שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מי ישחרר את תמי ארד

15 שנה אחרי נפילתו של רון ארד בשבי מסכימים הכל שמעמדה של אשתו, תמי, הוא בלתי נסבל. עד שלא יוכרז שארד מת היא כבולה לנישואיה, לא יכולה לנהל חיי משפחה תקינים ומשלמת מחיר אישי כבד. בניגוד לכל התקדימים, אף אחד לא מוכן לחלץ אותה מעגינותה. האם באמת זקוקים עדיין להוכחה, או שמיתוס רון ארד החי חזק מהכל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שרה ליבוביץ-דר

במחצית אוקטובר ימלאו 15 שנים לנפילתו של רון ארד בשבי. העמותה למען רון ארד מתכננת לערוך הפגנה עם אלפי בני נוער יהודים בניו יורק מול בניין האו"ם, בהשתתפות סנטורים ואנשי קונגרס. הסנטורית הילרי קלינטון הוזמנה. שמעון פרס, שהיה ראש הממשלה כשארד נשבה, הבטיח את השתתפותו. בישראל יונפו מיליון בלונים כחולים. בבתי הספר יזכירו את השבויים והנעדרים. "אנחנו פועלים כדי לשמור את העניין של ארד על סדר היום", אומר צור חרס, חבר ילדות של רון ארד ופעיל בעמותה.

אולם יש מי שחושבים ש-15 שנים אחרי שרון ארד נעלם צריך לרכז מאמצים בכיוון אחר לגמרי - התרת עגינותה ההולכת ונמשכת של תמי ארד. כל זמן שלא נקבע שרון ארד מת כבולה אשתו לנישואיה, מתקשה לפתוח בחיים חדשים תקינים ומשלמת מחיר אישי כבד על תקן סמל לאומי. "צריך להתיר אותה מעגינותה", אומר אביה של ארד, ניסן גלעד.

"ברור לגמרי למה צריך לעשות את זה, אבל הבעיה פה מאוד מאוד מאוד מסובכת. ידוע שזה דבר מסובך. השאלה איך עושים את זה. משרד הביטחון מטפל בזה".

"יש פה מקרה קלאסי של שחרור אשה מעגינותה", אומר האלוף (במיל') אביהו בן נון, שהתמנה למפקד חיל האוויר כמה חודשים אחרי שארד נפל בשבי. "מבחינת הזמן שעובר וחוסר המידע על גורלו של רון ארד אפשר לתת הערכות עדכניות על הסיכויים שהוא חי ואז אפשר לשחרר את תמי ארד מעגינותה". לדברים מצטרף גם האלוף (במיל') עמוס לפידות, מפקד חיל האוויר כשארד נפל בשבי: "היא לא צריכה להיות מת מהלך בגלל מה שקרה איתו. נכון היה שימצאו לה פתרון, צריך לעשות משהו בעניין".

"יש לי בעניין הזה מועקה גדולה", אומר אדם שהיה מעורב במשך שנים ארוכות בניסיונות לאתר את רון ארד. "לא עובר יום שאני לא חושב על זה. אני כבר מזמן הייתי מתיר את העגינות שלה. עבר הרבה זמן מאז שהוא נעלם. היא עגונה תקופה ארוכה, הרבה מעבר לסביר. יש פה טרגדיה כפולה ומכופלת שגורמת לי הרבה עוגמת נפש".

התרת עגינותה של תמי ארד צריכה להיות המטרה העיקרית של הפעילות בנושא של רון ארד, אומרת רות כהן. היא היתה נשואה לנווט ערן כהן שמטוסו התרסק מפגיעת טיל באוקטובר 73' בקרב אוויר במצרים. כהן הותרה מעגינותה שנה אחר כך. רק ביוני 95' הוחזרה גופתו של ערן כהן ממצרים. רות כהן נישאה, ילדה שלושה ילדים והתגרשה. "אני חושבת הרבה על תמי ארד", היא אומרת, "חייבים לעזור לה. עברו כבר 15 שנים מאז שהוא נעלם. זה המון זמן. בתוך כל המיתוס של הצבא והגבורה והטייסים שוכחים את הנשים".

חי? מת? נעדר?

רון ארד נפל בשבי ב-16 באוקטובר 86'. בשעה רבע לארבע אחר הצהריים תקף מבנה של מטוסי פאנטום מוצב ממזרח לצידון. אחת הפצצות התפוצצה מתחת לגחון המטוס. הנווט ארד והטייס נפלטו מהמטוס. הטייס חולץ אחרי כמה שעות. ארד צנח לקרקע ונלקח בשבי אחרי שעה. בספטמבר ובאוקטובר 87' הגיעו שני תצלומים ושלושה מכתבים באנגלית בכתב ידו של ארד. "נסו לעשות הכל בשבילי", הוא כתב לבני משפחתו, "אני לא יודע איך, אבל בבקשה אמרו משהו שם למעלה למנהיגים שלנו, לממשלה, לכל מי שיכול לעשות משהו להוציא אותי מכאן... תפעלו כאילו אין זמן".

זה היה אות החיים הממשי האחרון מארד. מאותה תקופה נחשבת תמי ארד לעגונה. "אין מעמד רשמי שבו מכריזים שהאשה היא עגונה", אומר הרב אלי בן דהאן, מנהל בתי הדין הרבניים. "אשה נחשבת לעגונה מהרגע שבעלה נעלם ולא יודעים היכן הוא". ההלכה היהודית אכזרית ביחסה לעגונה. היא נחשבת לאשת איש ולכן היא אינה יכולה להינשא לאחר. ילדים שנולדו לה מגבר אחר נחשבים לממזרים. אם היא נישאת לאחר ובעלה הראשון חוזר, עליה להתגרש מהגבר השני ואל הראשון לא תוכל לחזור.

מה יקרה אם תמי ארד תחליט בכל זאת להמשיך בחייה, להקים משפחה עם גבר אחר וללדת לו ילדים? הרב בן דהאן: "עגונה שתעשה זאת נחשבת אשה קלת דעת שאינה נוהגת כדין, אבל התנהגותה לא תשפיע על התרת העגינות". בכל מקרה, הוא אומר, ילדיה מבעלה השני ייחשבו לממזרים, אלא אם יוכח שהם נולדו אחרי מותו של הבעל הראשון.

התרת העגינות נעשית כשיש הוכחות או עדויות שהבעל מת. אין צורך בגופה, מספיקות ראיות נסיבתיות כדי שהבעל יוגדר כחלל שמקום קבורתו לא נודע והאשה תשוחרר מעגינותה. "לזמן שחלף מאז שהבעל נעלם אין משמעות", אומר בן דהאן. "אין זמן מוגבל לעגינות. אשה תישאר עגונה עד שתהיה הוכחה למות בעלה".

במקרה של רון ארד לא נמצאה ההוכחה עד היום. "לכן אף אחד לא מסוגל לקחת על עצמו את האחריות ולהגיד שרון ארד אינו חי", אומר צור חרס. "מצד אחד עברו הרבה שנים והסבירות שהוא חי הולכת וקטנה, אף אחד לא חושב שיום אחד רון ארד יירד מהמטוס בריא ושלם. מצד שני אף אחד לא מסוגל להגיד שהוא מת. אם יקום מישהו ויגיד שהוא איננו זה יעשה את החיים קלים לכולם".

אביהו בן נון ניסה לעשות את זה. ביולי 99' הוא התראיין למקומון "ערים" ואמר: "לצערי אני מוכרח לומר שאני פסימי מאוד בנוגע להיותו של ארד בחיים. יכול להיות שאפילו גופה לא יחזירו מכיוון שהוא כנראה עבר התעללות ואפשר יהיה לזהות את זה אחרי החזרת הגופה". המשפחה כעסה. זו התבטאות אומללה, אמרה אמו של רון, בתיה ארד. למי זה יהיה טוב אם תצא הודעה שהוא מת? שאל חן ארד, אחיו של רון. "לאמא שלי? לרון עצמו? לתמי אשתו?"

"בן נון לא מוסמך ליצור הערכות כאלה", אומר צור חרס. "זו הערכה מאוד לא אחראית. אם המשפחה כוססת את צפורניה ומחכה שרון יחזור הוא לא יכול להגיד את זה. המשפחה ואנחנו העמותה רוצים מידע מבוסס. זה גם מסקרן, אפילו בקטע הרכילותי, איפה הבן אדם הזה, לאן הוא התאדה".

אחד הדיונים האחרונים בשאלה הזו נערך לפני שופטי בית משפט העליון לפני כשנה וחצי. 13 עצורים לבנונים שהוחזקו כקלפי מיקוח ביקשו דיון נוסף בבית המשפט העליון בעקבות החלטה קודמת של בית המשפט שדחתה את בקשתם לשחרור מהמעצר המינהלי. במהלך הדיונים בתיק הובאו לפני בית המשפט תצהירים של בכירי מערכת הביטחון. גם ראש המוסד מסר תצהיר וענה על שאלות. אהרן ברק התרשם ש"לפי הערכת גורמי הביטחון ייתכן שרון ארד עודנו חי. אין לפסול הנחת עבודה זו ואין להתעלם ממנה", כתב בפסק הדין.

לכל אורך פסק הדין שלו ברק התייחס לארד כאל אדם חי. "כאוב הוא עוד יותר מצבו של שבוי המוחזק בסתר ובהחבא, קרוע מביתו וממולדתו", הוא כתב. בדעת רוב הוא הורה על החזרת העצורים ללבנון. מישאל חשין שקרא את אותם תצהירים היה קצת יותר ספקן. "הלוחם רון ארד נפל בשטח האויב, נתפס בידי האויב והוחזק-מוחזק בידי אויבינו כהיום הזה", הוא כתב. "משיוחזר רון ארד לידינו או משיודיעונו אנשי החיזבאללה מה עלה בגורלו, יוחזרו העותרים לבתיהם", הוא קבע בדעת מיעוט.

בשנים האחרונות היו ידיעות והערכות סותרות על גורלו של ארד. באופן אירוני דווקא בשעות הראשונות אחרי שהמטוס התרסק בחיל האוויר חשבו שהוא מת. "ביקשתי שייכנסו לחלץ אותו", אמרה תמי ארד בראיון עיתונאי לפני תשע שנים, "ולא קיבלתי תשובות כי הם העריכו שהוא מת. למחרת פתאום הוא קם לתחייה".

שנה אחרי שהגיעו המכתבים, באוגוסט 88', הודיע החיזבאללה שרון ארד בידיו. ביולי 89' נחטף השייח עבד אל כארים עובייד. הוא טען שרון ארד חי. בפברואר 92' נרצח בהתקפת טילים בלבנון השייח עבאס מוסאווי, אחד ממנהיגי החיזבאללה. למחרת הודיע רדיו ביירות שבתגובה הוצא ארד להורג. בנובמבר 92' קבע העיתון הבריטי "אינדפנדנט" שארד מוחזק אצל החיזבאללה. במאי 94' נחטף מוסטאפה דיראני. בחקירתו בישראל הוא אמר שארד היה בחזקתו עד מאי 88'. בעת התקפה ישראלית על הכפר מיידון ארד נחטף על ידי האיראנים, טען דיראני.

בפברואר 95' אמר גולה איראני, מנושר מוקבר, בראיון לרדיו בלוס אנג'לס, שרון ארד חי וכלוא בבית סוהר של המודיעין האיראני באיספהן. באותו חודש התראיינו ל"פרנקפורטר אלגמיינה" הגרמני שני אזרחים גרמנים שהיו כלואים באיראן. הם טענו שבעת שהייתם בכלא שמעו שטייס ישראלי כלוא בחדר בידוד. במארס 95' אמר יצחק רבין ש"אין לישראל שום עדויות מוצקות על גורלו של ארד. יש יסוד מוצק להניח שהוא נמצא בידי גורמים ממשלתיים איראניים".

באפריל 96' הודיע ארגון "המדוכאים עלי אדמות" שרון ארד בידיהם וכי הם יוציאו אותו להורג בתוך 48 שעות. ביוני 96' אמר מפקד חיל האוויר היוצא, הרצל בודינגר, במסיבת עיתונאים לרגל פרישתו, ש"רון ארד חי". ביולי 96' אמר מתאם פעולות השירותים החשאיים של גרמניה, השר ברנרד שמידטבאואר בראיון לעתון "בילד": יש בידי רמזים זהירים המצדיקים את הרושם שארד חי". באוקטובר 96' אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו, בוועדת החוץ והביטחון, שהוא משוכנע "שרון ארד חי ונוכל להביאו הביתה". דברים דומים אמר באותו חודש גם מפקד חיל האוויר איתן בן אליהו.

בפברואר 97' אמר השייח סובחי טופיילי, לשעבר מזכ"ל החיזבאללה, בראיון לעיתון הלבנוני "א-דיראר": "אפשר שרון ארד אינו בחיים. לדעתי רון ארד נהרג". ביולי 98' אמר ראש החיזבאללה, חסאן נסראללה, לרדיו "קול העם": "איננו יודעים אם רון ארד חי או מת. ארד הוא תעלומה אמיתית. אי אפשר לומר עליו שום דבר ברור". בינואר 2000 אמר נסראללה ל"דר שפיגל" הגרמני: "בקרוב נפתור את חידת רון ארד. אם הוא מת נמצא היכן הוא קבור". באותו חודש הוא אמר לתחנת הטלוויזיה אל-ג'זירה שקיימת אפשרות שרון ארד עדיין חי.

בפברואר 2000 דיווחה תחנת הרדיו הצרפתית, רדיו אירופה 1, שהחיזבאללה העביר בתחילת השנה "ראיה אנטומית" למותו של רון ארד. גורמי הביטחון הישראלים סירבו להגיב. באוקטובר 2000 אמר נסארללה שרון ארד נעדר: "איננו יודעים אם הוא ברח, מת או עדיין חי". ביולי 2001 אמר העיתונאי הסורי, ניזאר נאיוף, שהשתחרר במאי מהכלא הסורי שהוא ראה את ארד באוגוסט 93' בבית כלא סורי. "ב-7 באוגוסט 93' הוא היה חי", אמר נאיוף לשבועות הצרפתי "לה פואן". "באותו יום לקחו אותו האנשים שהחזיקו בו לחדר רחצה כדי להתרחץ. מצבו הפיזי היה טוב. אם משהו רע קרה לאחר מכן זה היה מעשה סודי שעליו החליטו הגורמים שהחזיקו בו כדי למחוק את התיק וכדי לא להסתבך".

שיחה עם רבין

הזיגזגים האלה מוכרים היטב לתמי ארד ולא קשה לשער איזו השפעה יש להם על חייה. בשנים הראשונות היא היתה נחרצת. "ידוע לי שהוא חי", היא אמרה ביולי 88' בראיון בערב חדש, "את זה אני יודעת בוודאות". ביולי 91', במסיבת עיתונאים בניו יורק היא אמרה: "יש לנו דיווחים שהוא עדיין חי". אבל באוגוסט, בראיון ל"ניו יורק טיימס", היא ביטאה, לראשונה, ספק: "מפעם לפעם אני תופסת את עצמי מדברת על רון ארד בלשון עבר", היא אמרה. באותו ראיון היא אמרה שהיא נעזרת בפסיכולוגים שמשוחחים איתה על הבעייתיות שבאיחוד המחודש עם בעלה. "יהיה לנו קשה לחיות שוב ביחד", היא אמרה, מביעה ציפייה לשובו.

בפברואר 92' אמרה תמי ארד ל"וושינגטון פוסט" שארד בידי האיראנים. בנובמבר 93' היא אמרה ל"לוס אנג'לס טיימס" שהיא יודעת שבעלה חי. אבל במכתב אישי לרון ארד שהתפרסם במעריב באוקטובר 94' היא שאלה: "אתה קיים? אם אתה עדיין שם, נושם, חושב, חש, כולי תקוה שיש בך עוד מעט כוח להמשיך הלאה, לשמור על איזה צלם אנוש. אם כן, אתה ודאי תחזור".

מאז ההתבטאויות שלה זהירות יותר. בנובמבר 99' היא אמרה ל"מעריב": "אנחנו לא קובעים שרון ארד חי ומוחזק במקום כלשהו. אנחנו לא יודעים ואנחנו לא מקבלים תשובות". באפריל 2000 היא אמרה ל"ידיעות אחרונות": "אין לי זכות להגיד שאולי רון לא בחיים. אני לא אלוהים ואני לא יודעת. אני יכולה רק לומר שמאוד מאוד אהבתי אותו. אני מקווה שהוא לא סובל יותר".

בשנים האחרונות היא מגלה פחות מעורבות במסע הציבורי למען רון ארד ומנסה לחיות את חייה הרחק מאור הזרקורים. היא גרה בגבעתיים עם בתה יובל, בת 16. יש לה תוכנית אישית בתחנת הרדיו "רדיוס" בשרון והיא כותבת לעיתונים שונים. כחצי שנה לפני שיצחק רבין נרצח היא פנתה אליו וביקשה שיבדוק אפשרות להתיר את עגינותה. היא מודעת למשמעות מרחיקת הלכת של הצעד הזה: כדי להתיר אותה מעגינותה צריך להכריז על ארד כעל חלל שמקום קבורתו לא נודע. "רבין התפתל עם זה הרבה מאוד", אומר חרס. "זו גם הדילמה שלנו. שמונה שנים אחרי מלחמת איראן-עיראק העיראקים שיחררו 8,000 שבויים איראנים שאף אחד לא ידע על קיומם. אנחנו, חברי הילדות של רון ארד, מדברים על זה לא מעט. מה נגיד לו אם יום אחד הוא יבוא. מה עשינו כל השנים האלה למען עניינו".

איתן הבר, ראש לשכתו לשעבר של רבין, זוכר שהנושא עלה פעם אחת בשיחה בין רבין לתמי ארד. רבין פנה בעניינה לרבנות הצבאית. "זה סיפור ששייך כולו מטוב ועד רע מלמעלה ועד למטה לרבנים. אני לא מעלה על דעתי שגוף חילוני יכפה על הרבנים משהו בתחום הזה".

אביהו בן נון, לעומת זאת, סבור שהתהליך אמור להתחיל דווקא מהדרג המבצעי. "הם אלה שצריכים להביא לרבנים את העובדות שעל פיהן הרבנים יוכלו להתיר אותה מעגינותה", הוא אומר.

הדרג המבצעי לא ממהר לשום מקום. דליה רבין-פילוסוף, סגנית שר הביטחון, אומרת שכאשה היא מבינה את מצוקותיה של תמי ארד. "בעיקרון להשאיר אשה בעגינותה זה מצב אכזרי ולא נכון ונורא, אבל כל הבעיה מאוד סבוכה ועדינה. יש לנו פה גם איש צבא שנפל בשבי ואין לנו שום עדות שהוא מת. להיפך. זה מושך לכיוון שהוא חי. ויש גם מחויבות כלפי אמו של רון ארד. אבי נפגש עם תמי ארד אבל הוא היה גם רגיש לבתיה ארד וזה כל כך יכול להכאיב להם כל העניין הזה".

תמי ארד סירבה להתראיין. בתיה ארד אמרה השבוע: "יש לי כלה נהדרת ויותר מזה אני לא מוכנה להגיד".

לבד במערכה

רוב מי שעסקו בניסיונות לאתר את רון ארד במהלך השנים לא גילו רגישות מיוחדת למצבה המשפטי של תמי ארד. "אין לי מושג מה קורה בעניין הזה", אומר עורך הדין אמנון זכרוני שהיה מעורב במגעים בינלאומיים לאיתורו של רון ארד. "לא עסקתי בענייני המשפחות. ניהלתי משא ומתן עם גורמים שונים ברחבי העולם אבל לא הייתי בקשר עם המשפחות. כדי שתוכל לפעול בשכל אתה צריך ליצור חיץ בינך לבין המשפחות. דברי עם אורי סלונים, הוא בקשר עם המשפחה".

עורך הדין אורי סלונים אומר שהתרת עגינותה של תמי ארד לא היתה מעולם בתחום העיסוקים שלו. "אני עסקתי בניסיון לאתר אותו. אם כי נושא עגינותה מרחף כל הזמן מעל כולנו. אבל זה לא היה תפקידי להתעסק בזה".

הנחת היסוד שלנו היא שרון ארד חי, אומר אחד ממפקדי חיל האוויר לשעבר שמסביר מדוע לא ניסה לסייע לתמי ארד לזכות בשחרור מעגינות. "להערכתנו הוא נמצא בשבי. ברגע שנתיר אותה מעגינותה אנחנו מודים שהוא לא בחיים. זאת אומרת שמצד אחד מדינת ישראל מכריזה באופן רשמי שהוא לא בחיים ומצד שני היא ממשיכה לדרוש אותו בחזרה. זה לא הגיוני. איך אפשר מצד אחד לדרוש אותו ומצד שני להתיר אותה מעגינותה? היא, מצד שני, רוצה לחיות את חייה. זה מאוד אכזרי".

הרב דוד לוין שהיה ראש ענף נפגעים בחיל האוויר והיום מנהל מחלקת השיקום של משרד הביטחון בחיפה, אומר שמצב של עגינות הוא אחד המצבים הקשים ביותר שאשה יכולה להיקלע אליהם. "זה כואב לי, כמו שזה כואב לכל יהודי אחר. זה קשה, קשה, קשה. היא נמצאת במצב של לא לכאן ולא לשם. היא תפוסה, קשורה, לא יכולה לעשות כלום. עדיף כבר להיות אלמנה. מוות זה סופי, בטוח, אצל עגונה שום דבר לא סופי, זה קושי מאוד כבד גם לה וגם לילדים. גם המחשבות קשות. בן זוגך התאדה, הוא כלום".

למה לא ניסיתם לעזור לה?

"אין שום הודעה ברורה שהוא מת, אין אפילו השערה. אין על סמך מה להתיר. אי אפשר להגיד שארד חי או מת. היו עדויות ברורות שהוא בחיים, יש מכתבים ממנו ואז הוא נעלם ואף אחד לא אומר שהוא מת".

בעמותה למען רון ארד לא משקיעים משאבים כדי לסייע לתמי ארד. יוסף הררי, יושב ראש העמותה, אומר ש"אנחנו נמנעים מלהיכנס לזה. זה עניין שלה. אנחנו בעמותה, כולל ממשלת ישראל, טוענים שהוא חי, אז אין מקום לדבר על התרת עגינות".

בבדידות כמעט מוחלטת נאלצת תמי ארד להתמודד עם בעיית העגינות. במפגש סגור של טייסי חיל האוויר, כמה שנים אחרי שארד נעלם, היא אמרה שהיא היתה מצפה מכל הטייסים היושבים כאן, "לפני שהם יוצאים לגיחות, שיסכמו בכתב עם נשותיהם מה יקרה אם יום אחד יפלו בשבי. הדברים האלה הם בנפשי". בספרם "התעלומה" (הוצאת "ידיעות אחרונות") כותבים רן אדליסט ואילן כפיר שארד פנתה בנושא הזה גם לשמעון פרס. "הוא לא הסתיר ממנה שהנושא מאוד רגיש ובעייתי. היא ביקשה ממנו שיתייחסו אליה כמו אל אלמנות הצוללת דקר. פרס הבטיח שיטפל אישית בבקשה יד לאחר הבחירות. אבל פרס נוצח בבחירות וראש הממשלה החדש, בנימין נתניהו, לא המשיך את הטיפול בבקשה".

הספר יצא לאור לפני שנה. ארד מיהרה לפרסם הודעה לעיתונות. "לא ביקשתי שיכריזו על רון כחלל צה"ל. אין כל מידע מוסמך המצביע על כך שרון אינו בין החיים. מרבית הידיעות וההערכות שהועברו למשפחה מאז נלקח רון בשבי מכל הגורמים המוסמכים, מצביעות על כך שרון עודנו בין החיים".

עגונות לשנה אחת

לדובר צה"ל אין נתון מדויק על מספרן של העגונות שהותרו מעגינותן אחרי שבעליהן נעלמו בפעולה צבאית. אחד ממפקדי חיל האוויר בעבר מעריך שבחיל האוויר יש בין עשר ל-15 נשים כאלה. רובן הותרו מעגינותן בתוך שנה מהיום שבו בעליהן נעלמו. רובן לא ביקשו את התרת העגינות. הן היו עדיין נסערות והלומות צער. בחיל האוויר ערכו את כל הסידורים המתאימים ודחקו בנשים להסכים להכרזה שהבעל הפך להיות חלל שמקום קבורתו לא נודע. רובן שוחררו מעגינותן בהליך כה מהיר עד שאחדות מהן, שעדיין לא עיכלו את מות הבעל, סירבו לשתף פעולה עם חיל האוויר. במבט לאחור יש נשים שאומרות שההליך המהיר, הגם שהיה פטרוני ומכאיב, סייע להן לבנות את חייהן מחדש. אף אחת מהן אינה מבינה איך קרה שתמי ארד נשארה עגונה במשך 15 שנה.

"את הדרך בנושא הזה אני פרצתי", אומרת יעל ארצי. בעלה, הטייס יצחק (אקי) ארצי נעלם ב-1 בדצמבר 1967. מטוס הווטור שלו שטס מעל לשמי מצרים במשימת צילום נפגע מאש מצרית והתפוצץ באוויר מעל תעלת סואץ. אנשי צוות של אונייה יוונית ששייטה בקרבת מקום ראו את ארצי ואת הנווט, אלחנן רז, צונחים לים. הקסדה של ארצי נמצאה סמוך לאונייה. בהתחלה סברו בצבא שהשניים נתפסו על ידי צוות האונייה והועברו למצרים. המצרים הכחישו. גם השבויים הישראלים ממלחמת ששת הימים שהוחזרו אחרי חודשיים טענו שלא הצטרפו אליהם שבויים חדשים.

עשרה ימים נמשכו החיפושים אחרי ארצי ורז. גופותיהם מעולם לא נמצאו. "כמה שבועות אחרי שהוא נעלם הבנתי את משמעות העגינות", אומרת ארצי. היא היתה אז אשה צעירה, אם לשתי בנות. מאז נישאה, ילדה בת נוספת והתגרשה. "הבנתי ששללו ממני את זכויות האדם שלי, שלא אוכל לעשות כלום בשביל עצמי, שאני תלויה כמעט בכל דבר בצבא. החקיקה באותה תקופה היתה איומה. אשה יכלה להוציא דרכון רק אם בעלה חתם לה על הטופס. לא יכולתי להוציא דרכון. הייתי צריכה שהצבא יחתום בשבילי. אם רציתי לקחת הלוואה בבנק הייתי צריכה שמשרד הביטחון יחתום לי על הטפסים המתאימים. הבנתי שלא טוב להישאר תלויה על בלימה והחלטתי להאבק בהם כדי שישחררו אותי מעגינותי".

11 חודשים נמשך המאבק של ארצי. היא תיעדה את ההליך ביומן מפורט. בקרוב ייצא ספרה שמתאר, בין השאר, את המאבק המתמשך ברבנות. "המקום שבו האשה נמצאת תלוי בה עצמה", היא אומרת, "במה שהיא מרגישה ואיפה שהיא רוצה להיות".

שלוש שנים אחר כך, ב-18 ביולי 70, נקלעה רנה חץ למצב דומה. מטוס הפנטום של בעלה, הטייס שמואל חץ והנווט מנחם עיני, נפגע מאש נ"מ כשחצה את תעלת סואץ. הנווט הספיק לנטוש את המטוס. הוא נפל בשבי וחזר אחרי שלוש שנים. חץ התרסק עם המטוס על הקרקע. "מותו של חץ יישאר בגדר תעלומה", כתב עיני בספר "חליפת לחץ". "לעולם לא נדע מה קרה באותו חלקיק שנייה גורלי. מדוע הוא לא יצא? אולי הוא נהרג ביציאה? חץ לקח איתו את סוד מותו וטמן אותו, יחד עם הפנטום העשן והמרוסק, בחולות אפריקה. התעלומה והפצע נותרו פתוחים. כנראה לנצח".

שלוש שנים נמשכו החיפושים אחרי גופתו של חץ. אשתו, רנה, נחשבה כל אותה תקופה לעגונה. היא לא ביקשה להשתחרר מעגינותה, בצבא לא הציעו זאת. לחברה קרובה היא אמרה שהנושא לא העסיק אותה. בהסתכלות אחורה, היא אמרה, אני מבינה שהייתי שרויה בתרדמת. סמכתי על חיל האוויר במאה אחוז. גם לא בדקתי את הממצאים שנמצאו אחרי שלוש שנים. אין לי ידע מה היה שם בארון. משיחות עם טייסים נוספים שהשתתפו בקרב הבנתי שהוא נהרג. בשלוש השנים הראשונות, עד שמצאו את הגופה, הייתי לא מאופסת. במילא לא חשבתי להינשא שוב כך שנושא העגינות לא הפריע לי. רנה חץ לא נישאה בשנית.

נקודת התפנית ביחס של חיל האוויר לעגונות היתה במלחמת יום הכיפורים. כולן הותרו מעגינותן אחרי כשנה. היו נשים שסירבו לקבל את ההכרזה שבעליהן חללים שמקום קבורתם לא נודע. בחיל האוויר לחצו עליהן. אנחנו עושים את זה לטובתכן, נאמר להן, כדי שתוכלו לפתוח בחיים חדשים. על טל לב לא הופעל לחץ כזה. בעלה, אל"מ זוריק לב, היה מפקד בסיס רמת דוד ועמד להתמנות לראש להק כוח אדם. למרות שלא היה חייב לטוס, הוא החליט להצטרף לטייסים הפעילים. ב-9 באוקטובר, אחרי שנפגע מאש מצרית, נפל מטוס הסקייהוק שלו לים באזור פורט סעיד. טייסים שהיו באזור לא ראו אותו צונח. חיפושים נרחבים באזור לא העלו דבר. הוא השאיר אחריו אשה, טל, ושישה ילדים. בנו, אודי, מת כמה שעות אחרי האזכרה המשפחתית לציון שנתיים למותו של זוריק לב. הוא היה חולה אסתמה. כששבו בני המשפחה מהאזכרה הוא נחנק ומת.

בתוך כל הסערה הרגשית וגידול הילדים הנושא של העגינות לא הטריד אותי, אומרת לב. כמה חודשים אחרי התרסקות המטוס, היא אפילו לא זוכרת את התאריך המדויק, הגיע בדואר מכתב שהתיר אותה מעגינותה. "הרגשתי שזו רוטינה. לא התעסקתי עם זה. לי היה ברור שהוא איננו. למכתב לא היתה שום משמעות בעיני. במילא לא נישאתי שוב. מה שהעסיק אותי היו הילדים ולא העגינות".

אורה סמוק, אלמנתו של הטייס גדי סמוק, התייחסה לעגינותה בצורה אחרת. ב-17 באוקטובר 73' נפגע מטוסו של סמוק באזור התעלה. סמוק והנווט, ברוך גולן, צנחו בשטח מצרים. כמה ימים אחר כך נמצאו הקסדות שלהם באזור ההתרסקות. חיפושים באזור לא העלו דבר. שנה אחרי שנעלם הוכרז סמוק כחלל שמקום קבורתו לא נודע. אורה סמוק הותרה מעגינותה. היא לא היתה שלמה עם ההכרזה על מותו של בעלה. אמנם ידיעות מודיעיניות טענו שהשניים נהרגו על ידי כפריים מצרים, אבל היא קיוותה שהוא יחזור וחששה שאחרי שתותר מעגינותה יופסקו החיפושים אחריו. היא ניסתה להילחם בהכרזה שגד סמוק הוא חלל שמקום קבורתו לא נודע וסירבה לקחת את ביטוח החיים שלו. עד היום גופתו של סמוק לא נמצאה. בספר הטלפונים רשום שמו לצד שמה. היא לא נישאה בשנית.

לרות כהן נאמר שבעלה, ערן כהן, שבוי במצרים. אחרי כשנה, כשהתברר שהוא לא בשבי המצרי, היא הותרה מעגינותה. "בצבא מיהרו להתיר אותי, אמרו לי שזה לטובתי, אבל אני לא הייתי מסוגלת לעכל את האובדן. הם באו אלי הביתה כדי לבשר לי שאני מותרת. לא הסכמתי לדבר איתם. אחרי שבוע הם חזרו. חיל האוויר הפעיל עלי לחץ רציני. אחרי שנתיים-שלוש, כשהתאוששתי קצת, הבנתי שהתעודה הזו שיחררה אותי, אבל מי חשב על זה כשהייתי הלומת יגון".

כהן נישאה בשנית. "מכיוון שבעלי השני היה כהן ואני עברתי חליצה לא הסכימו ברבנות להשיא אותנו. אחרי כל מה שעברתי נאלצנו להינשא ברומא בנישואים אזרחיים". היא ילדה שלושה ילדים והתגרשה אחרי 14 שנות נישואים. "וכל אותה תקופה חיכיתי לו. רק ב-95' כשמצאו את הגופה שלו, הרגשתי הקלה. עד שאין גופה וקבר את לא יכולה לחיות על מי מנוחות. זה פצע שלא מגליד. כל טלפון הקפיץ אותי. נשחקתי לגמרי. אני בטוחה שתמי ארד צריכה תעודה שמתירה אותה מעגינותה כדי לגמור עם הסיוט הזה. אם כי נשים כמונו הולכות על חבל דק מפני שהתעודה הזו חורצת גורלות. קשה לקבל קביעה שהוא מת כשאין קבר אבל קשה באותה מידה לחיות באי ודאות. ולא פחות קשה להתמודד עם משפחתו של הבעל. יש בעיה עם ההורים שמתנגדים להכרזה הזו. זה שני מקומות שונים, ההורים והאלמנות".

אלמנה אחרת אומרת שעד היום היא מרגישה רדופה. היא הותרה מעגינותה שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים. בעלה הטייס צנח אל מותו במלחמה. גופתו לא נמצאה. לבי לבי על תמי ארד, היא אומרת. "גם אם היא תותר מעגינותה יסורי הנפש לא יפוגו. שנים אחרי שבעלי נעלם הייתי בטוחה שהוא יחזור. היה לו כושר גופני גבוה. לא הבנתי איך הוא לא הצליח לברוח משוביו, לרוץ במדבר ולחזור הביתה. את רוב חיי חייתי תחת צל. אני הולכת ומתבגרת ואני לא מצליחה להביא אותו לקבורה. עם השנים התחושות הקשות לא מתרככות. להיפך. בחורף כשאני מכורבלת מתחת לשמיכה חמה אני חושבת עליו ותוהה אם לא קר לו. מרוב מחשבות את לא יודעת על מי לרחם קודם. בהתחלה את מרחמת עליו ואחר כך על עצמך, וכשאת מצליחה להתארגן ולהסתדר בחיים את שוב מרחמת עליו ואת חושבת: הוא לא מכיר את בנותינו, הן כל כך מוצלחות והוא לא יודע והכל כל כך מייאש וקשה. אבל את צריכה להמשיך לחיות מפני שאם לא תחיי זה כאילו בגדת בו, בזיכרו. הוא אהב אותך, הוא לא רצה שתסבלי אחרי שהוא נעלם".

התהליך המהיר של התרת העגינות נמשך גם אחרי מלחמת יום הכיפורים. ב-10 ביולי 81' נטש הטייס עמירם קלכמן את מטוסו מול חופי אשדוד בגלל תקלה טכנית. המצנח לא נפתח. קלכמן טבע בים. גופתו לא נמצאה. אלמנתו, אירית קלכמן, הותרה מעגינותה אחרי שמונה חודשים. "יום אחד באו אלי מחיל האוויר ואמרו לי שמתירים אותי מעגינותי. אותי זה לא העסיק בכלל. לא היה אכפת לי להישאר עגונה. במילא לא התחתנתי. אבל מישהו בחיל האוויר כנראה היה מודע לזה. נלקחתי לרב שבירך אותי בברכות וזימר כמה מזמורים ובזה נגמר הסיפור. אני זוכרת מעט מאוד מהטקס הזה. הייתי עוד בטראומה של המוות. זה טקס איום ונורא מפני שזה בעצם הכרזה על מותו של בעלך. כל עוד לא מתירים אותך את חושבת שיש סיכוי שימצאו אותו. הכרזת העגינות מהווה את החותמת הסופית למותו".

קלכמן לא מצליחה להבין מדוע ארד עגונה במשך שנים כה ארוכות. "אין לי שמץ של מושג למה ואיך היא נקלעה למצב הזה. זה מוזר. כנראה שבצבא לא יודעים איך להתמודד עם מה שקרה לרון ארד".

גם דבורה כץ, אלמנתו של הנווט אהרון כץ, הותרה מעגינותה זמן קצר אחרי שהוא נעלם. ב-24 ביולי 82', בטיסה מעל לבנון, הופל מטוס הפנטום של הטייס גיל פוגל והנווט אהרון כץ. פוגל נלקח בשבי. דובר צבאי סורי מסר שאחד הטייסים נמצא מת על הקרקע. אשתו, דבורה כץ, הותרה מעגינותה אחרי כמה חודשים בעקבות עדות של קצין סורי שנמסרה לרב הראשי הצבאי, גד נבון, שכץ אינו חי. ביוני 84' גופתו הוחזרה לישראל.

אלמנות "אילת" ו"דקר"

נושא העגינות של מי שנשואה לאיש צבא עלה לדיון כבר בימיה הראשונים של המדינה והפך למחלוקת בין הרב הראשי, יצחק הרצוג, לבין הרב הראשי של צה"ל, שלמה גורן. הרצוג טען שהרבנות הראשית הכינה טופס הרשאה לגט שעליו אמור היה לחתום כל חייל קרבי. על פי הטופס מתיר החייל לבית הדין הרבני לגרש את אשתו אם הוא נעלם. בהלכה היהודית רק הגבר, ולא בית הדין, רשאי לגרש את האשה. טופס ההרשאה לגט חתום על ידי הבעל מאפשר לבית הדין לגרש את האשה וכך לשחרר אותה מעגינותה. "מפאת חוסר פקודה צבאית לא יצא הדבר לפועל ברוב המקרים ואנחנו נקיים מה' ומישראל", טען הרב הרצוג.

הרב גורן אמר ש"אין זה מדויק בכל הנוגע לצבא הגנה לישראל". לטענתו הוא דווקא הכין טופס כזה, אבל חיילים ומפקדים סירבו לחתום עליו. "המפקדים טענו שהחתמה על הרשאה לגט כאשר חייל עומד לצאת לקרב תפגע קשות במורל הלחימה של כלל החיילים ותגביר בו את הפחד ואת הדאגה למשפחותיהם. החיילים עצמם התנגדו בטעם שזה ישחרר את הממשלה מדאגה לנשותיהם. אם החייל יפול ח"ו במלחמה באשר מבחינת החוק היא כבר לא תהיה אשתו לאחר שיפעילו את ההרשאה לתת גט לאשה", הוא כתב בספרו "משיב מלחמה".

אולם גם ללא טופס הרשאה הצליח הרב גורן להתיר עגונות. ב-21 לאוקטובר 67' הותקפה המשחתת אילת על ידי טילים מצריים וטובעה. מתוך 188 אנשי הצוות 141 ניצלו, 31 נהרגו ו-16 אנשי צוות הוכרזו כנעדרים, מתוכם שבעה נשואים. הרב גורן הסיק, מתוך שיחות עם אנשי צוות האונייה, שכל הנעדרים נהרגו. "לגבי כל אחד מהם יש בידינו עדות מיוחדת על מותם או על היותם פצועים קשה ובתנאים ששררו בעת הטביעה ודרכי ההצלה כל מי שלא נמשה והוחש לבית חולים ברור שמת בתוך המים, בתוך האונייה או על הסיפון", הוא כתב ב"משיב מלחמה". במארס 69' הותרו כל עגונות אילת.

בצורה דומה הותרו עגונות הצוללת דקר. ב-25 לינואר 68' הצוללת נעלמה בדרכה מאנגליה לנמל חיפה. העגונות הותרו בכמה נימוקים. על פי ההלכה מי שאובד במים שאין להם סוף אשתו לא תותר מעגינותה. על פי פסיקה מלפני 450 שנה דינו של טובע בתוך חדר כדינו של מי שטבע במים שיש להם סוף. הרב גורן קבע שהצוללת היא חדר ומכאן שהעגונות מותרות. היו לו גם נימוקים אזרחיים. הוא טען שהסטטיסטיקה מוכיחה שמיעוט הניצולים מצוללות אבודות הוא אפסי. מכאן שמותם של 69 אנשי הצוות, מתוכם 16 גברים נשואים, הוא ודאי. הוא סבר גם שאין סיכוי שהצוללנים נלקחו בשבי מפני ש"אם הצוות של דקר או חלק ממנו היה בחיים במשך זמן כה רב, היה הדבר מגיע איך שהוא לידיעתנו או לידיעת מדינות ידידותיות אחרות". ביוני 69' העגונות הותרו.

התהליך התרחש מהר, אומרת נורית מנור, אשתו של דן מנור מאנשי הצוללת, "עד כדי כך שאני הרגשתי שזה היה מהיר מדי. הייתי אם צעירה לשני תינוקות, הייתי עסוקה בהישרדות אישית ובארגון המשפחה הקטנה שלי מחדש. נושא העגינות כלל לא הטריד אותי. לילה אחד, אני זוכרת את השעה, אחת וחצי, קיבלתי מברק שמתיר אותי מעגינותי. זה היה הדבר הכי מצחיק שקרה לי מאז שהצוללת נעלמה. לא הבנתי לשם מה הפזיזות הזאת, נאמר לנו שעל פי ההלכה גבר שנעלם בים אשתו מותרת מעגינותה אחרי שבע שנים, לא הבנתי למה אנחנו מותרות מהר יותר. חששתי שהצעד הזה יעצור את החיפושים אחרי הצוללת. זה נראה לי גם לא הוגן כלפי הבעלים שלנו שכל כך מהר מכריזים שהם מתים".

התרת העגינות לא מרפאת את הנפש הדוויה, אומרת מנור. "אני לא יודעת אם תמי ארד תוכל להרגיש חופשיה גם אחרי שיתירו אותה מעגינותה. ההיתר מתיר לפתוח דף חדש באופן פורמלי אבל הנעדר תמיד ישאר איתך. כשהעבר לא פתור, כשאין מידע ואין גופה, את ממשיכה להתעסק עם זה. המון שנים חלמתי על דן בלילות. גם כשהיה לי קשר אחר וילד חדש עדיין הייתי נשואה לאיש המת בצוללת. לא פעם חלמתי שדן מגיע ואני צריכה לפתור את הסיטואציה. עשר שנים אחרי שהדקר אבדה אמרתי לדן בחלום שהוא יכול להשאר איתי למרות שיש לי חבר וילד. אני אוהבת גם אותך, אמרתי לו. רק אחרי שמצאו את הדקר, לפני שנתיים, הבנתי שהפרשה הסתיימה".

פרופסור אליאב שוחטמן, מרצה למשפט עברי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, אומר שבית דין רבני עם תעוזה יוכל להתיר את תמי ארד באותו נימוק שהרב גורן העלה בהתרת עגונות דקר. "אפשר לומר שעצם העובדה שכך וכך שנים לא שמעו ממנו זה כשלעצמו מוכיח שהוא לא חי מפני שאם הוא היה חי כבר היו יודעים ממנו. הטיעון הזה בצירוף נסיבות אחרות שאיני מכיר יכול לשמש חומר לקבוע שהאיש מת והיא מותרת מעגינותה. אם תמי ארד תפנה לבית דין רבני יש סיכוי שעגינותה תותר בין השאר על סמך הנימוק הזה. בכל מקרה שווה לנסות".

המסקנה מהפרשה הזאת, אומרת שולמית אלוני, היא שלנשים נבונות אסור להינשא בנישואים דתיים. "בעולם הנאור כשגבר נעלם בית המשפט יכול לבטל את הנישואים אחרי חמש או שבע שנים. רק הרבנים שלנו מחמירים כי הם שונאים את החילונים בכלל ואת הנשים בפרט. תמי ארד היא קורבן לא רק של הדתיים אלא גם של הצבא, של תעמולה ומיתוסים. הצבא משחק איתה משחק צבוע. אף אחד לא מעז להגיד שהוא מת מפני שפולחן רון ארד נוח לצבא. בשמו הם חטפו את דיראני ואת עובייד, הפציצו בלבנון והאשימו את האיראנים בחטיפתו. הצבא עושה לעצמו יחסי ציבור, עקומים אמנם, אבל יחסי ציבור, על גבו של רון ארד. וכל האנשים, כל עורכי הדין שטיפלו בנושא במשך שנים יודעים את האמת אבל משתפים פעולה עם הצבא מפני שאחרת הצבא לא יעבוד איתם יותר. ואת לא יכולה לבוא אליהם בטענות, כי איך אפשר לדרוש מאנשים להיות אמיצים? ארד עגונה במשך כל כך הרבה שנים מפני שהיא חיה בחברה שבה האשה, גורלה וחייה אינם נחשבים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ