי לאפיין באופן אקסקלוסיווי פרט, רגש או רעיון, שאפשר לכנותם 'יווניים' או 'אנגליים'; מה שמבקש הניתוח הזה למצוא הם הסימנים העדינים, הפרטיים, התת-פרטיים, היכולים אולי לחצות זה את זה עד כדי יצירת רשת שקשה להתירה". כאן מצויה לטעמי היושרה של חבר. ממשיך פוקו באותה מסה שאני מצטט מתוכה: "הגוף הוא פני השטח של האירועים הנחרתים (מסומנים בשפה ומתפרקים ברעיונות), הגוף הוא המקום של פירוק ה'אני' (...). הגניאלוגיה, כניתוח של השלשלת מצויה, לפיכך, בתוך היבורם של הגוף וההיסטוריה. תפקידה הוא לחשוף גוף שכולו מוטבע בחותם ההיסטוריה והליך הריסתו של הגוף בידי ההיסטוריה".

חבר אינו דוחה את הקריאות הקודמות לו, המלאות בחריתה ובהרס של אי-הקשבה לפרטים (אפילו בתוך התביעה המניפסטית ל"פרטיות"), באמצעות ויכוח עם הקוראים הקודמים לו, וגם לא באמצעות "חשיפת האמת שמתחת לשקר", אלא מתוך התחקות אחר המחיקה בתוך הטקסט הגדול של הספרות העברית, שרק חלק קטן ממנה דיברבשפה ברורה וחלק גדול ממנה זכה לדיבוב ביקורתי הרסני, בלשונו של פוקו.

חבר מתעקש להראות מקומות שהשיח הלאומי הפקיר, או התעלם, או ניכס לעצמו מתוך מחיקה. את הספר ייחד חבר להיווצרותו של שיח האלימות בשנות הארבעים, אל מול מלחמת העולם השנייה המתקרבת, שלאחריה הגיעה מלחמת 1948. הספרות העברית, אם לומר זאת בקצרה, חרף יחסי הקרבה שלה עם השירה הסובייטית, לא היתה מוכנה לאלימות, אבל גם כאשר נענתה לדרישה, נקראה על ידינו כגוף אחד (אף שלא היה זה "הגוף", אלא החריתה על הגוף), וחבר מבקש להראות את הגוף עצמו. אין, מן הבחינה הזאת, דוגמה טובה יותר מקריאה של ספרות נשים.

כמה ממבקריו של הפוסט-מודרניזם שוגים, בדרך כלל, כאשר הם מקוננים על אובדן ההירארכיות של המודרניזם, כלומר: על טשטוש ההבדל בין "טוב" ל"רע", בעיקר בכלהקשור לאמנות "טובה" ו"רעה". בכך הם מחמיצים את הביקורת הפוסט-מודרנית על ההירארכיות המסוימות מאוד של המודרניזם. מול חנן חבר ניצב קורפוס גדול של ספרות אשר מילא תפקיד לא רק בעיצוב סדר היום הספרותי, אלא גם בבניית המדומה הקיבוצי של הקורא העברי. בבואו לדון במדומה הזה, הוא מבקש לצייד את הקורא שלו ב"נקודות ראות" נוספות, שמהן אפשר "לקרוא את המפה" לא כמפת ניווטים, אלא כמפה שתכשיר קורא מסוג חדש, כזה היודע כי כל מפה - לא רק מפה מסוימת, או מפה קיימת - כל מפה ניתנת לקריאה מודולרית, לקריאה אחרת.

לפני כל דבר אחר בודק חבר את מוסד האנתולוגיה, ז'אנר פופולרי מאוד בתוך התצורה הלאומית שלנו. "האנתולוגיה העברית הכוללנית מצהירה על מחויבותה ללשון העברית, אך זו משמשת רק כהסוואה לסדרה של הגבלות על מה שייכלל בה. מאחורי הנורמה של הלשון העברית מתקיימים קריטריונים של מוצא אתני, מעמדי, זהות דתית וזהות מגדרית (...). מראית העין של הדימוי האוניברסלי-לאומי, הכלל-אנושי שמייצרת האנתולוגיה (...) לכאורה כוחו יפה לשמש מייצגה הנאמן של כל ישות לאומית מודרנית, היא ביסודו של דבר תוצר של ייצוגים פרטיקולריים. בסופו של דבר מתברר תמיד כי אלה הם ייצוגים שאינם חורגים מגבולותיו של דימוי לאומי משותף, שאמנם נוצר באמצעות שירים שנכתבו בלשון העברית, אבל מחבריהם גם הם אך ורק ממוצא יהודי, ורובם משוררים גברים, שמזוהים עם חלק מן הכתיבה החילונית (...), וכולם ממוצא אירופי מובהק" (עמ' 29).

אפילו בבדיקת עלייתה של רפורטז'ת המלחמה (תש"ח), המחליפה במידה רבה את תפקיד השירה של אותו דור, מתעקש חבר להיאחז בקריאת הטקסטים מתוך עצמם, ואף שכאן דיונו מתמקד בפונקציית השמירה על הגמוניה בתוך אוכלוסיה מתרחבת, בתוך קהל יעד חדש, אבל מתוך אותה קבוצה כותבת/שלטת (להוציא את אורי אבנרי), גם כאן נשאר חבר צמוד לדיונו, המנטרל את הקרב בין מפה (טובה) למפה (לא טובה). הוא אינו מבקש למפות, אלא לאתר את הגוף בתוך הנוף, בין כל המפות, והגוף עצמו אינו אלא כל הקריאות האינסופיות שעוד נקרא באמצעותן את הספרות.

חבר מתמקד בלאה גולדברג ומאתר בסירובה לכתוב "כנדרש" (ואחר כך בהיעתרותה לדרישה) את הראייה הנשית השונה של מוטיב המת-החי (הנה הבדל שהיטשטש בתוך קריאה אלימה מדי). לא רק גולדברג משוחררת מהקריאה הגורפת, ה"אנתולוגית", המכלילה. חבר מאתר את המקומות שבהם חורג/ת המשורר/ת ממה שנראה לנו, כקוראי שירה של אנתולוגיות - ממשיות או מדומות - את הקול הרשמי. כך הוא נוהג בשירת גולדברג, אבל גם בשירת אמיר גלבוע, ש"צמח" משלונסקי, ובכל זאת ניהל דיאלוג שירי מתמיד עם אצ"ג.

כותב חבר: "לעומת ההיסטוריון, שטווה חוט רצוף בין העבר להווה, מנתק הגניאלוג את החיבור הישיר של העבר אל ההווה. הוא הופך את העבר לזר; לא לשלב רצוף עם ההווה אלא ל'אחר' ובלתי קשור אליו בהכרח. בעשותו כן נמנע הגניאלוג מלהשתמש בעבר כדי להצדיק את ההווה ולהעניק לו לגיטימציה. דווקא על ידי כך שהוא מבליט את זרותו של העבר, הוא נמנע מלהפוך אותו לנקודת משען אלא הופך אותו לגורם יחסי, שאין בכוחו לספק לגיטימציה להווה" (עמ' 25).

זהו הסבר פוליטי טוב, אבל הוא גם משמש מפתח מתודי להוראת ספרות. האתוס המודרני, כולל האתוס המודרני של הלאומיות (כמו שתיאר אותה בנדיקט אנדרסון), מסתמך על סוג כזה של רצף שחבר מערער על יעילותו בקריאת ספרות מן העבר. כאן נשען חבר (שוב, בקיצור מברקי), על הביקורת הפוסט-מודרנית של הומי באבא, אשר התפלמס בצורה משכנעת עם הלאומיות לפי אנדרסון. בספרו "האתר של התרבות" שולל באבא את ה"אופטימיות" של אנדרסון: צמיחת השפה הלאומית כמקור לצמיחת המדומה של הלאומיות. באבא יודע כמה שכחות חבויות מתחת ללשון הלאומית האחת.

לפיכך "חוזר" באבא אל ארנסט רנאן, האידיאולוג הצרפתי של הלאומיות, אל החשיבות שרנאן הקנה לשכחה כגורם המאפיין את הזיכרון הלאומי, "באמצעות תחביר השכחה - או החובה לשכוח - שבו מתגלה ההזדהות הבעייתית של האומה. הסובייקט הלאומי מיוצר באותו מקום שבו משאל העם (plebiscite) - הערך המספרי האחיד - מתמחזר לתוך הנרטיב הגדול של רצון העם. מצד שני, שווה הערך של הרצון והמשאל, הזהות של הפרט והשלם, נחתכים באמצעות 'החובה לשכוח', או השכחה לזכור. הקדימות של האומה, המסומנת באמצעות הרצון לשכוח, משנה לנו לגמרי את הבנת עראיותו של העבר, ואת ההווה הסינכרוני של הרצון ללאומיות".

זהו הבסיס התיאורטי המאפשר לחבר לקרוא את הספרות העברית בתוך השיח הלאומי ההגמוני. ואולם, נראה לי כאילו חבר מדלג כאן על מהמורה אחת: באבא פירק את אנדרסון ושב אל רנאן. הלאומיות שלנו, כלומר התיאורטיקונים של הספרות כחוויה לאומית, טרם הגיעו אל ארנסט רנאן, כלומר: הם אינם נמצאים בשלב העיסוק בייצוג של הלאומיות, אלא בשלב "ההמצאה" שלה. הם אינם מדברים על השפה כקונסטרוקט קונטיגנטי, כשם שעושה זאת אנדרסון, והם אינם תובעים לשכוח את הקונסטרוקט כשם שעשה זאת רנאן. עניין אחד הוא לעקוף את דן מירון או את גרשון שקד. עניין אחר הוא לזכור כי השדה המפריד בין חנן חבר לביקורת הספרות העברית הוא גדול יותר, תהומי יותר, מהשדה המפריד בין באבא לאנדרסון. הפוסט קולוניאליזם של הומי באבא הוא ימות המשיח שלנו.

אבל כל הדברים הללו לא באו אלא כדי לומר מדוע קריאתו של חבר ב"שירי מכות מצרים" של אלתרמן - החלק המרכזי של ספרו, החלק שבו הוא מצליח לשחרר את אלתרמן מכל הקריאות - כל הדברים שהקדמתי, לא באו אלא כדי לומר שהרבה שנים לא התהלכתי למקרא טקסט ביקורתי על ספרות בתחושה של "עכשיו אני יכול לקרוא את אלתרמן ולהתרגש ממה שלא יכולתי לקרוא קודם בלי שאט נפש". את חטאי אני מזכיר: מאז 1967 לא יכולתי לקרוא את "שירי מכות מצרים". מתישהו, בקורס מדריכים של הנוער העובד, דיבר איתנו בוגר של מה שקרוי "יחידה מובחרת" בשבח אכזריותו, וציטט להגנתו בהתרגשות את השורות (שעוררו בי מאז איבה עזה): "כי צדיק בדינו השלח - / אך תמיד, בעוברו שותת, / הוא משאיר, כמו טעם מלח, / את דמעת החפים מחטא".

חבר הולך בעקבות מחזור השירים הזה, ומתוך נכונות לקרוא את אלתרמן כפי שלא נקרא בתקופתו הוא כותב: "התקווה (במחזור הזה) נשמרת דווקא מכיוון שהשלח פוגע באקראי גם בחפים מפשע. באמצעות שימוש בשפה גלויה של 'כי' מנמק זאת השיר במפורש: מנקודת מבטו של החלש והמתפורר, אפשרות התקווה שנותרה לו היא לפרק את מעמדו המייצג של הקורבן. באמצעות האנלוגיה ההיסטורית (...) חושף השיר, ובכך גם מבקר, את תבנית הנקמה ההדדית של 'חטא ודין' כמנגנון שמייצר, בשני מחנות הניצים, קורבנות מייצגים, נבחרים, מתים שעברו טרנסצנדנציה קולקטיווית" (עמ' 106). האם אלתרמן ריחם ערב הניצחון על גרמניה נאצית על קורבנותיו הגרמנים של המשחרר האנטי נאצי? ובכן, קריאה כמו זו של חבר באלתרמן אינה אפשרית, אם אין מותחים קו מפריד בין אלתרמן של "שמחת עניים", (המבקש "תן לי שנאה אפורה כשק"), לבין "שירי מכות מצרים", כך אומר חבר. הנה כי כן, הוויכוח עם הראייה הכוללת, הקטיגורית, הגורפת, של אלתרמן כמקשה אחת, הוויכוח הזה רק מתחיל דווקא כאשר רואה אור ביוגרפיה עבת כרס המבקשת להעניק לאלתרמן ולשירתו פשר אחד. אין פשר אחד.