שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

טום וולף: הסופר ששנא את הבאוהאוס

הסופר האמריקאי טום וולף, מאבות הניו־ז'ורנליזם, פירסם ב–1981 ספר שכולו כתב פלסתר גועש נגד האדריכלות המודרנית. במלאות שנה למותו מתבקש לשוב אליו

אסתר זנדברג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טום וולף. שק החבטות שלו הוא לה קורבוזיה
טום וולף. שק החבטות שלו הוא לה קורבוזיהצילום: Bebeto Matthews/אי־פי
אסתר זנדברג

"הו, בשם יופיו של רקיע רחב ידיים, בשם שדות דגן זהובים, האם יש עוד מקום על פני אדמה שבו רבים כל כך בעלי הון ושלטון מימנו וקיבלו בהכנעה ארכיטקטורה שאותה הם תיעבו עד עמקי נשמתם", במילים נמלצות אלה נפתח ספרו של העיתונאי, המבקר הפרובוקטיבי, הידוען ואיש החברה האמריקאי טום וולף ("מדורת ההבלים", "הצוות המובחר") "מבאוהאוס לבית שלנו", כתב פלסתר רועש וגועש נגד האדריכלות המודרנית והמודרניזם בכללו.

מלות הפתיחה הן פרפראזה על השיר הפטריוטי האמריקאי "אמריקה היפה" ותשדיר שירות נאמן לעמדותיו השמרנית של המחבר. וולף מתרפק על האדריכלות האמריקאית השורשית, על בנייני פאר עתירי כרכובים מצויצים ועל אדריכלים שצייתו לרצון לקוחותיהם האמידים, "גם אם אלה ביקשו מהם לבנות ארובה הפוכה", ופוסל כל מה שהוא חדש, בן הזמן, פונקציונלי, אוניברסלי, אידיאליסטי וסוציאליסטי. או במלה אחת, באוהאוס.

במלאות שנה למותו של וולף (1930–2018) ועם פרוש שנת ה–100 לייסודו של הבאוהאוס, רק מתבקש לחזור לספר שיצא ב–1981 ולגלות שמה שעשה לא מעט רעש בזמנו בעולם האדריכלות איבד מעוקצו. המודרניזם ספג מאז חבטות קשות בהרבה מאלה של וולף, שממרחק הזמן נקראות כמעט קריקטוריות, חד־ממדיות ומנוסחות עד גיחוך בסממני הסגנון הניו־ז'ורנליסטי שוולף היה מאבותיו וגם חינו סר מאז.

המודרניזם, לעומת זאת, שומר על מעמדו חרף הביקורת ומורשת הבאוהאוס חיה ובועטת. בית הספר שהוקם בווימאר בגרמניה ב–1919 הוא עדיין עניין לענות בו. לא מעט בזכות מנהליו, מוריו ובוגריו שנפוצו ברחבי העולם אחרי שנסגר עם עליית הנאצים לשלטון ב–1933. רבים מהם הגיעו לארצות הברית ולדאבון לבו של וולף, השתלטו על הרוח האמריקאית השורשית, הגאה, הקפיטליסטית והתמימה, דברי וולף, וכפו עליה את סגנונם הקר והמנוכר, האנטי בורגני במפגיע, הלבן־אפור, בשם "ערכים זרים לתרבות האמריקאית מכל וכל".

עטיפת הספר של טום וולף על הבאוהאוס
עטיפת הספר של טום וולף על הבאוהאוסצילום: Picador

מול ההמנון "אמריקה היפה" ניצב מניפסט הבאוהאוס מ–1919, שבו הכריז מייסדו של בית הספר, ולטר גרופיוס, על תקווה לעולם טוב יותר וכתב "הבה נשאף בכל מאודנו ליצירת הבניין החדש של העתיד, לצורה אחת אשר בבוא היום תתנשא אל המרומים מידיהם של מיליון פועלים כסמל מזוקק של אמונה חדשה".

וולף סלד ממניפסטים חברתיים. ספרו הוא מעין מניפסט פיליטוני שנון, טובל באינספור קריאות "הו", אותיות אלכסוניות, סימני קריאה ונקודות רומזניות במיטב הסגנון הניו־ז'ורנליסטי. הספר נכתב ברקע תקופה פוליטית ועידן אדריכלי נוחים לעמדותיו השמרניות — בעיצומו של עידן הרייגיניזם והתאצ'ריזם ובשיאו של הזרם הפוסט־מודרני שהשלים את רוח התקופה בארכיטקטורת "פסאודו" מצועצעת (וולף לא שבע נחת גם ממנה היות שהיתה אינטלקטואלית מדי לטעמו). וולף ראה עצמו כא־פוליטי וא־מוסרי. בעידן טראמפ זה נשמע כמעט מסוכן.

ביקורת על חטאי המודרניזם היא בלתי נמנעת, אך באותה מידה אין לערער על הישגיה, שגם אותם וולף מתעקש לשפוך לאותה קלחת. אפילו את תרומתם של אדריכלי ה"באוהאוס" הקונקרטי והמטאפורי לאיכות הדיור ואת השליחות שלקחו על עצמם להעניק קורת גג להמונים הוא מכניס לשורת החטאים. במאות הקודמות, כותב וולף באנקת געגועים, אדריכלים צייתו ללקוחות בעלי הון והיו מוכנים לתכנן בשבילם גם "ארובה הפוכה, אם יבקשו". אבל אחרי מלחמה העולם השנייה, "הכל התהפך, המזמינים הם ממשלות סוציאליסטיות, הקליינט הוא הפועל, ומה שבונים זה שיכונים", מזדעזע וולף, שכנראה מעולם לא חסר קורת גג. האדריכלים האמריקאים לא עמדו בפרץ. "אכולי רגשות נחיתות" הם נכנעו ללא קרב לחברי "כת" המודרניסטים האירופיים שפלשו ליבשת החדשה, דחקו את רגליהם של בני המקום והפכו את האדריכלות האמריקאית המעטירה ל"הערת שוליים".

וולף מפנה חצי זעם ולעג חדים במיוחד כלפי הנטייה הנלוזה בעיניו של רבים מבין הפולשים להרבות כתיבה ודיבור על אדריכלות. היו מביניהם שכתבו יותר מאשר בנו, הוא מקונן. או אז, כותב וולף, נוצרה "תופעה מיוחדת במינה, זן מיוחד של 'האדריכל הנודע', שבקושי בונה, אם בכלל, אבל הו, כמה שהוא כותב ומדבר".

שק החבטות של וולף הוא לה קורבוזיה שאמנם לא היה קשור לבאוהאוס אבל "הגה כל כך הרבה תיאוריות עד שכמעט לא בנה, ומה שבנה היה תיאוריה בבטון". כניו־ז'ורנליסט וולף לא יכול היה שלא להידרש גם לדמותו של לה קורבוזיה — דק גזרה ועוטה חליפה שחורה "גנרית" — שהיתה "המניפסט עצמו". לבוש בחליפת שלושה חלקים נצחית, וולף שם לו למטרה לגאול את הארכיקטורה מהגנריות שלה ולנקות אותה מכל סממן רטורי, אינטלקטואלי או אידיאולוגי. נדמה שבכך הוא הצליח יותר מדי. בכל מקרה, לפעמים מוטב היה שאדריכלים רק יכתבו וידברו במקום שיתכננו ויבנו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ