בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קריאה נגד כיוון הזיפים

"נשים קוראות", ספרה של איריס פרוש, מראה כיצד דווקא מפני שנאסר על הנשים ללמוד עברית ותלמוד לא חל פיקוח על פעילותן התרבותית, וכך נעשו זרז לתהליכי ההתמשכלות היהודיים במזרח אירופה

תגובות

נשים קוראות: יתרונה של שוליות בחברה היהודית במזרח אירופה במאה התשע-עשרה, מאת איריס פרוש, הוצאת עם עובד, ספריית אפקים, 2001

"אדם הוא סך כל מה שקרא" - ובכל זאת, מחקר הספרות מתמקד בדרך כלל במה שסופרים כתבו ולא במה שקראו, אולי כדי לשמר (ולייצר, למעשה) את מיתוס הסופר כיוצר, ככשרון אינדיווידואלי מקורי וחדשני. אכן, לכאורה אין טבעי והגיוני מזה: פעולת הקריאה מוצנעת בספירה הפרטית-הביתית ונותרת בדרך כלל עלומה במרחב האינטימי, ה"אנטי-חברתי", שבין הקורא/ת לספר. עקבותיה מהדהדים ביצירותיהם של הסופרים כרמזים מוצפנים המחכים ליודעי ח"ן, שאוזנם כרויה לכגון אלה.

ספרה של איריס פרוש, "נשים קוראות: יתרונה של שוליות בחברה היהודית במזרח אירופה במאה התשע-עשרה", מסרב לסדר הבימתי הזה שבין הפרטי לציבורי ובין הנסתר לגלוי - הצבת הקריאה מאחורי הקלעים והכתיבה במרכז הבמה. הוא מפנה את הזרקור דווקא אל אחורי הקלעים, אל פעולת הקריאה על כל מרכיביה ומורכבויותיה, לא אל יוצר מסוים אלא כדי להאיר ולחשוף את החומרים שמהם עשוי דור שלם. הספר מדגיש, בראש וראשונה, את המשמעות הרת הגורל, פשוטו כמשמעו, שהיתה לחוויית הקריאה בשביל המשכילים, כפרקטיקה מורכבת ורבת פנים, פרטית-נפשית ובה בעת ציבורית-חברתית, כאחת הזירות המרכזיות לתהליכי ההתמשכלות.

כך בוחן אותה הספר, על כל פרטיה: מה מותר ומה אסור, מי מתיר ומי אוסר, על מי מפקחים וממי מתעלמים, מי למד איזו שפה ואיך, מי קרא ומה, איך ובאילו שפות, לאילו צרכים נועדה הקריאה מלכתחילה, אילו משמעויות והשלכות היו לה, אילו מטרות שירתה בדיעבד, אילו משמעויות ושימושים היו לכל ז'אנר (לספרי דקדוק, לרומאנים היסטוריים, לשירה רומנטית, לרומאנים סנטימנטליים, לספרות העברית המשכילית, לתנ"ך, להלכה, לסאטירה וכו'). הספר בונה לפנינו, נדבך אחר נדבך, מעין ביוגרפיית-קריאה קולקטיווית של משכילי החברה היהודית ברוסיה של המאה התשע-עשרה, או פרופיל של החברה היהודית המשכילית כ"קהל של קוראים".

במובנים רבים היתה זו גם הגדרתם העצמית של המשכילים, ובאמצעותה הבינו את הקריאה כפרקטיקה משכילית. למשל, דרך ההבחנה המשמעותית שנוצרה בין מושג הקריאה למושג הלימוד. פרוש מסתמכת בעניין זה (בעמ' 63 ו-136) על מחקרו של שמואל ניגר ומראה כיצד נתייחדה בהדרגה פעולת הקריאה מפעולת הלימוד, שהוקדשה לתלמוד, ואף נתפשה כמנוגדת לו וכבאה במקומו. דוגמה אופיינית אחת היא הקטע מזיכרונותיו של יהל"ל (יהודה ליב לוין), שבו הוא מספר כיצד הקריאה בספרי המשכילים עוררה בו "ספקות ושאלות שלא אדע פתרון להנה"; אלה הובילו ל"עינויי נפש ממלחמה פנימית" - "ואז שנאתי את התלמוד כולו ויהי לי כולו כאבן סיזיפוס ליגע בשר ונפש חינם" (עמ' 11).

הספר מראה כיצד דווקא מפני שנאסר על הנשים ללמוד עברית ותלמוד - כלומר, דווקא מפני שהודרו ממוקדי הכוח הסמלי של החברה היהודית - לא חל פיקוח על פעילותן התרבותית. הן היו שטח ההפקר שמחוץ לזירת המאבק שבין החרדים למשכילים, ולכן גם ה"כתם העיוור" של המאבק הזה. הן יכלו לקרוא ככל שרצו, שיטות הלימוד אפשרו להן לרכוש שפות באופן יעיל ושימושי; ומאחר שהיו בדרך כלל המפרנסות, שנשאו ונתנו עם החברה הנוצרית, ידעו הנשים את שפת הארץ (עמ' 47-45) ויכלו לקרוא לא רק ביידיש ולא רק רומאנים רומנטיים, אלא גם את הספרות היפה בשפות המקור: שילר, גיתה, בלזק, טורגנייב, טשרנישבסקי, טולסטוי, פושקין. דרכן נכנסו את הספרים האלה אל הבתים היהודיים והגיעו לידי הגברים. הן גם היו הראשונות שהשתלבו במערכת ההשכלה הגבוהה ברוסיה, למדו שפות באופן מסודר וברמה גבוהה (ואחר כך גם לימדו את הגברים), רכשו מקצוע (בעיקר רוקחות ורפואה, מיילדות והוראה), וכך השתלבו בחוגי הסוציאליזם הרדיקלי הרוסי.

במובן הזה, עצם ההתמקדות בפעולת הקריאה - המובילה בהכרח אל ההתמקדות בנשים כקוראות - היא מה שוואלטר בנימין כינה "קריאה נגד כיוון הזיפים": דמויות של נשים, שלעתים קרובות מתוארות בחטף או מוזכרות בלבד בספרי זיכרונות, במכתבים ובממוארים, מקבלות כאן מקום של כבוד, הופכות לעיקר. מאות ואלפי פיסות מידע, חלקן עלומות ונידחות - פרטי לבוש ודפוסי התנהגות, פכי חיים קטנים, יחסים במשפחה - נשזרות יחדיו בספר, מעשה פסיפס, לתמונת עומק בעלת נוכחות מוחשית וחיה, עשירה ברבדים ובניואנסים. הציר המרכזי בתוך כך הוא הנשים, המתגלות בספר כבעלות חשיבות עליונה בהתפתחותה של תנועת ההשכלה, בתיווך ובהפצת רעיונותיה.

תרומתו וחשיבותו של הספר אינה איפוא רק בהוספת הנשים כ"משבצת חסרה" בהיסטוריה של ההשכלה, אלא גם בהכניסו את קטגוריית המגדר לתקופת ההשכלה: אם גברים ונשים מוגדרים ומגדירים את עצמם אלה במונחיהם של אלה, הרי שאין להבין אותם בנפרד, ולמעשה אי אפשר עוד לבחון היסטוריה של נשים - או של גברים - בלי להתייחס לקטגוריה של מגדר.

מחקרה של פרוש מבקש איפוא לטרוף את קלפי הידע הקיימים בעניין ההשכלה היהודית ולסדרם באופן שונה ומגדרי. דוגמה קטנה לכך היא אותה אבחנה מושגית שהוזכרה לעיל, בין "קריאה" ל"לימוד". בבחינה מגדרית נראה כי אבחנה זו נולדה כתגובה גברית לירידת ערכה של הקריאה בעקבות הפמיניזציה שעברה, לאחר שמושג הקריאה צומצם להנאה, ובמיוחד לנשים הקוראות בספרים "נחותים". כך אפשר להבין כיצד נוצר הניגוד שבין קריאה כפרקטיקה משכילית - תחילה נשית ו"נחותה" אבל אחר כך גם גברית ויוקרתית - לבין לימוד גמרא כפרקטיקה דתית - תחילה גברית-יוקרתית ואחר כך גם מעוררת אנטגוניזם.

הניתוח המגדרי והסוציולוגי של החברה המשכילית מעורר, למעשה, שאלות חדשות על מושגי הכוח, הדיכוי והפטריארכיה עצמם. פרוש מראה, למשל, כי חלוקת התפקידים והמרחבים המגדרית היתה רחוקה מלהיות ברורה וחד-משמעית. הספירה של הנשים כללה את הבית ואת הרחוב, ובתחום אחריותן, אם לא בשליטתן, היו המשפחה, המסחר והכלכלה (וגם היידיש, על מגוון שימושיה). הספירה של הגברים, לעומת זאת, הוגבלה לבית המדרש.

הכרסום שחל בערכו של הייעוד הלמדני-תורני (אולי גם בגין חדירתם של ערכי העבודה והיצרנות עם המודרניות והקפיטליזם; הסופר שמ"ר, למשל, מתאר את אביו כ"בטלן ונרפה, אחד משונאי העבודה המיוחסים החיים על חשבון אחרים", עמ' 47) התבטא במערך התגוננות משוכלל של החברה החרדית: ביצור מסגרות החינוך התורני, הגברת הפיקוח על הבנים והגברת הבערות המכוונת. מערכת החינוך לימדה את הבנים עברית רק לכאורה, שכן היא לא הרשתה ולא איפשרה להם להשתמש בה באופן יצירתי; הגברים עצמם חשו שזו מגבלה, ואולי יהיה נכון לומר שהם אף חשו קורבן של שיטת החינוך הזאת (וראו את התיאורים קורעי הלב של הלימוד בחדר כחוויה קשה, אלימה ואף טראומטית, למשל בעמ' 74-67).

במקביל נהנו הנשים מאפשרויות רבות לחופש, לעצמאות ולהשכלה (רק לא עברית-תורנית), משיטות לימוד נעימות ויעילות, ושפתן וספריהן היו מושכים יותר (גם בעיני גברים: ראו וידויו הנוגע ללב של בוקי בן-יגלי: "למען האמת צריך אני להתוודות, כי בכל חפצי להיות גבר בין הגברים לא עלתה בידי להינזר כלה משפת הנשים", עמ' 66). מה הפלא, אם כן, שהגברים עצמם הגדירו את המערכת החברתית שלהם כ"פטריארכיה שקרסה" (למשל א' קאפעל, במאמרו על המחזה "סערקעלע" לשלמה אטינגר, עמ' 51-50) וחשו צורך "לשקם" את גבריותם הפגועה באמצעות הגברת הפיקוח על השכלת הנשים ועל מיניותן ובאמצעות "החזרתן" הביתה.

בהמשך ישיר לשאלות שמעלה הספר על מהותם, טיבם ודרכי פעולתם של פטריארכיה, של דיכוי ושל כוח, באה שאלת יחסם הדו-ערכי של המשכילים לנשים, "יחס של הערכה ובוז, עידוד וחשש, פטרונות וקנאה", במלותיה של פרוש. "מצד אחד", היא כותבת, "נתפשו הנשים כפרצה בחומת הבדלנות החרדית, שקרעה לחברה המסורתית חלון אל עולם אירופי תרבותי נכסף, ומצד אחר הן נתפשו כנקודת תורפה של החברה המשכילית, שדרכה פרצו אל החברה היהודית רוחות עוועים המבשרות התבוללות וכליה" (עמ' 195). מחד גיסא צידדו המשכילים בהשכלת הנשים, אך מאידך גיסא חשו מאוימים מ"השכלת היתר" שלהן (שנקשרו לה משמעויות של מינות ומיניות).

האיום היה כפול: כגברים, חששו המשכילים מערעור הסדר החברתי הפנימי בחברה היהודית ומירידת מעמדם בה. דוגמה אחת לכך היא הסאטירה המשכילית "כבר" של בן-הלל הכהן, הלועגת לחלוקת התפקידים המגדרית בחברה המסורתית ומציגה אותה כהיפוך של הסדר הטבעי (עמ' 51-48). דוגמה אחרת היא החזון החברתי האוטופי של משכילים רבים, היצוק בצלמו של החזון הפטריארכלי-בורגני האירופי-נוצרי על חברה שבה "לגבר המשכיל והנאור יש סמכות בלתי מעורערת" והנשים הן "מעודנות, רגישות ואסתטיות" (למשל אצל הסופר אייזיק דיק). וכיהודים - וביתר שאת כיהודים-לאומיים, לקראת סוף המאה התשע-עשרה - עלה החשש מהתרופפות הזהות הלאומית והדתית של הנשים, העלולה לסכן את העם כולו, להמיט עליו כליה בגלל התבוללות או עוני ומחסור (173-172).

שני תפקידים או "ייעודים" עיקריים איפשרו להצדיק את השכלת הנשים, אך גם לסמן את גבולותיה ואת האופנים שבהם היא יכולה לשרת את החברה הלאומית-הפטריארכלית: אחד הוא הרגישות האסתטית, שהנשים נתפשו כניחנות בה בגלל טבען או מפני שנחשפו לספרות האירופית; והאחר הוא האימהות, שכן האומה היתה זקוקה לנשים שיוכלו לשיר לבניהן שירי ערש בעברית (וראו מכתבו של פרישמן לידידתו הדמיונית מ-1908, ודיונה של פרוש בו בפרק התשיעי בספר).

בין אם לחמו למען השכלת הנשים ובין אם התנגדו לה, שיקולי המשכילים היו תמיד כפולי פנים: למען הנשים עצמן, מתוך שיקולים משכיליים אמיתיים של שוויון, וגם כאמצעי או כ"סימן" להשכלת העם כולו, כסמל לאומה. הנשיות הפכה איפוא לזירת הקרב שעליה ובאמצעותה מגדירה החברה - ככל חברה - את זהותה. יחס כפול פנים זה מעורר שאלות חריפות על היחסים המורכבים שבין החברה החרדית לזו המשכילית וגם לחברה הלאומית: דומה שמתקיימים ביניהן גם דמיון, הקבלה והמשכיות: הרי אלה שלוש גירסאות של פטריארכיה ושלושתן מתאמצות הרבה כדי לייצר, להגדיר ולשמר את עצמן כאלה.

ספרה של פרוש חושף איפוא את תפקיד התיווך המשמעותי שמילאו הנשים הקוראות כסוכנות אקטיוויות של ההשכלה. את התפקיד ההיסטורי הזה אפשר לדמות לתפקיד של אם: לידה והזנה ראשונית, הכרחית וללא תחליף - ולא רק של רעיונות ההשכלה ושל הפרקטיקה המכוננת של הקריאה, אלא גם ובעיקר של הספרות היפה, של הרגישות האסתטית ושל הטעם הספרותי. אבל כפי שקורה תכופות לאימהות בחברה פטריארכלית - נראטיווים לאומיים והיסטוריים, ספרותיים והיסטוריוגרפיים נוטים להדחיק ולהעלים אותה, להציגה כ"פרטית", כ"שולית" וכ"טריוויאלית", וכך גם להופכה לכזאת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו