יקותיאל פקטה, מייסד מכללת בזק, 2001-1915.

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אביו, מיכאל פקטה, מבכירי המתמטיקאים של הונגריה, הגיע ב-1928 לירושלים והיה ממקימי הפקולטה למדעים מדויקים. יקותיאל למד בגימנסיה העברית, קיבל תואר מוסמך במתמטיקה, פיסיקה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית והיה מבוגרי המחזור הראשון של המחלקה לחינוך. הוא הצטרף להגנה, ולאחר שעבר קורס איתות התקשר לחבר ילדות בהונגריה ששלח לו הוראות כיצד לבנות משדר פרימיטיווי. כך נוצר הקשר האלחוטי בין ירושלים לים המלח, ואחר לגוש עציון. ב-1939 נשלח לאירופה לארגן הצלת יהודים. הוא חזר באונייה "דורה" עם 550 מעפילים מהולנד ובלגיה. ב-1951, לאחר תקופת הוראה בתל אביב ובצפון הארץ, חזר לירושלים והקים את בית הספר לבזק (טלקומוניקציה). רענן ויץ מהסוכנות היהודית נתן לו כמה צריפים ליד תחנת הרכבת באבו טור, ושם החל ללמד 11 חניכים. הוא כתב בעצמו את ספרי הלימוד, גייס והכשיר את המורים, פתח פנימייה וקלט עולים, אשר בנוסף לעברית למדו אצלו גם מקצוע מבוקש. ב-1972 עבר בית הספר למשכנו הנוכחי בשכונת גבעת מרדכי. כשפרש פקטה מתפקידו כמנהל, ב-1981, למדו במכללה השש-שנתית 460 תלמידים, ורבים מבוגריה ממלאים תפקידים בכירים בתחום הטלקומוניקציה בישראל.

ג'ובני ליאונה, נשיא איטליה,

.2001-1908

כשליאונה קטן הקומה נבחר לנשיא, בדצמבר 1971, רבים הרימו גבה: הוא לא היה עסקן מקצועי, אלא עורך דין מצליח, אשר זנח קריירה משגשגת למען הפוליטיקה הבוגדנית של איטליה. הוא הכריז שכנשיא יפעל אך ורק לפי החוק, ואחד מהישגיו היה להעביר את חוק הגירושין, שעד אז לא היה קיים באיטליה, בשל התנגדות הוותיקן. מזגו הנוח, יושרו ונכונותו לסייע לממשלות המתחלפות בזו אחר זו, זיכוהו בתואר "השמרטף של הרפובליקה". אלא שרכילאית בשם קאמילה צ'דראן האשימה את ליאונה בהעלמות מס ובשחיתות: היא קשרה אותו לפרשת שוחד גדולה שחברת "לוקהיד" היתה מעורבת בה. ספרה של צ'דראן על הפרשה נהפך בן לילה לרב מכר, וליאונה ספג השמצות ארסיות מעיתונות השמאל. הוא החליט להתפטר, כדי שלא לטלטל עוד יותר את המדינה, שזועזעה מרצח ראש הממשלה האהוד אלדו מורו בידי "הבריגדות האדומות". לימים התברר כי ההאשמות נגדו היו חסרות בסיס.

ירדנה הלוי, לוחמת גולני בתש"ח,

.2001-1926 כבת למשפחת בן-קיקי הענפה, היא התגאתה בייחוסה: דור עשירי בארץ, נצר לר' חיים יוסף אבולעפיה, מחדש היישוב העברי בטבריה במאה ה-18. מילדותה חוותה יחסי שכנות טובים עם הערבים, כאשר בלילות הקיץ התפרקדו המשפחות על גגות הבתים כמפלט מהחום. השיח טאברי, המופתי של טבריה, הכריז אז: "כל עוד אני חי לא תיפול שערה מראשו של יהודי בטבריה". אך בפרוץ מאורעות 1936 התערער הביטחון, וב"ליל הדמים" (2.10.38), עת פרצו לטבריה פורעים ערבים מחוץ לאזור, התחבאה המשפחה במרתף והאב לימד את ילדיו כיצד מרכיבים ומפרקים אקדח פרבלום. למחרת הזדעזעה ירדנה לגלות כי בין 19 הקורבנות היו כמה מחברותיה הטובות. עם פרוץ מלחמת הקוממיות התנדבה לגדוד 15 שנהפך אחר כך לגדוד 19 של חטיבת גולני. בקרבות בעיר העתיקה בטבריה חבשה פצועים והחליפה את הלוחמים בשמירה. בקרבות עמק הירדן נגד הסורים תיפקדה כאלחוטנית. שנים רבות שמרה כרוז בערבית שהפיץ צה"ל בכפרי הסביבה: "לא באנו לפגוע באזרחים השלווים... גרשו את המחבלים כדי שתחיו בביטחון ובשלום". היא נישאה לאפרים הלוי, רב סמל בגולני, בן לניצולי שואה, ועברה עמו לעירו עפולה. כשהגיע אנואר סאדאת לישראל היא בכתה מאושר, אך לאחרונה ציערוה האירועים במדינה, ולא פעם הפליטה כי לא לילד הזה פיללה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ