בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העלמה מהליגיון

בת 91 החליטה סוזן טרוורס לכתוב את זיכרונותיה כאשה היחידה ששירתה אי פעם בליגיון הזרים הצרפתי, והשתתפה כנהגת בקרב שהכריע את המערכה מול חיל המדבר של רומל במלחמת העולם השנייה. לא היתה בכך הצהרה פמיניסטית; תמיד היה שם צלו של גבר

תגובות

היא חיכתה עד שמתו כולם. המאהב, אשתו של המאהב, ובעלה שלה. עד שנותרה היחידה שתוכל לספר על אותם הימים. היא מתנהלת בקושי, כבר לא מרגישה טוב כל כך. הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות הוא לחשוב, להיזכר. ואם עולה הרצון מלפניה - לדבר. "אתם רוצים לראות אותי?" היא שואלת את המבקרים ליד מיטתה, "רוצים לראות מה שעוד נותר ממני?"

סוזן טרוורס, היום בת 91, שרדה את קרבות ביר-חכים ואל-עלמיין במלחמת העולם השנייה. אשה זו, הרחוקה מאוד מפמיניזם, מפריצת גבולות בכלל, היתה אהובתו - הסודית, כמתבקש באותם ימים - של הגנרל פייר קניג, לימים שר ההגנה של צרפת. השלישה טרוורס היא אותה אנגלייה מוזרה, שבימי מלחמת המדבר נגד רומל היתה האשה היחידה בין כמעט 4,000 הגברים בשוחות ובשדות המוקשים של צפון אפריקה. אחר כך הגיעה גם להודו-סין, במלחמה הקולוניאלית הצרפתית - האשה היחידה ששירתה אי פעם בליגיון הזרים הצרפתי. איש כמעט לא ידע זאת, במשך שנים רבות.

עד שלפני שלוש שנים הופיעו בביתה של טרוורס שני אמריקאים שנתקלו בשמה בארכיון: "אשה ששירתה בליגיון, ולא בבגדי גבר". הם דיברו אתה על סרט, אבל הרעיון לא יצא אל הפועל. במקום זאת היא כתבה ספר, העלתה על הכתב מה שדלתה מן הזיכרון. אחרי ככלות הכל, מן הראוי שבניה יידעו את סיפורה. גם נכדיה. עכשיו זיכרונה כבר בוגד בה מדי פעם בפעם, אבל אין בכך כלום; הספר נכתב. "Tomorrow to be Brave" יצא ביוני בהוצאת Free Press.

כעת רווח לה במקצת, שוב אינה נדרשת להיזכר. רק אם היא רוצה. היא שוכבת במיטתה במרפאה מדרום לפאריס ורואה בעיני רוחה את התמונות החולפות מול עיניה בבהירות רבה: קניג, הגנרל שאהבה, אמילקווארי, הנסיך הארמני, הלילות בביר-חכים, אותה פינה שכוחת אל במדבר הלובי. והודו-סין: החתונה שלה, לבושה במדי ליגיון הזרים. והימים שלפני המלחמה. אביה, רב החובל פרנסיס טרוורס, שהכיר רק צבא ומלחמה ולא ידע במה למלא את חייו בעתות שלום. האם היה גא בבתו לו ידע את סיפורה האמיתי? "בהחלט לא", מצפצפת הישישה מבין הכרים. "הוא היה מזועזע. אנשים היו מזועזעים מזה בזמני. לא כמו היום".

היא היתה נערה נאה מאוד, אז, בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, והיא ידעה זאת. בת למשפחה אנגלית מכובדת ממעמד טוב. הוריה יצאו לגלות שטופת שמש בקוט דאזור: האם, עייפה ודיכאונית, האב, מקשה ומחמיר. לשווא ניסתה לזכות באהבתו. היא הלכה איפוא בדרך אחרת; רצתה רק לבלות, ליהנות. היא חיכתה בכליון עיניים ליום שבו תאבד את בתוליה. זה קרה לבסוף בנסיעת לימודים לרומא, בלילה, בבית מלון, עם פקיד הקבלה שביקר בחדרה ובידיו בקבוק שמפניה. דודתה, שיצא לה שם של אשה מודרנית מאוד, מימנה מאז את סגנון חייה הפזרני: מסיבות בקאן, וינה, לונדון, טניס, שמפניה, פרשות אהבים, ועוד פרשות, ועוד ועוד, עם "גברים לגמרי לא מתאימים", שבהם התאהבה דרך קבע, הגם שלתקופות קצרות בלבד.

איך הגיעה הוללת שכזאת לצבא; קל וחומר לליגיון הזרים, אותו חיל שכירים, שקלט אל שורותיו גם פושעים, תועי דרך, תאבי מלחמה מכל המדינות, שלא נשאלו על עברם ויכלו להתגייס בשמות בדויים, אותו גוף מצ'ואיסטי שלחם בין השאר בכל מלחמותיה הקולוניאליות האכזריות ביותר של צרפת. כך היו פני הדברים מאז הקים המלך לואי פיליפ את ה-Legion etrangere ב-1831.

בימים ההם היה הליגיון נתון במשבר, וברגע היסטורי אף התפצל: לאחר שהנאצים כבשו את צרפת, ב-1940, הצטרפו חלקים ממנו לגנרל שארל דה גול ולכוחות צרפת החופשית, ואילו אחרים נשבעו אמונים למרשל פיליפ פטן, ששלט בצרפת בחסדם של הגרמנים. לסוזן טרוורס מלאו אז שלושים. אחרי עשר שנים של מסיבות בלתי פוסקות אמרה די, מה גם שהגברים כולם יצאו למלחמה. בימים ההם היו עלמות מכובדות מתגייסות, אם בכלל, לצלב האדום. וסוזן טרוורס הרי היתה עלמה כזאת. ידידה אף ניסתה לפתותה, היא מספרת. "היא אמרה, 'מדי האחות מחמיאים כל כך. ותחשבי גם על כל הבחורים אסירי התודה שתפגשי'".

טרוורס נסעה ללונדון, ושם פנתה למיפקדת הכוחות המזוינים של צרפת החופשית וביקשה לצאת לחזית. כאחות? ממש לא. היא חשבה שהיא יכולה להציע יותר. היא ידעה לנהוג במכונית, זאת למדה בשנותיה הצעירות הפרועות.

תמיד היו אנשים כאלה, עשירים שעייפו ממותרות, שסולדים מן היום-יום הדקדנטי והריקני שלהם ומחפשים משמעות. סוזן טרוורס, צעירה משועממת מבית טוב, היתה מוכנה להתפתות לקסמי המלחמה. אידיאולוגיה פוליטית, אין להכחיש, לא היתה השיקול הראשון במעלה, אבל פתאום גאתה בה אותה "פטריוטיות מוצקה ללא עוררין", חייה הקודמים נראו לה "שוממים ודהים" ולראשונה חשה עצמה "חיה לחלוטין, חלק ממשהו גדול הרבה יותר ממה שהיה עד כה האופק שלי".

מובן שהיתה נאיווית. היא לא ידעה דבר על מלחמה. היא לא יכלה להעלות בדעתה את הצדדים המכוערים, המזוויעים, שלה. מנין היתה יכולה להכירם? עד אז שמעה רק את תיאורי ההרפתקאות המזהירות מפי אביה, וכעת שמחה להצטרף אל הליגיונרים, שהיו בעיניה "הרפתקנים שאפתנים ובעלי מטרה", בעלי "אופי חזק". היא חיפשה משימה, אבל חיפשה גם גברים, וגם אותם מצאה.

טרוורס חוותה תקופת מעבר מוזרה בספינה שהובילה אותה ואת מחצית הבריגדה ה-13 של ליגיון הזרים לצפון אפריקה. הימים היו ימי מלחמה, אוכל היה בקושי, מצב הרוח על הסיפון היה ירוד, אבל האנגלייה השיגה מאי שם שמפניה, ואירגנה חגיגה. מה ביקשה להיות לליגיונרים האלה - חברה לנשק? קמיע למזל טוב? אשת חיק? היו שם שפע של גברים מעניינים, למשל טוני דרייק, קצין קישור בריטי, או סגן אלוף דימיטרי אמילקווארי, שהיה לא רק נסיך, אלא גם שובר לבבות. ואחר כך קניג, כמובן. המפקד והמאהב שהיא שימשה לו נהגת, ולבסוף הסיעה אותו גם בשדות המוקשים של ביר-חכים.

במיטת בית החולים, באוגוסט 2001, הראש מלא בתמונות מן העבר והחדר מלא את סאון ההווה. במיטה שלצדה שוכבת אשה זקנה, מבטה קבוע היישר נכחה, כבר שעות לא זזה כלל, ולידה ניצבת רופאה שבודקת את הדופק שלה וגוערת בה כמו רס"ר: "ובכן מאדאם, את לא רוצה לאכול? זה מאוד מדאיג אותנו! מה צריך להביע העניין הזה?"

כעבור שעתיים באים הרופאים לראות את סוזן טרוורס. הם אומרים שצריך לנתח אותה, שקוצב הלב אינו מתפקד כהלכה. הם אומרים שזה לא חמור, אבל כך הם הרי אומרים תמיד. היא מעדיפה שלא לחשוב על כך, לחלום, להתעלם מהם, להתנתק מהמצב הזה ששנאה תמיד - אי היכולת לעשות דבר, להיות מופקדת בידי אחרים, לחכות שדבר מה נורא יקרה. כמו אז בביר-חכים.

האם נבון היה להתאהב בגנרל אהבה עזה כל כך עד שלא פחדה עוד מדבר, אפילו לא מהמוות? עד אז כבר שירתה בליגיון כנהגת רופא בחזית אריתריאה, לבנון, סוריה. כעת רצה הגורל שתפגוש את קניג, מארי-פייר קניג, שהיה אז בן 43, נשוי כמובן, כמו כל הגברים המעניינים שפגשה. הוא חיזר אחריה בפרחים ובשירי חיילים שכתב אלן סיגר, ליגיונר חרזן: "יש לי פגישה עם המוות/ עלי בריקדות/ כאשר האביב מתקרב/ וריח פרחים נישא באוויר". היא נענתה לו. היא האמינה שמצאה את הגבר של חייה.

בגלל קניג נקלעה בתחילת 1942 לביר-חכים, אותו מחנה מדברי משמים, המרוחק 140 קילומטרים מדרום-מערב לטוברוק, שהופצץ ללא הפוגה על ידי מטוסי שטוקה גרמניים, יעד חשוב לחיל המדבר של רומל. 3,723 גברים היו שם, ועמם הטרוורס הזאת, שלא היתה מוכנה בשום פנים ואופן לעזוב את הגנרל שלה. כל האחיות פונו. "כזאת הייתי", אומרת הגברת הזקנה בעיניים בורקות, ומצביעה על תצלום שלה, בת 33, כומתה על הראש, מישירה מבט. "הם כינו אותי 'La Miss'". כמעט 4,000 גברים והיא, בלב המדבר. האם לא פחדה מהם? האם הציקו לה? "אף פעם. הרי הייתי הנהגת של הגנרל".

במטפחת הראש הממורטטת שלה חצתה שדות מוקשים ונשאה צמיגים, וכאשר איש לא הבחין התגנבה אל הגנרל. היא ישבה ליד ההגה בליל 10 ביוני 1942, כאשר הכוח הצליח לפרוץ את טבעת המצור של רומל שנראתה בלתי ניתנת להבקעה. מאוחר יותר תואר אותו מבצע כנקודת מפנה במלחמה בצפון אפריקה. טרוורס זכתה בעיטור צבאי, וגם בפרסום קצר מועד.

היא היתה אז אדם אחר, והאשה שהיא היום מתבוננת לפעמים בניכור בסוזן טרוורס שלפני שישים שנה. האם באמת היתה האשה שעוררה שערוריה בינלאומית כאשר פורסם סיפורה מעל גלי האתר? הגנרל, כך נאמר בשידורי תעמולה איטלקיים, מחזיק לצדו את אהובתו, וכך עשה כל זמן המערכה בצפון אפריקה.

זה היה סוף הרומן. מאדאם קניג באה מצרפת והצטרפה לבעלה. הגנרל נפרד מהנהגת פרידה מכוערת, משפילה. היא שאלה את נפשה למות, לקחה אתה למכונית את האקדח שלה, אבל אז הירהרה בכל הרפש שתותיר הפרשה, והחליטה לוותר.

סוזן טרוורס יצאה למלחמה כדי להיות חזקה ואמיצה ועצמאית, אבל גם שם האפיל עליה צל של גבר. חייה בוודאי אינם סיפור מופת פמיניסטי, ונשים שמפוצצות טנקים יש בסיפורים אחרים. היא לא היתה אשה לוחמת, וזו בדיוק הסיבה שהתקבלה לליגיון הזרים; העובדה שקיבלו שם את La Miss לא היה פירושה כלל וכלל שהליגיון השתנה.

אדרבה, לאחר מלחמת העולם השנייה חזר הליגיון להיות מה שהיה תמיד: כוח תקיפה המנהל את המלחמות הקולוניאליות הדורסניות הגלויות - ואחר כך הסמויות - של צרפת: הודו-סין, אלג'יריה. לא מלחמות לאנשים בעלי אמות מידה מוסריות נעלות. אבל על כך עמדה רק מאוחר יותר. היא כבר התרגלה לליגיון, שוב לא יכלה לחשוב על חיים אחרים. היא רצתה להישאר, בכל מחיר, ואמנם הצליחה לזכות בגיוס רשמי לשורות ליגיון הזרים: סוזן מרי טרוורס, מספר 22166. בדיקות רפואיות לא היו אז הכרח, ואולי לא עלה בדעתו של איש, בשעה שנבדקו המסמכים, לשאול אם המועמד הוא אכן גבר.

היא נשלחה עם הליגיון להודו-סין, כשלישה לענייני לוגיסטיקה. עד מהרה הרתה לסמל בליגיון, ונישאה לו. אז השתנו חייה מן הקצה אל הקצה. סוזן טרוורס היתה למאדאם ניקולאס שלגלמילך, אם לשני בנים, ושוב לא הזכירה אף ברמז את חייה הקודמים; כך רצה בעלה. היה זה חלק מן ההסכם הלא כתוב ביניהם: אני אשא אותך לרעייתי, ואת תנהגי כמו כל אשה נורמלית.

"מכובדת. אשה מכובדת והגונה. זה מה שרציתי להיות", אומרת מאדאם טרוורס-שלגלמילך הישישה, שמדברת בכל זאת על כל אותם דברים "שלא היו מוצאים חן בעיני ניקולאס". אבל "ניקולאס המסכן" מת בינתיים, לא לפני שראה, כסמל פשוט, כיצד מעניקים למאדאם שלגלמילך מדליה, לעיני כל, באוטל דה-אינוואליד בפאריס, ב-1956. שר ההגנה הוא שהעניק לה את המדליה. שמו היה פייר קניג. "עבודה טובה, La Miss", אמר, ובין מאות הצופים רק מעטים, אם בכלל, הבינו.

אחר כך נשכחה כליל. העולם לא ידע עוד דבר על האשה שהיתה חברה בליגיון הזרים. ב-1996 גילו אותה פתאום שוב: משלחת במדים הופיעה בבית האבות, ולצלילי מארש צבאי העניקה לה, בנוכחות גברות קשישות וחלושות, את אות ליגיון הכבוד. ניקולאס לא זכה לראות את הטקס, ואולי מוטב לו כך.

ליגיון הזרים מנסה היום לעטות על עצמו חזות מודרנית יותר. שינויים וחידושים הוכנסו ב"קוד הכבוד", ששוב אינו מדבר על מילוי המשימות "בכל מחיר", אלא על עמידה בהן "במסגרת החוק, חוקי המלחמה והאמנות הבינלאומיות". אבל נשים בשורותיו? בסתיו האחרון הכריז שר ההגנה הצרפתי שהצבא כולו, גם היחידות הקרביות, גם ליגיון הזרים, ייפתח לנשים. הליגיון זעק חמס. השר חזר בו.

נראה שנגזר על הגברת הזקנה להישאר מקרה מיוחד, חד פעמי. היא עצמה דבקה בגישה השמרנית. נשים בליגיון? אין זה רעיון טוב, היא אומרת. "יש אהבה, יותר מדי עניינים של אהבה".

עכשיו יכול העולם כולו ללמוד על אהבותיה, גם הילדים והנכדים, ושוב מדברים על הסרטת סיפור חייה. הרעיון הזה דווקא מוצא חן בעיניה. "זה נחמד מאוד", היא אומרת. "נחמד שאפשר לספר הכל". היא עייפה, עייפה מאוד. אחר הצהריים תיכנס לחדר הניתוח, ועד אז אין לה אלא לקוות שהרופאים יודעים את מלאכתם. "אתם מאמינים שאוכל שוב לעמוד על הרגליים?" היא שואלת את האנשים הניצבים ליד מיטתה. וכעבור שתיקה קצרה: "אתם מאמינים שהספר יימכר?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו