בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוד לא צמח כאן דוסטויבסקי חדש

האם תיווצר כאן ספרות מהגרים חדשה ומקורית, בדומה לספרות האנגלו-הודית שנכתבת בבריטניה

תגובות

"'וזה, מותק, כלא תל מונד. פה יושב דניק שלנו. עולם. כאן גם אני סבלתי חצי שנה'... נוסעים הלאה. צומת בית ליד. 'סובבי את הראש שמאלה. כלא אשמורת. כאן מתייסרת האנושות תחת חסות השלטונות'... בית אורן. ערוגות של בננות. ים כחול. מגדלי עתלית. כאן צועדים, בעוון פרחחות צבאית, הבונאפארטים של צבאות ישראל... פונה שמאלה - קישון. ימינה - צומת מגידו... יושבים עם טולינקה תחת תאנתנו, על מדרון גבעה, ומתפעלים מעפולה. עיר עתיקה. מאז חורבן בית שני שום דבר, חוץ מאבטלה, לא קרה שם... השמש עמדה דום מעל תל מונד, והירח על כלא אילון. 'פעם, טולינקה, יהושע בן נון הביא לכאן את עמי, לזלול תאנה זבת חלב ודבש'".

(מתוך "שיר השירים", רומן מאת מוסיי וינוקור. קטעים מתוכו יתפרסמו באנתולוגיה מיוחדת בעברית של כתב העת ברוסית "זרקלו". תרגום: גרשון חזנוב)

ממש מתחת לאפה של תרבות המיינסטרים הישראלית, בעוד הספרות העברית מתנמנמת באין מפריע, צומחת לה ספרות חדשה, רעננה ומעניינת, שאינה מוכרת לקוראי עברית - בעיקר משום שהיא כתובה ברוסית. הרחק מעינם של דוברי העברית פורחת סצינה ספרותית מקומית בשפה הרוסית, הכוללת לא רק כ-150 ספרים חדשים בשנה וכ-250 סופרים כותבי רוסית, אלא גם חנויות ספרים גדולות, ערבי שירה וספרות, מפגשי תרבות ברחבי הארץ, ושלל כתבי עת ספרותיים שמזינים את הסצינה וניזונים ממנה בעת ובעונה אחת.

"יש בדיחה מפורסמת, שלפיה כל עולה חדש מרוסיה שעולה למטוס בלי כינור, סימן שהוא פסנתרן", אומר העיתונאי פטר לוקימסון, עורך "העיתון הישראלי הרוסי". "באותה מידה אפשר לומר שכל יהודי שיורד מהמטוס בישראל חושב שהוא המשורר הכי גדול שנולד אי פעם, לא פחות מפושקין ומלרמונטוב. יש בישראל המון אנשים שכותבים ספרים. בכל שבוע אני מקבל לעיתון לפחות שניים או שלושה ספרים חדשים ברוסית. זה די הרבה".

לקוראים הישראלים אין כמעט גישה אל הספרות הזאת, בגלל מחסום השפה. באופן תמוה ומעט מקומם נוטה המו"לות הישראלית להתעלם מהסצינה הספרותית הזאת - למה ללכת קרוב כשאפשר לברוח למחוזות רחוקים? ולכן מעט מאוד מן הספרים שראו אור ברוסית בשנים האחרונות בארץ, שחלקם אף תורגמו לשפות רבות וזיכו את מחבריהם בפרסים ספרותיים יוקרתיים ברוסיה, מתורגמים גם לעברית. חבל, למשל, שספר כמו "פרידה מנרקיס" של הסופר והעיתונאי אלכסנדר גולדשטיין, העוסק בספרות המאה ה-20 ומגיע דרכה לתובנות על ההיסטוריה של המאה ה-20, לא תורגם לעברית. הספר, שנכתב בישראל, זכה ברוסיה בפרס ה"בוקר" ו"האנטי-בוקר" ועורר הדים רבים בקרב חוגים אינטלקטואליים ברוסיה.

הספרות הרוסית-הישראלית שנוצרה בעקבות גל העלייה האחרון מגוונת מאוד, והיא מטפלת בנושאים רבים דרך ז'אנרים ספרותיים שונים, ובסגנונות כתיבה מגוונים. מבין הכותבים אפשר להצביע על כ-20 סופרים בעלי שם והשפעה, שצברו להם קהל קוראים קבוע. כמה מהם התפרסמו עוד ברוסיה. למשל, דינה רובינא, הסופרת הנחשבת והפופולרית ביותר במגזר הרוסי. רובינא, שמשמשת בימים אלה כשליחת הסוכנות במוסקווה, מפרסמת רומנים וסיפורים ברוסיה ובישראל גם יחד. אחד הספרים המפורסמים ביותר שלה, "הנה בא המשיח", נכתב בישראל ומתאר את קשיי ההתמודדות של עולה חדשה עם המציאות הישראלית. בימים אלה נמכרת במוסקווה המהדורה השמינית של הספר.

סופרים ידועים נוספים שעלו לישראל בשנות ה-90 הם אנטולי אלכסין, שכותב בעיקר לבני נוער, וגרגורי כנוביץ, שספריו עוסקים בזהות היהודית ובחיי היהודים בליטא. יוצרים פופולריים נוספים בקהילה הרוסית הם המשורר איגור גוברמן, שנודע בשיריו הקצרים, המחורזים והשנונים המכונים "גאריקים" (לפי שם החיבה שלו, גאריק); פליקס קריבין, הומוריסטיקן ידוע שהוציא לאור ברוסיה 35 ספרים; יולי קים, משורר ומלחין המבצע את שיריו; פליקס קנדל, שכותב בעיקר פרוזה ונודע ברוסיה בזכות תסריטים שכתב לסרטים מצוירים; ולדימיר פרומר, מחברו של רב המכר על ההיסטוריה היהודית, "מי צריך גיבורים"; ומשוררים כמו אלנה אקסלרוד, אנה גורנקו, ולדימיר טאראסוב ונינה דמזי.

גם גלי העלייה של שנות ה-70 הצמיחו לא מעט סופרים פופולריים שכותבים ברוסית, כמו סווטלנה שיינברון (שהיתה מועמדת בשנה שעברה לפרס הבוקר הרוסי על ספרה "ורדים וכריזנטמות"), חוקרת הספרות מיה קגנסקיה, ומשוררים כמיכאל גנדלב, סביילי גרינברג ומיכאל גרובמן.

לסופרים ולמשוררים במגזר הרוסי מיוחסת השפעה רבה על קהל הקוראים שלהם, הרבה יותר ממה שזוכים לה הפוליטיקאים. "מה שמחבר בין מיליון האנשים דוברי הרוסית שחיים כאן", אומר הצייר והמשורר מיכאל גרובמן, "זה השפה והתרבות שלהם. הספרות היא הדבר היחיד שמהגר יכול להיאחז בו - זה העבר שלו, ההווה שלו והעתיד שלו".

עשרות כתבי העת הספרותיים ברוסית תופסים מקום נכבד בהתהוות היצירה המקומית. "הספרות היפה ברוסית מתבשלת בכתבי העת", אומרת אירינה ורובל-גולובינה, עורכת כתב העת "זרקלו" ("ראי" בעברית). "יש הרבה כותבים שהגיעו מהמון מקומות ברוסיה, אבל עוד לא נבנתה כאן הייררכיה ספרותית, וזה תפקידם של כתבי העת. בשביל יוצרים צעירים גם אתרי האינטרנט הספרותיים ממלאים את התפקיד הזה".

ואולם, למרות הפריחה המתוארת להלן, קהל קוראי הרוסית עדיין מעדיף את הספרות שנכתבת ברוסיה. הסיבות לכך פשוטות: הספרות המקומית נחשבת עדיין לספרות סוג ב'; הספרים המיובאים מרוסיה זולים מהספרים המתפרסמים בישראל (ספר קריאה מרוסיה עולה 25-20 שקלים, ספר בכריכה קשה עולה 45-35 שקלים, לעומת ספר שיוצא בישראל, שמחירו 50-40 שקלים); וסיבה נוספת - החנויות בישראל מציעות מגוון רחב של ספרות רוסית מודרנית וספרות עולמית מתורגמת לרוסית, הכוללת את מיטב הקלאסיקה של המאה ה-20. "עכשיו יוצאים לאור ברוסיה כל ספרי המודרניזם שהיו אסורים בימי סטאלין והקומוניזם", אומר מיכאל גרובמן. "ספרי זיכרונות, מחקרים, ספרי פילוסופיה מפורסמים. הקהל הרוסי בישראל מוצף בספרות טובה, הוא לא צריך להתפשר".

"בנשף הבוקר שאלו את אחד הרוקדים: 'מה היה לפני הולדתך?' הוא הפסיק לרקוד, הסיר מפניו סרט-סרפנטין, הירהר וענה: 'ריק אפור. ללא חפצים, ללא צללים, ללא מעלה, ללא מטה. רק אור קצוב ללא מקור - רך, עכור, מעורפל בערפל קליל. ערפילית. ובריק הזה האין-סופי נשמע מדי פעם קול, שלא ברור היה מאין הגיע. הוא הגה רק מלה אחת - 'מולדת'. מלבד זה לא היה דבר".

(מתוך "ליד חלב", רשימות מאת פבל פפרשטיין, שפורסמו בגיליון מס' 1 של כתב העת העברי-רוסי "נקודתיים". תרגום: גלי דנה זינגר)

על מה כותבים הסופרים הרוסים החיים בישראל? בשנים הראשונות לעלייה הרוסית של שנות ה-90, טוען העיתונאי פטר לוקימסון, המשיכו רוב הסופרים לכתוב על רוסיה. רק בשנתיים-שלוש האחרונות החלו לעסוק במובהק בנושאים ישראליים. "בשנים הראשונות לעלייתי לישראל שמתי לב שסופרים עולים לא כותבים שום דבר על ישראל, והייתי די המום", הוא אומר. "היום הסופרים הידועים בקהילה הרוסית כותבים בעיקר על נושאים ישראליים. נאום ויימן, למשל, פירסם במוסקווה את הספר 'כרוניקה של כנען', שמדבר על ישראל של ימינו, על רצח רבין, על כל הבעיות החברתיות והפוליטיות שלנו. זה הצליח גם בישראל, אבל בעיקר הצליח ברוסיה. הסופר אנטולי אלכסין אומר תמיד שלא חשוב היכן נולד הסופר, חשוב היכן מונח שולחן הכתיבה שלו".

נושאי הכתיבה של הסופרים הרוסים בארץ מגוונים למדי. הסופר אפרים באוך, יו"ר אגודת הסופרים כותבי הרוסית בישראל, מתאר את כתיבתם של סופרים החברים באגודה. "ולנטין טובלין, סופר שגר בנצרת והיה מפורסם בסנט פטרבורג, כותב סיפורים היסטוריים עם קישורים אקטואליים - סיפורים על ימי המהפכה הצרפתית, על יוליוס קיסר, על סין העתיקה. הסופר אלי לוקסמבורג, שהיה בעבר אלוף איגרוף, כותב סיפורים על יהדות וקבלה. אלכסנדר שוחט כותב סיפורים בסגנון 'אנו באנו ארצה', על תלאות העלייה וקשיי הקליטה. באחד מסיפוריו הוא כותב על עולה חדשה שמגיעה לשוק הכרמל ואחד הרוכלים נטפל אליה, עד שעולה אחר שנמצא במקום מגן עליה ומכה אותו, ונכנס לכלא.

"מיכאל דוידזון כותב על דמות שהיא קנטאורוס, חציה אדם וחציה סוס, והוא מדמה אותה לעולה החדש בישראל - שחציו חי פה וחציו נשאר שם. ליאוניד פינקל מערב את מצרים העתיקה עם זיכרונות מרוסיה וחוויות מישראל, ומנסה למצוא את עצמו במערבולת הזאת. ברוך קמיאנוב מירושלים חזר בתשובה כשהגיע לארץ, והוא כותב שירים של חשבון נפש עם הרבה התייחסות לאלוהים ולרוסים החילונים. בוריס אסקין כתב את 'ספר המדבר' ו'ספר הגשם'. כשעלה לארץ שלחו אותו לגור בדרום הרחוק, והוא, שהגיע מאזור גשום ולח ברוסיה, נזרק פתאום למדבר. אחר כך, כשעבר לגור בנצרת בתנאי מזג אוויר נוחים יותר, כתב את 'ספר הגשם'".

אחת המגמות הבולטות בשנים האחרונות בספרות הרוסית המקומית היא העיסוק ביהדות, בחיי היהודים בגולה ובהיסטוריה היהודית. "יש התעניינות גם בדת ובמיסטיקה היהודית", אומר מיכאל גרובמן. "אנשים אוהבים לקרוא על עצמם, על הזיכרונות היהודיים ועל ההיסטוריה שלהם, ולהשלים כאן את מה שהיה חסר להם ברוסיה - כל הדברים הקשורים במורשת היהודית".

וכך אפשר למצוא בין רבי המכר של השנים האחרונות ספרים כמו "המלך דוד" מאת דוד מלכין, רומן היסטורי על דוד המלך (חלק מסדרה שכותב מלכין על מלכי ישראל); "זאב בודד - חייו של ז'בוטינסקי" מאת שמואל כץ, וכן כתבים נוספים של ז'בוטינסקי; "צעד שמאלה צעד ימינה" של מסורב העלייה אדוארד קוזניצוב; וכן תרגומים רבים של התנ"ך ושל טקסטים יהודיים אחרים לרוסית, ואף תרגומים לרוסית מן הספרות היידית.

"חיינו בגן בלי משג מה עושים עם עצמנו/ אור חי לא העז להפר את שלות חלוננו/ בין מים הם לנו הכניסו חלית יבשים/ על ארבעה צפלינים נושאי מרומים/ מעבר לעיר כוכבים את היער קוטמים/ שירת יערים עופפה אל פסות הגגות/ במקומותינו הזמן הוא כהה מ�ציץ/ פה בגן-עדן החרף שחר ובהיר..."

מתוך השיר "צפונדרום" מאת אנה גורנקו, שהתפרסם בגיליון מיוחד בעברית של כתב העת "מפתח הלב". תרגום: רונן סוניס. גורנקו עלתה מרוסיה בשנת 92', ומתה בישראל בגיל 27 ממנת יתר של סמים)

מה יחסה של הספרות הרוסית המקומית כלפי ישראל? תלוי על אילו ספרים מדברים. "ישראל מאוד נוכחת בספרים העכשוויים", אומר מיכאל גרובמן. "אותן בעיות חברתיות, פוליטיות ומוסריות שמטרידות את הסופרים הישראלים - מטרידות גם את הסופרים ברוסית. ב'זרקלו' מתפרסמים סיפורים המתייחסים לבעיית העובדים הזרים, לעדות המזרח, לסיטואציות פוליטיות, אם כי אין שם עיסוק ממשי בפוליטיקה. גם אם יש נגיעה בנושא הפלשתיני, היא באה פחות מכיוון פוליטי ויותר מכיוון שאלת הקיום שלנו כאן".

אירינה ורובל-גולובינה, עורכת "זרקלו", מספרת על סופר צעיר ומבטיח, דמיטרי גדוניץ', שכתב ספר בן 700 עמודים על חיי הסנאים בצפון הארץ. הוא מתגורר בצפת, והספר, "מסעות בגן אילון" (שפרקים מתוכו יתפרסמו באנתולוגיה בעברית של "זרקלו"), עמוס בשמות ובאתרים ישראליים. "יצירה כזאת יכולה להיכתב רק כאן", היא אומרת. "הגיאוגרפיה של הספר, נושא ההגירה והישיבה בצפת, כל האווירה של הספר נטועה בישראל".

איגור ביאלסקי, עורך "כתב עת ירושלמי", מגדיר את הספרות הרוסית המקומית כ"ספרות ישראלית מודרנית בשפה הרוסית", ולכן ישראל לא משמשת רק תפאורה שולית. "הספרות הזאת ישראלית מבחינת הבעיות שהיא מתמודדת אתן, זווית הראייה של הכותבים, הניסיון האישי של הכותבים, שהוא לא רק ניסיון סובייטי אלא ניסיון של מי שחיים כאן 10 או 20 שנה. זו ספרות שניכרים בה אותות הזמן והמקום. בכל היצירות שנכנסות אל הנצח יש סימנים ספציפיים של זמן ומקום".

רבים מהאינטלקטואלים הרוסים בישראל טוענים נגד הספרות הרוסית המקומית שהיא דלה ופרובינציאלית. לא צמח כאן דוסטויבסקי חדש, הם אומרים, זו ספרות בינונית שלא יוצרת זרמים חדשים, ושתישאר תמיד חיקוי לתופעות הספרותיות שנולדות ברוסיה. ואולם, יש גם לא מעט שחושבים אחרת: עיתונאים, עורכים ספרותיים ויוצרים טוענים שנוצרת בישראל ספרות מהגרים חדשה ומקורית, בדומה לספרות האנגלו-הודית, למשל, שנכתבת בבריטניה. "יש שמות חדשים שאולי בעוד 50 שנה יהיו חשובים מאוד", אומרת המשוררת גלי דנה זינגר, שכותבת שירים ברוסית ובעברית - תופעה נדירה בקרב כותבי הרוסית ("השפה היא זו שמניעה אותי לכתוב", היא מסבירה, "דברים שנאמרים בתוכי מבקשים להיכתב. כך קרה גם עם העברית: הפנמתי את השפה והיא התחילה לפעול בתוכי"). ספרות העולים של שנות ה-70 שונה במהותה וביחסה אל ישראל ואל היהדות מספרות העלייה האחרונה, של שנות ה-90. "החומה סביב ברית המועצות נפלה", מסבירה גלי דנה זינגר, "ומי שעלה לישראל בעלייה האחרונה לא בא בתחושה שהוא נפרד לנצח ממולדתו. מי שהגיעו בשנות ה-70 ניסו להתמודד עם העובדה שרוסיה סגורה בפניהם לתמיד, וניסו להגדיר את עצמם מחדש כסופרים ישראלים שכותבים ברוסית. מי שהגיעו בשנות ה-90 ממשיכים את הכתיבה שלהם, שאותה פיתחו עוד ברוסיה, ומדי פעם עוסקים בנושאים מקומיים ובונים דמויות מקומיות. סופרי העלייה האחרונה פחות להוטים להגדיר את עצמם מחדש, ופחות נוטים לכיוונים אידיאולוגיים".

מיכאל וייסקופף, עורך כתב העת "מפתח הלב", סבור כי הספרות שנוצרה בעקבות העלייה האחרונה היא פחות ציונית ונוטה פחות לעסוק בענייני יהדות. עם זאת, הוא אומר, "די בקלות אפשר להבחין גם בספרות המקומית העכשווית במודלים סטריאוטיפיים של ספרות עלייה, שהיו אופייניים לספרות שנות ה-70: אדם עולה ארצה ומתאר את עלייתו כצעד גורלי בחייו, כמעבר ממוות לחיים. בשלב ההתחלתי ביצירה, המציאות הישראלית מתוארת בצורה אופורית. כעבור זמן קצר יחסית - קצר יותר מהזמן שלקח לעולים של שנות ה-70 - הוא מתאכזב, והחיים בארץ נהפכים לגיהנום אפור: שגרה מונוטונית, בוס נצלן, סביבה עוינת. אבל בדרך כלל הסופר לא שם דגש על הסביבה, אלא יותר על המקורות התרבותיים שלו, וזה ההבדל מספרות שנות ה-70: היחלשות האידיאולוגיה והסתגרות בתוך תרבות המקור. זה קשור גם בתהליכים של אובדן זהות יהודית והתבוללות ברוסיה.

"הסופרים המבוגרים יותר, בני 50-40, נצמדים יותר למודלים הישנים של סיפורי העלייה, אבל אצל חלק מהסופרים הצעירים, בני 35-25, מורגשת דה-אידיאולוגיזציה של העלייה, הם יותר ציניים ופרגמטיים. ההתנגשות עם המציאות הישראלית הקשה גורמת להם הלם רוחני, וכתגובה לגזענות המקומית הם מפתחים אדישות וזלזול. לפעמים דמות הישראלי בספרים שלהם היא דמות קומית או עוינת. ישראל בספרים שלהם היא ישראל של דירות מרתף מוזנחות ב-500 דולר, פקיד אידיוט שפוגע בעולים, מעבידים אכזריים. בספרות של הצעירים מהסוג הזה, דומיננטית פחות ההתעסקות בנושאים שמטרידים את הסופרים ילידי הארץ. הנושא הערבי קיים בה מעט מאוד, כי מבחינתם הם המדוכאים והמנוצלים. גם שבירת מיתוסים מקומיים לא מעניינת אותם - המיתוס הציוני, כור ההיתוך, הישראלי היפה - לא אכפת להם על מה מתווכחים בעלי הבית שבו הם עובדים כמנקים".

לא מפתיע לגלות שהספרות הרוסית המקומית כמעט לא מקיימת אינטראקציה עם הספרות הישראלית. "היא מקיימת יותר אינטראקציה עם הספרות המודרנית שנכתבת ברוסיה", מוסיף וייסקופף, "היא מושפעת מהתפישות החדשות שנוצרו שם, של אובדן מיתוסים, אובדן הייררכיה, תפישה ביקורתית של המתרחש, כתיבה עצמאית לחלוטין. המכנה המשותף בין הספרות הרוסית שנכתבת שם לבין זו הנכתבת כאן הוא חוסר האמונה במציאות, חוסר הרצון לסמוך על הצד הוורוד של החיים".

"שאלו איש אחד: 'היש שמות לאמת?' השיחה התרחשה ברכבת. הוא הסתכל על הכתובת 'עצור!' וענה: 'יש. השמות הללו הם: גבינה לבנה, שמנת חמוצה, יוגורט, אשל, חמאה, גבינה צהובה'".

(מתוך רשימותיו של פבל פפרשטיין שהופיעו בגיליון מס' 1 של כתב העת "נקודתיים". תרגום: גלי דנה זינגר)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו