הקרב האחרון להצלת מיתוס "דוד מול גוליית" במלחמת השחרור - פרות קדושות – מיתוסים ישראליים - הארץ

הקרב האחרון להצלת מיתוס "דוד מול גוליית" במלחמת השחרור

חוסר הבהירות והצהרותיו הסותרות של דוד בן-גוריון הולידו שתי תפישות הפוכות ביחס לסדרי הכוחות של צה"ל וצבאות ערב ב-1948. מסמכים שאסף אסף אגין, לוחם תש"ח בן קיבוץ דגניה ב', מבקשים להשיב לתוקף את סיפור "המעטים נגד רבים"

יזהר באר
יזהר באר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אסף אגין בארכיון צה"ל
יזהר באר
יזהר באר

בניגוד למיתוס המתאר את מלחמת העצמאות כמאבקו הנואש אך המוצלח של היישוב היהודי הקטן מול הערבים המרובים, סבורים כיום רוב החוקרים וההיסטוריונים כי האמת הפוכה וכי הכוחות העבריים עלו במהלך המלחמה על הכוחות הערביים בגודלם ובעוצמתם הצבאית. מדינות ערב הפולשות היו אמנם גדולות באוכלוסייתן פי 75 מהיישוב העברי, אך מדינת ישראל הצעירה הצליחה לגייס כוח צבאי שעלה על זה שלהן. כך התחלף מיתוס מאבקו של דוד הקטן אך האמיץ, הפיקח והצודק, הנלחם בקלע מול גולית המשוריין, בקביעה שהרבים ניצחו את המעטים. בפועל, המעטים היו דווקא הערבים.

במאבק הזה על הנרטיב ניצבות עתה זו מול זו שתי תפישות חמושות בטיעונים ובנתונים וגם תיק נשכח אחד שנקבר בארכיון צה"ל ונחשף תודות לעקשנותו של חוקר אחד, לוחם תש"ח מעמק הירדן. גילויו של אסף אגין עשויים אולי להחזיר את המיתוס הישן למעמדו הקודם. זהו סיפור הקרב האחרון שלו להצלת המיתוס והוא מתפרסם כאן לראשונה.

***

מורל'ה בר־און, חוקר מלחמות ישראל, שהתראיין ל"פרות קדושות" בנושא לקראת יום העצמאות הקודם, טען כי המיתוס "מעטים מול רבים" סייע לדור תש"ח להעצים את דימוי גבורת הלוחמים ותבונת המפקדים, ולהצדיק את גודל הקורבן שהוקרב. הוא אף העלה סברה שהיתה כאן "מניפולציה מכוונת של העילית הדומיננטית".

המיתוס אכן התקבע במידה רבה באמצעות הדרך שבה סיפר דוד בן-גוריון את סיפור המלחמה, כמלחמת מעטים נגד רבים שכמעט אין כדוגמתה בהיסטוריה. אלא שמאוחר יותר שינה בן-גוריון את טעמו ובישיבת ועדת החוץ והביטחון ב-23 בפברואר 1960 הודה במפורש כי ברוב השלבים של מלחמת העצמאות היה לצה"ל יתרון כמותי ולא רק איכותי על פני מדינות האויב. את סקירתו סיכם אל מול חברי כנסת משתאים: "אם כי זה נראה קצת משונה, לנו היה אז צבא יותר גדול מאשר להם".

אגין בשנות החמישים

כיום, מרבית החוקרים, לאו דווקא "היסטוריונים חדשים", מסכימים כי לצד היהודי היה יתרון צבאי כמותי ולא רק איכותי בתש"ח. פרופ' אייל נווה טוען כך בספרו "המאה ה-20 על סף המחר". פרופ' בנימין זאב קדר מהאוניברסיטה העברית אף גרס כי נרטיב המעטים היה קנוניה לעיצוב מיתוס מזויף: "בן גוריון ועמיתיו להנהגת המדינה ידעו כי היהודים נהנו מיתרון מספרי במלחמה אך הסתירו את הדבר מהציבור במשך עשרות שנים", כתב. החוקר זכי שלום טען כי היישוב היהודי לא היה נתון בסכנה של השמדה פיזית וגם פרופ' זאב צחור גרס כך וכתב כי מלחמת העצמאות היתה "מלחמת מעטים מול רבים, כאשר המעטים הם הערבים". דברים דומים השמיעו גם ראש אגף תכנון במטכ"ל לשעבר שלום עשת, יהושע בן אריה, בני מוריס, עמיצור אילן ומוטי גולני.

בספר הלימוד לחטיבה העליונה "העולם והיהודים בדורות האחרונים", בעריכת אליעזר דומקה, נכתב כי צה"ל מנה בראשית הפלישה כ-60 אלף חיילים וחיילות בעוד הכוחות הפולשים מנו 22 אלף חייל. מרבית החוקרים וההיסטוריונים מקבלים היום את התזה שלפיה צה"ל העמיד ערב הכרזת המדינה 35-60 אלף מגויסים מול סדר גודל של 22-27 אלף לוחמים ערבים. על אף שיש אי הסכמות על גודלם המדויק של סדרי הכוחות, אם לוקחים את הממוצע ואת הכרזתו של בן גוריון מ-1960, נראה כי ניתן בקלות לקבוע שמיתוס תש"ח הינו מופרך. אלא שכמו שנראה מיד, המיתוס הישן עומד אולי לזכות בחיים חדשים.

***

כשפרצה המלחמה ב-1947 היה אסף אגין, בן קיבוץ דגניה ב', נער בן 17 וחצי שנשלח על משוריין לעצור את הפולש הסורי לעמק הירדן. בקרב על משטרת צמח נפלו סביבו 50 לוחמים, מרביתם חקלאים תושבי הקיבוצים בעמק, שנקראו לאחר חליבת הלילה ברפתות לעצור בגופם את הטנקים הסורים. כיום, על סף שנתו ה-90, מבלה אגין את מרבית זמנו בקרב הישרדות בין אשפוזים, ניתוחים, תחלואי וכאבי הזקנה. אבל אלה הם כאין וכאפס מול הכאב והזעם שמעורר בו נרטיב העליונות העברית בתש"ח

מספרים על לוחם אחד שהצליח להימלט משדה הקרב וכשנשאל מה ראו עיניו, סיפר על רעש, עשן, אבק ופיצוצים, סוסים שדוהרים ממזרח למערב ואח"כ סוסים ששועטים ממערב למזרח והוא כלל לא ידע כי השתתף בקרב ווטרלו ההיסטורי. ניתן אולי גם לראות באגין לוחם של קרב אחד שאינו רואה את התמונה הגדולה או עוד רומנטיקן של מיתוס המעטים מול רבים, אבל הוא מחזיק בידיו כמה נתונים שמצדיקים הקשבה.

חלוקת כוחות השדה ב-1948, לפי נתוני צה"ל
יחסי הכוחות לפי מסמכי אגין

במהלך תחקיר לספר על קרב הדגניות בתש"ח השיג אגין מסמכים מהם הבין כי מדובר במקור ראשוני מוסמך המצביע על גודלם של כוחות צה"ל באותם ימים. "משה מן (מח"ט גולני במלחמה) נתן לי דו"חות כוח אדם מפורטים של החטיבה ומהם הבנתי שנפלתי על אוצר בלום", הוא מספר, "הלכתי לארכיון צה"ל לחפש דבר דומה ואמרו לי 'אין'. שלוש שנים אני בא לארכיון צה"ל עד שפעם אחת אמרו לי לפתע: 'חכה רגע, יש לנו מסמכים גדולים שלא נכנסו במדפים וכנראה שזה החומר'. אחרי שתי דקות יצאתי משם עם הכל".

שלושת האוגדנים שקיבל אגין מכילים דו"חות מפורטים של אכ"א על גודלו של צה"ל במלחמה, על תקנים ומצבות חיילים, עודף וחסר, חלוקות משנה וחלוקות לפי מקצועות, כולם כתובים בכתב יד ובסיכומים מספריים. בעבודת נמלים ובעזרת תוכנת מחשב ריכז אגין את הסיכומים המקוריים והסיכומים המתוקנים והתוצאה היא כל נתוני כוח האדם של צה"ל בהם מעולם לא נעשה שימוש לצרכי מחקר, ומהם עולה כי בניגוד לעמדה המקובלת של החוקרים ניצבו רק 22,363 חיילים של צה"ל מול 36,450 חיילים ערביים (מקומיים, מתנדבים וכאלה ממדינות פולשות). נתונים הללו מחזקים, לכאורה, את הטענה כי לפחות בשלב הקריטי של המלחמה – עם פלישת צבאות ערב – סבל הצד היהודי מנחיתות מספרית ברורה המאששת את האתוס הישן.

כיצד, אם כן, אפשר להסביר את הפער בין הנרטיבים? אגין טוען כי בהיעדר מקורות ראשוניים הסתמכו החוקרים בחישוביהם על נתוני "המגויסים" לצה"ל ואלה היטו את התמונה, מואיל ומרכיב חיילי "השירותים" לא נלקח בחשבון. כך לדוגמה, בשלהי יולי 1948 רק 42% מהמגויסים נמנו על חילות השדה ויותר מ-25% היו חיילי שירותים (לוגיסטיקה, תמיכה, פקידות וכיו"ב). בה בעת, החילות הערביים בחזית היו בתקן מלא של לוחמים ומכאן נוצר עיוות חריף בהערכת יחסי הכוחות.

הגרסה שמציג אגין מקבלת חיזוק מעדותו של בן-גוריון ב-6 ביוני 1948. בשיאה של המערכה, פנה ראש הממשלה ושר הביטחון לראש אג"מ יגאל ידין ולראש אכ"א משה צדוק בשאלה "כמה חיילים יש לנו סוף סוף?" את התשובה מסר באותו יום בישיבת הממשלה הזמנית. אגין מספר: "תקשיב טוב, בן גוריון אומר 'מגויסים כבר למעלה מ-40 אלף ואף על פי כן אין זה מספיק. משתתפים במערכה 23 אלף. 17 אלף עסוקים בכל מיני שירותים'. ואני אומר ובן-גוריון אומר 'המעטים נעשו קצת פחות'. זה כל ההבדל".

***

תשובתו של יגאל ידין לתזכיר שקיבל ביחס לסדר הכוחות

אי ההבחנה בין לוחמים ונותני שירותים בצה"ל היא כנראה אחת הסיבות שנרטיב ההפוך הוא ששולט היום בשדה המחקר. אך ישנה עוד סיבה: שרשרת העברת המידע לאורך השנים התבססה על מקור ארכיוני שהתברר כבעייתי. מדובר בתזכיר צבאי שחובר ב-1952 בידי ראש אגף תכנון במטכ"ל, אל"מ שלום עשת, והוצג ליגאל ידין. אלא שידין עצמו התנער מהנתונים שהוצגו במסמך על סדר הכוחות. "המסמך הזה שהסתמכו עליו לא שווה את הנייר", אומר אגין, "מה שהם (החוקרים) טוענים שזה כבר מזמן 117,000 (מגויסים) זה הכל פקזוחה (הצגה ברוסית - י.ב).

אז כשבן-גוריון אמר שהיינו רבים יותר הוא הסתמך על מידע מוטעה?

"בן-גוריון לא היה סמל באכ"א. הוא פרסם מספרים שקיבל ממישהו"

אז לאיזה בן-גוריון להאמין? לזה שקבע בנחרצות, בתקופת המלחמה וסמוך לה, כי היתה זו מלחמת מעטים מול רבים, או לזה שטען בישיבת ועדת החוץ והביטחון תריסר שנים אח"כ, כי ברוב השלבים של המלחמה היה לצה"ל יתרון כמותי ולא רק איכותי על פני מדינות האויב?

"כי אתם לא מכירים את בן-גוריון... הוא היה אמן בלהגיד דבר והיפוכו. האט ער געזוגט... ("אז הוא אמר" ביידיש - י.ב). בן-גוריון אמר הרבה דברים. הפוליטיקאים אומרים הרבה דברים שזה לצורך פוליטיקה".

אז איך ניצחנו במלחמת העצמאות אם היינו בנחיתות?

"זו שאלה במקום. כשרפתנים הופכים למקלענים תוך חמש דקות - זה הכריע את המערכה... אני רק יכול לעשות את דבר אלמנטרי וזה לספר לילדים את האמת. שלא יבואו יום אחד ויגידו: 'קראנו בספרי הלימוד משהו אחר'".

זוהי תמצית מתוך הפרק "הקרב האחרון של אסף אגין להצלת מיתוס דוד מול גוליית", שמופיע בפודקאסט/בלוג "פרות קדושות – מיתוסים ישראליים".

יזהר באר
יזהר באר |פרות קדושות – מיתוסים ישראליים

הייתי עיתונאי, בכל העיר ובהארץ,  אח"כ ניהלתי את הארגונים בצלם וקשב. עכשיו באמצעות הפודקאסט/בלוג פרות קדושות - מיתוסים ישראליים, אני עוסק בזרמי המעמקים של התודעה הישראלית ובסיפורים שהיא מספרת לעצמה. בניסיון לפענח את האמת החמקמקה אני משתדל לאמץ את עצתו של ריימון ארון לפרשנים למיניהם: לא לגנות, לא להלעיג כי אם להבין.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ