בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גיזום ליל קיץ

תגובות

חלום ליל קיץ, מאת ויליאם שייקספיר, עברית: דן אלמגור, זמורה-ביתן, 72 ,2001 עמודים

לפני פרישת הטענות והטרוניות, יש לומר שמבחינה לשונית, התרגום של דן אלמגור מצוין. העברית של הגירסה הזאת ל"חלום ליל קיץ" של שייקספיר מבריקה, שנונה, צלולה וטבעית, החריזה משובחת ומשחקי המלים יוצאים מן הכלל. הדמויות הראשיות דוברות שפה עשירה, מתנגנת, טבעית ומובנת, ואילו בעלי המלאכה העממיים - שנהפכו כאן לשיפוצניקים - דוברים עברית יומיומית ולא תקנית, כנדרש, אך עסיסית מהמקובל אצל שיפוצניקים אמיתיים ("יש לך את חלק הארי כתוב?" במערכה ראשונה, תמונה ב'). הן כטקסט כתוב והן כטקסט המושמע מעל בימה (בימים אלה מוצג המחזה בתיאטרון "גשר"), מגשימה הגירסה המצוינת של אלמגור את היעד שהוא מנסח בפתח-דבר שלו: להציג את שייקספיר בעברית בלבוש מודרני, אקטואלי, חופשי ופרוע, מפני שכזה הוא "שייקספיר האמיתי".

איפה אם כן הבעיה? כדי להבהיר זאת אדרש לאנלוגיה הבאה. אלמגור, כמתרגם, דומה לפאק. השדון הקטן הזה, שמשוגותיו מניעות חלק לא מבוטל מעלילת הקומדיה של שייקספיר, מתאפיין ביצירתיות משועשעת, בתאוות תעלולים והתעללויות ובחוסר רצינות כרוני. כך הוא מציג את עצמו בהופעתו הראשונה במחזה: "אני הלץ, נודד בודד בלילה. / לובש צורה, פושט צורה, מפשיט. / צוהל כסייח, ובנעירה טיפשית / מעלה חיוך על אוברון, / מלך היער" (מערכה שנייה, תמונה א'). פאק הוא זריז, פוחז ומתייהר: "אני אקיף עולם, בלי לחכות, / לא בשמונים; בארבעים דקות" (שם). אגב, הרמיזה לז'ול ורן נעדרת משום מה מן המקור; זו רק דוגמה אחת מני רבות להשתעשעויות האנכרוניסטיות שמשתעשע אלמגור עם הטקסט, ובכשרון רב. אצל שייקספיר מונה פאק בנאום הפתיחה שלו עוד כמה הישגים וולגריים שהוא מתנאה בהם, כגון התעמרות בעקרות בית ובזקנות קשות יום (למשל, תוך התחפשות לשרפרף והיעלמות מתחת לאחוריהן בדיוק ברגע הקריטי שהן מתיישבות, וכדומה) - מעשים שמשום מה אינם מופיעים בגירסה העברית של אלמגור, והמעידים כולם על כך שפאק הוא שדון מוכשר, אבל חסר גבולות.

בדומה לפאק, גם אלמגור חסר גבולות. כמוהו הוא נגוע ביצירתיות יתר, וכמוהו הוא "לובש צורה, פושט צורה, מפשיט". כמו פאק, החירויות שהוא מרשה לעצמו הן בחלקן חינניות ובחלקן מופרזות. החינניות באה לידי ביטוי בעכשוויות ובחופשיות של העברית שלו ובעולם האסוציאציות האנכרוניסטי שהוא משלב בטקסט הזה, שנוצר לפני 400 שנה ועוד כמה שנים (המחזה הוצג לראשונה כנראה ב-1598). ואולם חירות היתר הזאת מאפשרת לו לעשות בטקסט כבתוך שלו לא רק כמתרגם - דבר רצוי לעצמו - אלא גם כעורך שתלטן במיוחד. הוא גם מקצר, גם גוזם, גם מעבד וגם שותל. התוצאה היא, אם כן, שייקספיר "משופץ ומשופר". אלמגור חושש, כנראה, שטקסט אליזבתני - ואפילו קומדיה קסומה ואוורירית כמו זו - הוא בהכרח משהו שיש להסיר ממנו את העובש, ומשום כך הוא חש חובה לרענן את המחזה לא רק מבחינה לשונית אלא גם מבחינה תוכנית.

דוגמה נאה לקיצוצים ולתוספות של אלמגור לשייקספיר היא נאום הפתיחה של פאק שצוטט למעלה. הנאום הוא במקורו דברים שאומר פאק במסגרת דיאלוג עם פיה; אבל כחלק ממעשי הכשפים של התרגום, נעלמו הפיה והדיאלוג כלא היו מן המהדורה העברית, ורשימת תעלוליו של השדון הקטן קוצצה כמעט לגמרי. לעומת זאת, כולל הנאום תוספת מיוחדת לקהל העברי למוד התרגומים הוותיקים וההפקות הנושנות של "חלום ליל קיץ". וכך מכריז פאק העברי החדש: "אגב, שמי פאק. כדי להסיר פקפוק: / יש גם כאלה הקוראים לי 'פוק'; / אך 'פוק' נשמע קצת גס ומפוקפק. / לכן גלו איפוק: קראו לי 'פאק'" (מערכה שנייה, תמונה א'). זה נחמד, אבל שייקספיר לא כתב את זה.

הבלחות ובדיחות אלמגוריות נוספות פזורות במחזה לכל אורכו; בדרך כלל אין לקורא או לצופה כל דרך לדעת, ללא השוואה מדוקדקת עם המקור, שמדובר ביצירה עצמאית של המתרגם.

במקביל, וזו בעיה חמורה עוד יותר, נחפז אלמגור - כמו פאק - להקיף את העולם, או לפחות להגיע לשורת הסיום, במהירות שיא, ומשום כך הוא מכווץ את המחזה בפראות. הטקסט שיצא תחת ידיו, עם כל חנו, דומה לסוודר שכובס בטמפרטורה גבוהה מדי: ההדפס והצבעים עוד שם, אבל המידה השתנתה, והמרקם האוורירי נעשה דחוס מדי. אלמגור קיצר את רוב הסצינות, דילל דיאלוגים והעיף כמה פיות ושר-טקס אחד החוצה (על השמטת הדמויות האלה הוא מתוודה בדברי הפתיחה שלו). הקיצורים הם בעיה, מפני שאין מדובר רק בהפקת תיאטרון חד-פעמית, אלא בספרון שיימכר בחנויות ויעמוד על מדפי ספריות, ושכריכתו לא תסגיר את העובדה שמדובר במהדורה מקוצרת (מאוד) של "חלום ליל קיץ"; הוא ייקרא ויופק, על כן, בעתיד כתרגום עברי מלא למחזהו של ויליאם שייקספיר.

באקלים אנטי-תרבותי, כאשר לא רק תלמידי תיכון עצלים קוראים מהדורות מקוצרות עד זוועה של רומאנים קלאסיים כדי לעבור את הבחינה, אלא גם מבקרי ספרות אינם טורחים תמיד לקרוא במלואם את הספרים שאת דינם הם מתיימרים לגזור - מצער שדווקא תרגום חדש ליצירה קלאסית, תרגום ובו סגולות מוצלחות כל כך, תורם גם הוא להשטחת האופן שבו אנחנו צורכים ספרות.

דוגמה להשמטה קטנה לכאורה - מדובר בשורות ספורות - אך משמעותית מבחינת ההשטחה שהיא יוצרת, מצויה כבר בשורות הפתיחה של המחזה. תסאוס והיפוליטה עומדים להינשא, וזה עתיד להיות סיפור המסגרת של "חלום ליל קיץ": ציפיותיהם לקראת המאורע פותחות את המערכה הראשונה, ומימושן חותם את המערכה החמישית. סיפורו של הזוג הזה עוטף, אם כן, ומייצג, במידת מה, את סיפוריהם של שלושת הזוגות המרכזיים של הקומדיה: אוברון וטיטאניה, מלך ומלכת הפיות שנישואיהם עלו על שרטון, והזוגות הצעירים הרמיה-ליסנדר והלנה-דימיטריוס, שיחסיהם מלאי המהמורות הם במוקד המחזה. אל הסוף יגיעו כל אלה, באורח נס, במצב של אהבה והרמוניה; אבל צל צלו של הקונפליקט יוסיף וירחף לו אי שם ברקע.

תסאוס והיפוליטה - מושל אתונה ומלכת האמזונות - אינם המצאה של שייקספיר. הד לסיפורם המורכב, שסופר רבות עוד לפני ששייקספיר עשה בו שימוש, מצוי בטקסט האנגלי, אך לא בזה העברי. אצל שייקספיר מזכיר תסאוס את העובדה שהכניע את אהובתו בשדה הקרב, ושנישואיהם הם תוצאה של תבוסתה הצבאית (וכמשתמע מכך, גם המינית). המשפט הבא (מערכה ראשונה, תמונה א'), שאומר תסאוס לכלתו הכבושה, לא תורגם לעברית: ,Hippolyta, I woo'd thee with my sword. ;And won thy love doing thee injuries But I will wed thee in another key מה המשמעות של הבחירה שבחר שייקספיר בסיפור אהבה אלים כל כך כסיפור המסגרת של הקומדיה שלו, על כל מעשי האהבה וההשפלה המתוארים בה? קוראי (או שומעי) הטקסט של אלמגור לא ייאלצו להיטרד בהרהורים בשאלה זו, מפני שתסאוס והיפוליטה העברים אינם אלא זוג שטוח והרמוני עד כדי שיממון, ללא שום עומק רגשי או אינטרטקסטואלי. אין בגירסה העברית כל רמז למאבק, קונפליקט או אלימות שקדמו לנישואים הצפויים; ומלבד כמה תלונות על הקושי להמתין עד ליל הכלולות, אין לשניים אלה הרבה דברים מעניינים לומר זה לזה.

הסתמיות חודרת גם אל תוך התמונה הידועה ביותר ב"חלום ליל קיץ" - זו של מלכת הפיות, טיטאניה המכושפת, המאוהבת בחמור. אין זה חמור סתם; זהו ניק בוטום (ניק "מחט" אצל אלמגור, בתרגום מעודן להפליא), הגס והקולני שבבעלי המלאכה, שכושף ביד פאק וראשו עוטר באוזני חמור. מבין שלל המטאמורפוזות שעוברות דמויות המחזה בליל הקיץ המוזר שלהן ביער, זו הקיצונית והגרוטסקית מכולן; המפגש בין טיטאניה הענוגה, האוורירית, לבין בוטום הארצי, הכעור והנוער - הוא שיא ברצף של דימויים המציגים כולם את ההתאהבות כרעיון עיוועים נלעג, שהיגיון אין בו.

הסצינה הזאת, על מפגשיה הלשוניים בין שירה שקולה ויפהפייה (מפי טיטאניה) ובין פרוזה ארצית וגסה (מפי בוטום-מחט החמור), מתורגמת להפליא. אבל אפילו כאן לא התאפק אלמגור וקיצץ את הסוף המופלא של הסצינה, ובו מובילות ארבע פיות פעוטות, משרתותיה של טיטאניה, את אהובה החדש של מלכתן אל מיטתה בתהלוכה מלכותית, בזמן שחמור זה, שאינו מסוגל להבין פיה מה היא, מנהל עמן שיחה נלעגת מאין כמוה. בלי הסיום הזה, הסצינה כבר אינה אותה סצינה, ובוטום איננו בדיוק אותו בוטום. התעללותו של פאק לא הצליחה לזעזע את האורג המחוספס, שנשאר, במפתיע, בדיוק הוא עצמו גם עם אוזני חמור לראשו; תעלולי המתרגם הזיקו לו קצת יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו