שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

באיים האלו, עליית פני הים איננה חשש — אלא איום יומיומי

התושבים באיי טובאלו, צפונית לפיג'י, רואים מדי יום איך הים מתקרב לבתיהם, היבולים מתים ומספר החולים מזנק. "יום יבוא וניעלם", אומרת תושבת אחת, "חלק גדול מהמדינה כבר איננו"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תצלום אוויר של טובאלו. רוחב האי פונגאפאלה בנקודה הצרה ביותר שלו הוא 20 מטרים בלבד
תצלום אוויר של טובאלו. רוחב האי פונגאפאלה בנקודה הצרה ביותר שלו הוא 20 מטרים בלבדצילום: Dmitry Malov / Getty Images IL /
לוגו גרדיאן
גרדיאן

בימים החמים ביותר מרגישה לייטו פרנק שהיא לא יכולה לנשום יותר. פרנק, 32, עקרת בית ואם לחמישה, בורחת מביתה המחניק והבנוי מבטון אל בקתת העץ הפשוטה, הבנויה ליד המים, כדי לנסות לתפוס רוח קלה. היא מקפלת את הכביסה ומתבוננת בים הטורקיז, שקרבתו מאיימת לחנוק את משפחתה. "הים אוכל את כל החול", אומרת פרנק, "לפני כן, היה חול עד למרחוק וכששחינו, יכולנו לראות את קרקעית הים ואת האלמוגים. כעת הים עכור כל הזמן והאלמוגים מתו. טובאלו שוקעת".

"טובאלו שוקעת". המילים האלה מבטאות את השפעת שינויי האקלים על מדינת האיים הזעירה הזאת, המצויה בחזית התחממות כדור הארץ. טובאלו שוכנת באוקיאניה וחיים בה רק 11,000 אנשים, שרובים מתגוררים באי פונגאפאלה, הגדול ביותר בארכיפלג. הם מצטופפים בו ונאבקים על כל מקום פנוי, כי השטח הקרקעי הכולל של טובאלו הוא פחות מ–26 קמ"ר.

שניים מאיי טובאלו כבר על סף שקיעה בים, אומרת הממשלה, והם נבלעים על ידי הגלים השוחקים את החוף שגובהם עולה ללא הרף. רוב האיים מצויים בגובה שלושה מטרים בקושי מעל פני הים, ורוחב פונגאפאלה בנקודה הצרה ביותר הוא רק 20 מטרים.
בזמן סערה מכים גלים באי ממזרח וממערב ו"בולעים" את המדינה, כפי שמספרים תושבי המקום. רבים מהם אומרים שהסיוט שלהם הוא שהים יבלע אותם לגמרי בעתיד הקרוב, כבר בדור הבא, ולא באיזשהו עתיד מרוחק. מדענים חוזים שאי אפשר יהיה לחיות בטובאלו בעוד 50–100 שנים, אך לדברי המקומיים, זה יקרה הרבה לפני כן.

נָאוּסָלֶטָה סֶטָאני, דודתה של פרנק, ישנה בלילות בבקתת העץ שליד הלגונה כשלמראשותיה מצוף. כמו רבים מהתושבים הקשישים, היא לא האמינה בתחילה בשינויי האקלים, אך היא הולכת ומשתכנעת בנכונות המסקנות המדעיות בגלל התגברות הקשיים בחיי היומיום שלה בשל חוסר היציבות של הים. "מזג האוויר משתנה במהירות רבה, מיום ליום ומשעה לשעה", אומרת סטאני, בת 54, ומוסיפה שהיא גם רגועה וגם מוטרדת מגלי האוקיינוס הלוחכים את החוף, מטרים ספורים מהבקתה שלה.

"אני מבינה שמה שקורה הוא תוצאה של מעשי האדם, ובעיקר של מדינות אחרות. זה ממלא אותי עצב. אבל אני מבינה שמדינות אחרות עושות כמיטב יכולתן למען התושבים שלהן. אני בת למדינה קטנה. אני רק רוצה שהמדינות הגדולות יותר יכבדו אותנו ויחשבו על החיים שלנו", היא אומרת בעצב.

המזון אוזל

טובאלו נכללת ברשימת המדינות העניות ביותר במשאבים לפי האו"ם, והיא מסווגת כ"מדינה לא־מפותחת העלולה להיפגע קשות" מהשפעות שינויי האקלים. מליחות הקרקע גורמת להשמדת רוב יבולי הפולאקה, שהוא מרכיב מרכזי במזונם של התושבים, ולצמצום יבולי הפירות והירקות. את פירות הטארו (קולקס) והקסאווה, שגם הם מזונות חשובים מאוד, נאלצים כעת התושבים לייבא — יחד עם מצרכי מזון אחרים — בעלות גבוהה מאוד.

מאז שעליית מי האוקיינוס החריבה את מי התהום באיים, טובאלו תלויה כעת לגמרי במי גשמים, אך הבצורות מתרחשות בתדירות גבוהה ומבהילה. גם אילו יכלו התושבים לנטוע בהצלחה, מי הגשמים אינם מספיקים אפילו לגינת ירק פשוטה. משפחת פרנק מוציאה על מצרכי מזון כ–100 דולרים אוסטרליים (כ–252 שקלים) בשבוע, סכום שעולה ללא הרף מאחר שהפירות על העצים, המכתרים את ביתה הצנוע, אינם מבשילים ואינם ראויים לאכילה אלא נרקבים ונופלים על הקרקע.

גם הדגים אינם בטוחים למאכל. הרעלת סיגואטרה (הרעלה שמקורה באכילת דגים ופירות ים מזוהמים בסיגואטוקסין) פוגעת בדגי השוניות, שבולעים אצות זעירות הנפלטות ממקומות שבהם יש אלמוגים מתים. כשבני אדם אוכלים דגים שנדבקו ברעלני סיגואטרה, הם לוקים מיד במחלה הקשה הזו, שבאה לידי ביטוי בהקאות, חום גבוה ושלשולים.

חייל ניו זילנדי באי פונפוטי
חייל ניו זילנדי באי פונפוטיצילום: Alastair Grant / AP

בבית החולים המקומי הוקמה מחלקה מיוחדת ללימוד ולטיפול במחלות הקשורות לשינויי האקלים. כעשרה מתושבי טובאלו חולים בכל שבוע בסיגואטרה, והם כ–10% מכל החולים במחלות הקשורות לאקלים. סוראיה יוסאלה פאופולאו, המנהלת של החטיבה לבריאות הציבור, אמרה כי מספר הרעלות הדגים החל לגדול בעשור האחרון, בערך מאז שהתחיל מזג האוויר להשתולל.

לפי נתוני בית החולים, מספר החולים במחלות הקשורות לשינויי האקלים — כגון שפעת, מחלות פטרייתיות, מחלות עיניים וקדחת דנגי — עולה כל הזמן. כמו כן גוברת סכנת ההתייבשות, מכות החום ופריחות העור בגלל הטמפרטורות העולות מיום ליום. פאופולאו הוסיפה: "בדרך כלל, האוכלוסייה המקומית אינה רואה את הקשר בין שינויי האקלים לבין בריאותם. אבל אנחנו תמיד מפחדים ממה שעלול לקרות לבית שלנו".
טובאלו תלויה מאוד בסיוע חוץ, ורוב התוצר הגולמי המקומי שלה מתקבל מתרומות מהאו"ם וממדינות שכנות. אפשרויות ההשכלה והתעסוקה מוגבלות, ורוב הצעירים שמשפחותיהם יכולות לממן אותם הולכים ללמוד בפיג'י, אוסטרליה או ניו זילנד. 

אך על אף ששינויי האקלים מכים בחופים, צעירים מקומיים שיצאו ללמוד ולעבוד מחוץ לטובאלו מוצאים את דרכם חזרה. טָפּוּאָה פָּסוּנָה, בת 24, הוכתרה אשתקד ל"מיס טובאלו", וניצלה את בחירתה לפעילות למען זכויות נשים והשכלה. פסונה, בתה של חברת הפרלמנט השלישית במדינה, אומרת שהיא "צפה" מאז שובה מניו זילנד, שבה למדה באוניברסיטה. לדבריה, היא חזרה בגלל מחויבותה למשפחתה ותחושת אחריות לנעשה בטובאלו.

"יצאתי מכאן ב–2010, וכשחזרתי, הרגשתי מיד בהבדל. החום כעת בלתי נסבל לפעמים. אחדים מהמקומות שאהבתי נעלמו", אמרה פסונה כשהיא יושבת בגינת ביתה. "אני מרגישה שהמקום הזה הוא חלק ממני ושאסור לי לברוח ממנו למרות שהוא נעלם. לא נוח לי לנטוש אותו בשעה כזאת, כשהוא פגוע וכאוב. אני לא מרגישה שאני יכולה לעשות זאת".

"יהיה מה שיהיה"

אך על אף שנראה כאילו גל של יאוש אופף את האיים, האווירה שונה לחלוטין. כשמטוסים אינם צפויים, ילדים רוכבים על אופניים ומשחקים כדורעף בשדה התעופה המקומי, וזוגות צעירים יוצאים לטייל באופנועיהם. בשעות אחר הצהריים האנשים מנמנמים במשך שעות, לאחר שהם מציתים מדורות על החוף כדי לטגן דגים ולהבריח יתושים. אווירת האפוקליפסה באה לידי ביטוי שעה שהתושבים מתבוננים בגלים המתקרבים עוד ועוד. "יהיה מה שיהיה, אלוהים יציל אותנו", הם חוזרים ומצטטים את דברי ראש הממשלה. ואכן, המדיניות הרשמית של ממשלת טובאלו היא להישאר באי ו"יהיה מה שיהיה".

התוכניות להסתגל לשינויי האקלים כוללות את בנייתו של שובר גלים להגנה על המרכז האדמיניסטרטיבי של הבירה פונאפוטי. אך הבנייה המתוכננת — במימון האו"ם — נדחית שוב ושוב. נבדקות גם אפשרויות אחרות, כגון בניית אי צף, או ייבוא פסולת ממכרות אוסטרליים להקמת חומת אנרגיה מסביב לאיים. זאת, כדי לשבור את כוחו של הים שגליו מתנפצים על חופיהם. לא הוסבר מה יהיו השלכות הבנייה הזאת על שוניות האלמוגים.

פינוי האיים הוא המפלט האחרון — על אף הדיבורים הגוברים מצד שכנותיה של טובאלו, לפיהם תושבי המדינה יהיו הפליטים הראשונים בעולם בגלל שינויי האקלים. גם אנילה סופואגה, ראש ממשלת טובאלו, מודע לדיבורים אלו.

כשנבחר דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב, רבים ברחבי העולם טענו בכעס כי כי דבריו, לפיהם שינויי האקלים אינם אמיתיים, גרמו לנסיגה משמעותית בשיתוף הפעולה בתחום זה וגרמו למעשה להשתקת קולה של טובאלו בזירה העולמית. "אני חושב שהם שונאים אותנו", אמר סיסיאלה טינילאו, מנהל המשרד לאיכות הסביבה. "בעת המשא ומתן נאלצנו להישאר עד 7 בבוקר כדי לוודא שמקשיבים גם לנו. העולם רוצה להתעלם מאיתנו. הם רוצים שנמשיך להתנהג כאילו אנחנו לא קיימים, כאילו מה שקורה כאן אינו נכון. אסור לנו להניח להם לחשוב כך".

פיג'י, הממוקמת 1,200 ק"מ דרומית לטובאלו, הציעה פעמים רבות להעביר אליה את תושבי האיים, אך ממשלתו של סופואגה לא קיבלה את ההצעה. לאחרונה הציע ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר, קווין ראד, שאזרחי טובאלו יקבלו אזרחות מלאה בתמורה לזכויות הדיג והשיט של ארצם, אך סופואגה דחה גם את ההצעה הזאת שאותה כינה "חשיבה אימפריאליסטית".

"יציאה מטובאלו לא תפתור את בעיית שינויי האקלים. אם תשימו את האנשים האלה באמצע מדינות מתועשות, זה פשוט יגדיל את הצריכה של התושבים ואת פליטת גזי החממה של המדינות האלה", אמר סופואגה, שהוא תומך נלהב בשיתוף פעולה עולמי בנושאים הקשורים לשינויי האקלים. "אסור לנו לומר 'בואו נסלק את האנשים האלה'. זו גישה פשטנית ותבוסתנית מדי", הוסיף סופואגה. "אני חושב שזאת תהיה חרפה אם יניחו שזה יקרה. אני מאמין שיש לנו עדיין זמן להפוך את האי הזה למקום יפה מאוד שבו ימשיכו להתגורר הדורות הבאים של בני טובאלו".

טובאלו נראית ממבט אווירי כמו גן עדן: רצועת חול דקיקה שבה נטועים עצי קוקוס המוקפת במים רדודים ירקרקים. אך כשמתקרבים אליה ניכרת השבריריות שלה. ליד מסלול ההמראה נאבקים צמחים ירוקים כדי לשרוד. האופק שטוח ונשלט על ידי הים המכתר את האי, והאוויר הלח והדביק מאלץ אנשים להימלט לאפלולית בתיהם באמצע היום.

כשיש סערה או בשעת גאות, האוקיינוס השקט מבעבע בחול מתחת לביתה הקטן של אנה סיונה. עיניה של סיונה מלאות דאגה כשהיא מביטה באוקיינוס המתאמץ בכל כוחו להגיע אל ביתה. היא, בעלה וארבעת ילדיהם מתכננים להגר בעוד שנתיים לניו זילנד ולהצטרף ליותר מ–2,000 מבני ארצם שכבר היגרו אליה — פליטים שמספרם מוכפל כל חמש שנים. "לפעמים אני מפחדת מהאוקיינוס", אמרה. "אולי יום אחד טובאלו תיעלם. כפי שאני רואה, חלק גדול ממנה כבר איננו. אני חושבת שיום אחד ניעלם".

לכתבתה של אלינור איינג' רוי בגרדיאן

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ