בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זעזוע במעבדה

היישוב נוה שלום הוקם לפני 22 שנה מתוך כוונה ליצור יחסי שכנות שוויוניים בין יהודים וערבים. גם המסגרת האופטימית הזאת ספגה מכה קשה באוקטובר 2000. "אינני יודע כמה זמן יימשך הגל העכור הזה ואם יהיה לנו כוח לשרוד בו", אומר אחד התושבים

תגובות

גם נוה שלום לא נמלט מהשבר ביחסים שבין יהודים לערבים. היישוב, שנוסד לפני 22 שנה מתוך כוונה ליצור יחסי שכנות שוויוניים, בתנאי מעבדה, בין בני שני הלאומים, הצליח ליצור מתכונת ייחודית של יחסי כוחות כמעט שוויוניים ושל רעות אמיתית בין יהודים לערבים. אבל אירועי אוקטובר 2000 הוכיחו ל-40 המשפחות ביישוב - חציין יהודיות וחציין ערביות - שכדי להמשיך ולהתקיים יחד עליהן להתאים את דפוסי היחסים ביניהן לשיח החדש שאימצו הערבים בישראל בשנה שחלפה. תהליך זה כרוך בייסורים. בעיקר סובלים ממנו חלק מהתושבים היהודים. כמה מהם תוהים אם יוכלו לשרוד בנוה שלום, ואם הקהילה עצמה תוכל להמשיך ולהתקיים לאורך זמן.

אילן פריש, שלראשונה השנה התנדב להפעיל למען חבריו הערבים את צופר האזעקה של היישוב ביום ה"נכבה", אומר שלמרות הקרבה האישית והרעיונית בין חברי נוה שלום, רוחות המלחמה של הסכסוך הישראלי-הפלשתיני מאיימות לקעקע את הבית שהקימו באזור לטרון. ההסלמה בסכסוך, אומר פריש, "חיסלה לנו את האופק, את המאמץ לעתיד משותף. במצב כזה, כל אחד שולף את העבר שלו, את החשבונות הישנים... גם המאבקים הפנימיים שלנו הולכים ומתעצמים, עד שאני לא יודע אם היישוב הזה ישרוד במצב השביר שנוצר".

אפילו ביישוב זה, שבחר בדרך של אחווה סובלנית, היו גילויים הדדיים של חוסר סובלנות. אך עיקר ההשלכות של אירועי אוקטובר ואינתיפאדת אל-אקצה על נוה שלום היו גיבושה של עמדה אסרטיווית ומנוסחת היטב בצד הערבי ושכלול ההקשבה וההבנה בצד היהודי. אין סימטריה ביחסי הכוחות שבין הצדדים, אומרים בנוה שלום, ולכן המאמץ להשגת שוויון מחייב דינמיקה מתמדת של מאבק ערבי להשגת כוח ולמימושו, מתוך השגת ויתורים מן הצד היהודי.

הדינמיקה הזאת, שמאפיינת את השיח החדש של הציבור הערבי בישראל, חילחלה בשנה האחרונה אל הרוב הגדול של המסגרות העוסקות בדיאלוג יהודי-ערבי. בנוה שלום מקבלים אותה רוב התושבים, יהודים וערבים. המעטים שמסתייגים ממנה מתמרמרים לפעמים על שנוה שלום של שנת 2001 מתנכר למסורת הלא כוחנית שהתהוותה ביישוב בשנות קיומו.

"הדרך הכוחנית, דרך המאבק, לא מתאימה למקום שבו יש שותפות וחיים מתמשכים בצוותא", אומר בועז כיתאין, מנהל בית הספר היסודי של נוה שלום. "אני מקווה מאוד שאנחנו נעבור את השלב הזה של מאבק ושל גישה כוחנית. אולי זה תהליך מחויב המציאות, אבל אני מקווה שבדיאלוג בעתיד תבוא לביטוי היכולת להקשיב ולקבל את צרכי האחר".

בעוד שמסגרות דיאלוג בין יהודים לערבים הושבתו עקב אירועי אוקטובר, חלקן אף קרסו, נוה שלום הוא קהילה חיה שחבריה אינם יכולים לפרקה פתאום. התגובה הראשונה על האירועים באה מצד התושבים הערבים. חלקם יצאו להשתתף בהלוויות של הרוגי המהומות והסתופפו בחיק הקהילה הפצועה שלהם בגליל, במשולש ובערים המעורבות. "בדרך ללוויה באום אל פחם - זה היה ביום השלישי לאירועים - ראיתי בעיני שוטר כורע ומכוון רובה אל הנערים הפלשתינאים", מספר אנוואר דאוד, מזכיר היישוב. "זה זיעזע אותי. חזרתי לנוה שלום במין טירוף וחשבתי: מה עושים עם זה?"

דאוד, איש חד"ש, נבחר לתפקיד כחודש לפני פרוץ המהומות, על בסיס מצע פוליטי. "בפעם הראשונה חרתתי על דגלי שאנחנו יישוב פוליטי, שאכפת לנו מה קורה סביבנו, שאנחנו חלק מהחברה הישראלית ושיש לנו תפקיד להשפיע עליה. אנחנו צריכים להיחשף ולהשתתף". מתוך גישה זו הוא קרא לתושבי הכפר להירתם לפעילות ציבורית. הם קיימו משמרת מחאה בצומת הגישה ליישוב, על כביש לטרון; קיימו כנס גדול של פעילי קבוצות דיאלוג וארגוני שלום וגם יצאו בשיירת מכוניות לגליל. בדרך עברו בכמה מ"סוכות השלום" שצצו בין יישובים יהודיים לערביים, בניסיון להחזיר את הדו קיום לקדמותו.

"התקוממתי נגד המסר של החזרת המצב לקדמותו", אומר דאוד. "אמרתי: 'מה שצריך הוא לא להחזיר את הסדר הישן, אלא ליצור שיח חברתי חדש'. חשבתי שכאן צריך להיות תפקידו של נוה שלום: להסב את המאמץ מאחווה יהודית-ערבית למאבק יהודי-ערבי. רוב השכנים היהודים שלי חיזקו את ידי". החברים היהודים נרתמו לפעילויות מחאה. הם השתתפו בהפגנות בירושלים, בתל אביב ובחיפה ותמכו בחבריהם הערבים בשעת המשבר שלהם. מבחינה זו, לדברי דאוד, הרקמה החברתית של נוה שלום עמדה במבחן. "לדעתי, למדנו היטב את הלקחים מאירועי אוקטובר, גם אם לא ניסחנו אותם לגמרי. היום אנחנו מקשיבים יותר זה לזה, ובמיוחד הצד היהודי, שעשה צעד גדול יותר".

גישה ליברלית, גישה רדיקלית

לא כולם מסכימים עם טענת דאוד שהיישוב כבר יצא מן המשבר של אוקטובר. בעיני רבים, הגשר עדיין מתוח מעל מים סוערים. בוב מרק הוא מורה לאנגלית ולהיסטוריה בבית הספר היסודי של נוה שלום, בית ספר דו-לשוני, דו-לאומי, שהרוב הגדול של תלמידיו אינם מנוה שלום אלא מיישובי הסביבה. מרק, מוותיקי היישוב, חושב כמה שניות לפני כל משפט ואז מדבר בדייקנות דידקטית: "בעיני, אירועי אוקטובר חידדו דברים. הם עזרו לנסח את חילוקי הדעות ולהבין את השקפות העולם השונות על מה שאנחנו מנסים להשיג כאן, ביישוב יהודי-ערבי. אני רואה שתי גישות, לפעמים מנוגדות, שהייתי מגדיר 'הגישה הליברלית' מצד אחד ו'הגישה הרדיקלית' מצד שני".

הגישה הליברלית מדברת במונחים של דו-קיום. לפי גישה זו, מסביר מרק, יש לשפר את הסטטוס קוו ולא לאתגר אותו, ליישם טוב יותר את המנגנון הדמוקרטי הקיים. הגישה הרדיקלית אומרת שצריך לקעקע את הסטטוס קוו, "להשתמש במפגש (בין יהודים לערבים) כדי להבנות את הזהות שלנו, כדי לזהות כיצד היותנו רוב או מיעוט משפיע על יחסנו לעצמנו ולאחר".

הגישה הליברלית מדגישה את עצם המפגש, את החשיפה ההדדית, בתהליך ההתקרבות אל יעד השוויון. הגישה הרדיקלית אומרת שאין די בחשיפה וכי יש להוסיף לה ממד של עימות, שבעקבותיו יקועקעו יחסי הכוחות הישנים ויושתתו יחסי כוחות חדשים, על בסיס של שוויון. בעקבות אירועי אוקטובר, מעריך מרק, התחזקה מאוד הגישה הרדיקלית בנוה שלום.

שני המוסדות החשובים של נוה שלום, בית הספר היסודי הדו-לאומי ובית הספר לשלום - מרכז חינוכי ומחקרי המקיים מפגשים מבוקרים ומונחים בין יהודים לערבים - מסמלים בעיני מרק את שתי הגישות. בית הספר היסודי, מטבעו, הוא מוסד שמרני יחסית. יותר מ-90% מתלמידיו באים מיישובים יהודיים וערביים בסביבה. בית הספר מתאמץ להנהיג שוויון בין שתי שפות ההוראה בו, ולתת ביטוי למורשת הלאומית של שני הצדדים. "בבית הספר אנחנו מקפידים להבהיר שהשותפות בינינו היא על בסיס של מחלוקת, על בסיס של שני נראטיווים, שניהם לגיטימיים, והציפייה היא שכל צד יקבל את הנראטיב של זולתו", אומר המנהל בועז כיתאין.

הגישה הזאת באה לידי ביטוי, לדוגמה, ביום העצמאות של היהודים, שהוא יום הנכבה של הערבים. לפני שנתיים, מספר בוב מרק, הכינו התלמידים לוחות לציון יום האזכור הזה. היהודים קיבלו חומר מן המוכן ממשרד החינוך. בהעדר חומר כזה ליקטו הערבים (בנוה שלום מקפידים לקרוא להם פלשתינאים) חומרים מן הגורן ומן היקב. "זו היתה הבניית זהות של ממש", אומר מרק. אבל לפי גישה פוסט-מודרניסטית שאינה די נועזת, לטעמו, "נוצר פה רק מפגש של שתי אמיתות, בלי ניסיון לערער את הנראטיב של הקבוצה הדומיננטית". לעתיד מציע מרק להכין לוח אחד, שיש בו גם עצמאות יהודית וגם נכבה ערבית, כדי להבהיר ליהודים שמחיר עצמאותם היה קטסטרופה של עם אחר.

המנהל כיתאין רואה בהצעה הזאת ביטוי של גישה פוסט-ציונית, שאינה מוצדקת. "הניסיון ליצור סיפור אחד, נראטיב אחד, פירושו ויתור על הנראטיב הציוני". לדבריו, בגישה כזאת יש גם התכחשות לאחת המטרות המוצהרות של נוה שלום - לאפשר דו קיום בשלום בין בני שני לאומים שונים, מתוך הבנה שאין הסכמה הדדית בחלק מהעניינים הקשורים לאתוס הלאומי של הזולת.

חאקי בולט לעין

בעיה זו בולטת במיוחד ביחסם של הערבים לשירות בצבא של עמיתיהם היהודים. השנה, יותר מבעבר, הבליטו החברים הערבים את האי נחת שלהם מכך שרוב הנערים והנערות היהודים מן היישוב משרתים בצבא, חלקם אף ביחידות קרביות. "אני מרגיש שחברים ביישוב שאין להם ילדים בגיל צבא יכולים לגלות יותר פתיחות כלפי", אומר המזכיר דאוד. "מי שיש לו ילד בצבא הופך בעיני להיות יותר דפנסיווי. יש פה כאלה שרואים בצבא פרה קדושה, וזה בעייתי בשבילי".

דאוד, בעבר מנהל בית הספר היסודי של היישוב, היה שמח אילו איש מהחברים היהודים לא היה משרת בצבא. "אני יודע שאני לא יכול לתבוע את זה מהם, אבל קשה לי לראות תלמיד שלי לשעבר, או תלמידה, במדי צבא. בהתחלה אתה מתעלם מהחאקי, אבל במשך הזמן הוא בולט לעין", הוא אומר.

אין מדובר בתביעה, אלא בציפייה מובלעת, אומרת נאוה זוננשיין, סגנית מנהל בית הספר לשלום. בעיניה זו ציפייה מובנת, ולכן היא גם מקבלת בהבנה את נטייתם של כמה מהצעירים היהודים וחלק מההורים להימנע מהשירות בצבא. כמה מהצעירים תושבי נוה שלום השתמטו משירות בשנים האחרונות, בטענת אי התאמה או בדרכים אחרות. אלה שמתגייסים משתדלים בדרך כלל להימנע משירות קרבי. גם כך קשה לחיילים מנוה שלום להסתכל בעיניהם של החברים הערבים.

"שאלת השירות בצבא היא שאלה בלתי פתורה", אומר אילן פריש. בעיניו היא משקפת את הציפייה הלא מוצדקת של הקבוצה הערבית, שהיהודים ישאירו מאחוריהם את האתוס הלאומי שלהם. "באו הנה שני ציבורים שלכל אחד מהם זהות מוגדרת, זהות שונה, והזהויות נמצאות בקונפליקט. צריך לקבל את זה שיש דברים ששום צד אינו צריך לוותר עליהם. אם אנחנו אומרים שאנחנו יהודים או ישראלים חדשים, שלא משרתים בצבא, אנחנו מנתקים את עצמנו מהתנועה הלאומית שלנו". פריש הפעיל את צופר האזעקה ביום הנכבה כמחווה של הבנה לחבריו הפלשתינאים, "אבל לא עלה על דעתי לעמוד בצפירה. זה שלהם", הוא אומר.

שאלת היחס לשירות בצבא עלתה באופן כואב במיוחד ב-1997 אחרי שתום, בנו הבכור של בועז כיתאין, נהרג באסון המסוקים בשאר ישוב. משפחת כיתאין ביקשה להקים בנוה שלום אנדרטה לזכרו. רוב הערבים, וגם כמה מהיהודים, התנגדו להנצחת זכרו של מי שהיה בדרכו להפציץ אוכלוסייה ערבית בלבנון. הפולמוס סביב האנדרטה היה חריף מאוד ובו אף הועלו האשמות נגד כיתאין ורעייתו על ששלחו את בנם לשרת בצבא. הוויכוח הטראומטי השאיר צלקת עמוקה בלב המשפחה, אומר בועז כיתאין. היום, הוא אומר, מכאיב לו לא פחות שהשאלה העקרונית של השירות הצבאי עדיין לא נדונה ביישוב.

לא מזמן, בשעת ערב, התייצבה בשערי נוה שלום יחידה מובחרת של צה"ל, על כל הציוד הקרבי שלה. אחד החיילים ביחידה הוא קרוב משפחה של אילן פריש. החייל וחבריו עסקו בניווטים בסביבת לטרון וחשבו לבקר ביישוב המיוחד וללמוד עליו. פריש קיבל אותם בשער וסיפר להם על המאמץ לכונן יחסי שכנות שוויוניים בין ערבים ליהודים. בזמן ההרצאה נכנס ליישוב אחד החברים הערבים. הוא נעץ מבט משתאה, מבוהל משהו, בחיילים ובפריש. אחר כך אמר לפריש שתחושתו נוכח החיזיון היתה מאוד לא נוחה. "זה הבית שלי", הוא זרק. "זה גם הבית שלי", השיב פריש.

שניהם הסכימו שצריך לדבר על העניין באסיפה של היישוב, אבל הסוגיה לא עלתה לדיון. גם במקום כמו נוה שלום, מסתבר, שבו אדם כמעט אינו עושה צעד בלי לחשוב מה תהיה השפעתו על היחסים עם שכניו בני הלאום האחר, מעדיפים להימנע מעיסוק בשאלות המכאיבות ביותר והשנויות ביותר במחלוקת בין הצדדים.

התקווה המשותפת לתושבי נוה שלום היא שמעל לתהום שנפערה באוקטובר ביחסים בין היהודים לערבים, יוכלו תושבי היישוב ואחריהם אולי גם חלקים גדולים בציבור היהודי ובציבור הערבי, לבנות בסיס חדש להבנה הדדית ולעשייה משותפת. בינתיים, אפילו הם מתאמצים עדיין לטפס ממעמקי התהום.התהום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו