שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

קברי צדיקים בעמוקה / תרשו את זה לעצמכם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צבי גילת

לפעמים על הכביש אני מגלה את התוקפנות שלי. מישהו חותך אותי מימין, מישהו גונב מסלול משמאל, ובלי שאשלוט בזה, אני ממש מרגיש איך פני מאדימים, הרגל לוחצת על הגז, לא, לא, אני לא אוותר. אני? אני אלמד אותו לקח. הוא רוצה בכוח? אני אראה לו מה זה כוח.

לעומת זאת, אני יודע, אם אותו גזלן היה רק עושה סימן ביד, בלי לחשוב פעמיים אני עוצר את כל התנועה מאחורי ומפנה לו מקום. רק בגלל שהוא מבקש.

רוב האנשים מתקשים לבקש. זה מחייב הודאה בחולשה או מצוקה, זה מחייב יצירת קשר. זו אחת הסיבות שבגללן אני אוהב לבקר בקברות צדיקים - אפשר להתאמן שם בבקשה.

הנה אני מבקש - תעצרו רגע לפני שאתם מרימים גבה ומדפדפים הלאה, לאחר שקיטלגתם אותי באותה מגירה שבה מונחים בצפיפות "בערות", "דת חשוכה", "פולחן", "הרנטגן" ו"ש"ס". רגע. הרבה ישראלים מחפשים חוויות רוחניות במקדשים במזרח. הם יכולים לעמוד נפעמים מול הקבר של ג'ים מוריסון בפאריס, הם עשויים להתחבר אל עצמם בדממה בחלקה הצבאית, או ליד קבר של בן משפחתם, אבל כשהם שומעים "קברי צדיקים" מיד עולה מולם דמותו של "הרבובדיה" ובעקבותיה תחושת קבס. למה? יש לזה סיבות פוליטיות, תגובת-נגד על ניצול ציני של אמונה תמימה, הרבה כעס על צדיקים-בעיני-עצמם, שקוברים אותנו.

אבל מה זה באמת "צדיק", בנטו, בלי המסחרה שסביבו? צדיק הוא אישיות רוחנית, אדם שיזכך את עצמו, שהצליח להתעלות מעל ההבלים, שחוכמתו והבנתו, ויותר מזה - אורח חייו, הם מופת. מטבע הדברים, הוא בדרך כלל מתבודד, גם כדי שהריכוז שלו לא יופרע, גם משום שנדרש מרחב כדי להכיל את נוכחותו. המאמינים מאמינים שהוא נוכח גם כאן ועכשיו, מעבר למגבלות הזמן, שהוא לא מת, ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים". בעצם, גם מי שאינו מאמין יכול להסכים לזה. הצדיק קפקא, הוא חי או מת? במובן מסוים, הרבה יסכימו, הוא חי מאוד, ומי שמבקר בבית שלו, בפראג, מחבר את חייו הפרטיים עם חייו.

רבים מקברי הצדיקים היהודים, חכמי המשנה והתלמוד, נמצאים בגליל. יש לכך סיבה היסטורית - הגליל היה מאז ומתמיד חבל ארץ שאוכלוסייתו דלילה, השלטון בו רופף, ואפשרויות ההתבודדות רבות. מי שברחו מרדיפות הרומאים בחיפוש אחר מקום שבו יוכלו לעסוק בעבודתם הרוחנית באין מפריע, הגיעו אליו באופן טבעי. שמעון בר יוחאי התבודד שם 12 שנה במערה, מכוסה בחול, ניזון מקב חרובים, וגילה את "הזוהר". הוא היה המפורסם שבהם. התחילה פעולת שרשרת: הצדיקים בני הדורות הבאים כבר הגיעו לגליל בגלל הראשונים. חלק גדול מהם נחו בשלום ובאלמוניות על משכבם עד המאה ה-15. אז הגיע לצפת האר"י וגילה את מקום קבורתם. תלמידיו נהגו לפקוד את הקברים ולטפחם.

האר"י, אגב, קבור בין תלמידיו בצפת, ולמרגלותיו קברו של המורה שלו, רבי משה קורדיבירו. אתר פשוט וצנוע, מרומם רוח. כמעט תמיד יימצא שם מישהו, או מישהי, אומרי תהילים, וגם האילמים ימצאו שלווה מבורכת בצל האלון הסמוך.

אני אוהב מאוד את קברו של יונתן בן עוזיאל ליד עמוקה, בתחתית הגיא. לא ידוע הרבה על התנא הזה. יש מסורת שהיה רווק, יש אומרים שהיה נשוי, אבל חשוך ילדים. אולי משום כך, עלייה לקברו - בחוגי המאמינים - היא סגולה לזיווג הגון או לפרי בטן.

מה שכן ידוע - הוא היה אישיות רוחנית ברמה גבוהה מאוד. בגמרא נאמר כי שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, המנהיג הרוחני של הדור. שלושים מהם ראויים היו שתשרה עליהם שכינה כמשה בסיני, חמישים הנותרים ראויים היו שתזרח עליהם החמה כמו על יהושע בן נון. גדול שבהם, אומרת הגמרא, יונתן בן עוזיאל, קטן שבהם - יוחנן בן זכאי. עוד נאמר עליו, וזה פסוק כמעט מצמרר, אם מנסים לדמיין אותו, "כשהיה לומד תורה, כל עוף פורח מעליו היה נשרף". ויש אומרים כי הפסוק הוא רמז לך שהאיש היה במדרגת שרף.

מגיעים אל הקבר בכביש שנפרץ על ידי הקרן הקיימת ומתחיל מול הכניסה לצפת. הכביש הפתלתל עובר ביער אורנים נהדר שבו גם חלקה יפה של ארזי הלבנון. למי שנכנס לזה, הנסיעה השקטה ביער היא כעין מדיטציה לפני הפגישה עם המקום. הקבר עצמו הוא מבנה לבן וצנוע. הכשירו לידו חניון, יש ברזיה, יש "גזלן" שמוכר ארטיקים ושתייה קלה, וסמוך מאוד לקבר יש עץ שעליו המון צעיפים, מטפחות, בדים. נשים משאירות שם משהו משל עצמן, כסגולה להמשך ההיקשרות בינן לבין המקום.

תחת העץ הזה יש מעין סוכה שבה יושב מישהו ומוכר קמיעות, ספרי קודש, וגם נותן ייעוץ לרווקות ורווקים נואשים, מה בדיוק עליהם לעשות כדי לזכות בברכתו של הצדיק, זכותו תגן עלינו. האיש מתפרנס, אבל בכבוד - הוא לא לוחץ, הוא באמת מנסה לעזור, הוא באמת מאמין. יותר מפעם אחת ראיתי אותו מנקה את אזור הקבר ומשקה את הצמחים שמישהו שתל בכניסה.

בצד הקבר אפיק של נחל היורד צפונה. ממול רואים את החרמון, מלמעלה הבתים של עמוקה, יישוב "צפוני" למדי, על הדרך בין צפת לקברו של התנא. כמעט תמיד יש אנשים במבנה הקבר, אפילו בשעות הכי מוזרות. אבל להתבודד ולבקש אפשר שם גם בין האחרים, הזרים שכנראה משהו במקום הזה - אולי הנוף הפתוח, אולי השקט, אולי ההתכוונות מראש - מאפשר לאנשים שם להשיל מעל עצמם מסיכות. אין שם את המבט השופט והמעריך שיש כמעט בכל מקום ציבורי, אין שם את העסקנות הכפייתית והבעלתנית שיש כמעט בכל מקום דתי, בן אדם יכול להיות שם עם עצמו והוא עצמו, וקולות הבכי והתחינה שמהצד השני, הלא-גלוי, עזרת הנשים, לא יפריעו לו. אולי להיפך.

בפעם הראשונה הגעתי לשם עם הצלם אלכס ליבק, במסגרת כתבה עיתונאית. נלווינו לאוטובוס שאירגנה תנועת ש"ס, וכוונתנו היתה, כצפוי, ללגלג על התופעה. ישבו איתנו, על הספסל האחורי, שלוש רווקות צעירות מירושלים, ולכל אורך הנסיעה הן היו מין קוליות, אנתרופולוגיות - כאילו משועשעות כמונו. אבל כשהגענו לבן עוזיאל (אחרי שפקדנו את קברו של ר' מאיר בעל הנס, ורבי עקיבא, וגם את בניהו-בן-יהוידע לא הזנחנו) משהו אצלן נפתח. כאילו עכשיו ההזדמנות, ויותר היא לא תשוב. הזדמנות לוותר על הציניות, להסיר את המסיכה, לדבר את הלב. ראיתי רגע של היסוס, ואחריו רגע של קפיצה למים: הן בכו שם, במלוא הלגיטימציה שהעניקו לעצמן, על הפרנסה הקשה, על הבדידות, על השנים העוברות בצחיחות רגשית ללא אהבה, על הכמיהה.

נאמן לשליחותי העיתונאית, עלק, לא עלה בדעתי להצטרף אליהן. רק אחר כך התחלתי לחשוד שאולי קינאתי בהן.

יש לי ילדים, תודה לאל, וגם לזיווג הגון זכיתי, אבל הנה לכם, מקום שאני אוהב להיות בו (ואפשר גם לעיין במלה "מקום"): יש שם עצים, ויש לא רחוק מעין, ויש הרים מלמעלה, ויש את כל הרשות, ואין שום בושה, לבקש, או פשוט, לנקות את הראש. והרי אנחנו סמוך לראש השנה. אז תרשו לעצמכם ראש שונה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ