שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מאת יולי חרומצ'נקו
מאת יולי חרומצ'נקו

פרופ' יליזבטה דרנובסקיה מנסה שלא לשקוע לתוך ייאוש. מעבר לקשיים האישיים - דירה צפופה בשיכון ירושלמי, אח שחולה במחלת הסרטן, כאבי פרקים - היא מוטרדת גם מאפשרות של פגיעה בנשק ביולוגי, מאי היערכותה של ישראל לכך, ומחוסר יכולתה להשפיע בעניין זה. "כולם חושבים על טיל עם ראש נפץ, אבל אף אחד לא חושב על האפשרות הטריוויאלית ביותר - הרעלת מקורות המים. זה נושא שהמדינה חייבת לקחת עליו אחריות".

פרופ' דרנובסקיה, בעבר מיקרוביולוגית במכון המחקר לאפידמיולוגיה על שם גימאליי במוסקווה, עסקה כל חייה בחקר "מחלות זיהומיות מסוכנות במיוחד" - הקוד שציין חיידקים ונגיפים המשמשים בסיס לראשי נפץ ביולוגיים. ההתמחות שלה היתה חיידק הברוצלוזיס - אחד מחמשת החיידקים הפופולריים בתעשיית הנשק הביולוגי, שכמו אנתרקס מקורו במחלת בהמות. מחלת הברוצלוזיס, שבימי שלום מועברת לבני אדם דרך חלב ובשר נגוע, גורמת בשלב האקוטי לדלקת ריאות חריפה מלווה בחום גבוה ולאחר מכן, בשלב הכרוני, להרס רקמות פנימיות, פגיעה קשה בכבד, פגיעה בפרקים ובמערכת החיסונית. בישראל וברשות הפלשתינית מתגלים מדי שנה בשנה כמה עשרות חולי ברוצלוזיס, רובם רועים או מי שנמצאים בקרבה לעדרי צאן.

"זו מחלה שאפשר לצאת ממנה בחיים, אבל היא הופכת את חוליה לנכים לצמיתות", מסבירה דרנובסקיה, ומציגה כדוגמה את פרקי ידיה הנפוחים, "לא משנה איזה אמצעי זהירות נוקטים, בסופו של דבר הבקטריה חודרת פנימה".

23 שנים עסקה דרנובסקיה בפיתוח חיסון מהונדס לברוצלוזיס, עבודה שהיתה כרוכה בסיכון - בשנות השבעים חיידקי ברוצלוזיס ממעבדה שכנה חמקו החוצה דרך צינור אוורור מחורר והתפזרו באוויר. בעקבות זאת חלו כ-500 בני אדם במחלה. ניסוי המוני בתרכיב חיסון שלה נערך בקרב 75 אלף תושבים בקזחסטן, התגלה כיעיל, ובתקופת מלחמת צ'צ'ניה חוסנו בו כל החיילים הרוסים בחזית. את הפרס על הפיתוח מטעם ממשלת רוסיה קיבל בשמה מנהל המכון - היא כבר עלתה לישראל, מתוך מחשבה ליצור כאן גרסה משופרת של החיסון. עד היום, חמש שנים אחרי עלייתה, היא מתקשה להבין מדוע ישראל אינה מנצלת את הידע הרב שברשותה.

וכדאי שתרשמו פטנט

רק כמה עשרות מבין כ-13 אלף מדענים שעלו לישראל בעשור האחרון מתמחים בתחומי המיקרוביולוגיה, הבקטריולוגיה והאפידמיולוגיה, ובקיאים בנשק ביולוגי ובהגנה מפניו. הסיבה לכך פשוטה: היהודים התקשו להשתלב במערכות שדרשו סיווג ביטחוני גבוה (דרנובסקיה מספרת שכשהיו אנשי משרד הביטחון הסובייטי מגיעים למכון, היו מושיבים אותה במסדרון ומכניסים אותה מדי פעם להתייעצויות קצרות). רק מעטים מהם מועסקים בישראל במקצועם, בהם המומחה לאנתרקס ד"ר אל שליאחוב, המועסק במחלקה למחלות זיהומיות בבית החולים שיבא. השאר מתקיימים מקצבת ביטוח לאומי, מחפשים עבודות מזדמנות ומנסים שוב ושוב להשתלב במערכת הישראלית ואינם מבינים מדוע זו דוחה אותם.

משרד הקליטה, משרד המדע ומשרד התעשייה והמסחר מממנים כמה תוכניות סיוע למדענים העולים. באלו מעודדים אותם על פי רוב להגות פרויקטים רווחיים - המצאות שאפשר יהיה לרשום עליהן פטנט ולמכור בשוק החופשי. המעבר לחשיבה שיווקית אינו קל למדענים עולים הבאים מתחום המחקר הממוסד, הממומן על ידי המדינה. לכך מיתוסף אופיו הלא-מסחרי של תחום העיסוק, למשל במקרה של דרנובסקיה, דבר שמסביר אולי את הקושי שלה למצוא עבודה.

דרנובסקיה מספרת על פגישה שהיתה לה עם המדען הראשי במשרד התמ"ס. "אין לנו בעיה כזאת בארץ", אמר לה, "תמצאי איזה פרויקט שיהיה כלכלי, וכדאי גם שתרשמי עליו פטנט". הקצבה שהיא מקבלת מספיקה בדוחק לה ולאחיה למחיה. כך שבוודאי אינה יכולה להרשות לעצמה לממן רישום פטנט. גם הזמנות לכנסים בינלאומיים בתחום התמחותה היא דוחה בלית ברירה: "מאיפה אמצא ארבע מאות דולר לדמי הרשמה?"

מאז עלייתה הצליחה למצוא עבודה לכמה חודשים בלבד, במפעל היי-טק רפואי, שבו הועסקה בהרכבת ערכות בדיקה חדשניות לגילוי הריון ואיידס. "המנהל אמר לי שזה מה שפופולרי היום", אומרת דרנובסקיה, "אחרי כמה חודשים הוא הודיע לי שהוא לא זקוק יותר לחוקרים כי הוא עובר לשיווק ויבוא".

המקום הטבעי לחוקרים כמו דרנובסקיה הוא מערכת הבריאות, אלא שזו משקיעה סכומים מוגבלים במחקר אפידמיולוגי. הגוף המתוקצב ביותר בישראל בתחום המחקר הוא משרד הביטחון, אבל אליו מתקשים עולים לחדור, בגלל הקושי של המערכת לקבוע להם סיווג ביטחוני. רק בשנים האחרונות הוחל ביוזמה משותפת למשרד הביטחון, משרד הקליטה והתמ"ס, המכונה "פרויקט היישום הכפול": ועדה בראשות המדען הראשי של משרד הביטחון, הבוחנת פרויקטים של מדענים עולים לשם הסבתם לצורכי מערכת הביטחון.

בשבוע שעבר התקיים במסגרת הוועדה סמינר מדעי, שבו הציגו מדענים דוברי רוסית את הידע שלהם לפני מדענים במערכת הביטחון. בין הדוברים היו ד"ר אנה גודנבה, מומחית לווירוסים זיהומיים מסוכנים במיוחד (כמו לאסה ואבולה), וכיום עובדת במשרה חלקית בחברה להגנת הטבע. במכון לאפידמיולוגיה ומיקרוביולוגיה במינסק שבבלארוס היא עסקה באבחון ובפיתוח של חיסון לווירוס הלאסה, נגיף הנפוץ בארצות אפריקה, מידבק מאוד וגורם לדימומים פנימיים ומוות. קטלניותו ותכונותיו המידבקות הפכו גם אותו, כמו את וירוס האבולה המפורסם יותר, לבסיס לנשק ביולוגי. המחקר בחיסון שעבדה עליו, ושנמצא אפקטיווי בניסויים בבעלי חיים, נפסק עקב קריסת ברית המועצות והפסקת המימון הממשלתי.

בעודה מחפשת עבודה גיבשה גודנבה תוכנית למערך אבחון וטיפול במחלות זיהומיות מסוכנות. בהרצאה שהכינה לקראת הסמינר היא מתארת רשת מעבדות אזוריות, שיצוידו במיגון וציוד מתאימים כדי לאבחן במהירות חולים הנגועים במחלות זיהומיות מסוכנות, וינהלו קשר רציף עם מעבדות דומות בעולם המפתחות אמצעי חיסון וריפוי למחלות אלה. מערכת כזאת, לדבריה, חסרה היום בישראל. "בכמה ארצות בעולם, בהן רוסיה, בלארוס, גרמניה וארה"ב, קיימים כבר שנים רבות מערכים לאבחון וטיפול במחלות זיהומיות מסוכנות במיוחד, הממומנים על ידי הממשלה", אומרת גודנבה. "לאחרונה, בין השאר בשל האיום המתעצם של פגיעה בנשק ביולוגי, הצטרפו אליהן גם קנדה וצרפת. בישראל, החשופה לאיום של נשק ביולוגי, אין מערך אבחון אפידמיולוגי ראוי לשמו: אין מספיק מעבדות, אין מספיק תקשורת ביניהן, יש מחסור במומחים, וזה מיתוסף לבעיות אובייקטיוויות כמו העדר קשרים בין מדענים בישראל למדענים בארצות השכנות. במצב הנוכחי ישראל לא יכולה להתעלם מהצורך במחקר וטיפול בתחום".

הבדיקות מקריות

לאוניד זלוטקין, בעבר סגן ראש המערך האפידמיולוגי במחוז ברסט בבלארוס והיום מובטל תושב מודיעין, מצטרף לדבריה. מתוקף תפקידו הוא היה ממונה על ההיערכות למקרה של מלחמה ביולוגית והיה אחראי על תרגולים של מצב זה, שנערכו כמה פעמים בשנה. תחת אחריותו היו בברסט, מחוז בצפון בלארוס, 19 מרכזים אפידמיולוגיים ועשרות מעבדות לאבחון מחלות זיהומיות, מצוידות במערכות אבחון משוכללות שיכלו בתוך שעתיים לאבחן הימצאותו של מזהם פוטנציאלי, ועשרות רופאים. תירגלו שם תרחיש שבו מטוסים מפציצים את המחוז במטענים הכוללים ראשי נפץ ביולוגי. תפקידו במקרה זה היה לתאם את פעולת המעבדות (ש"איתרו" את הזיהום וערכו בדיקות מקיפות של דגימות קרקע ושל מערכת המים), המרכזים האפידמיולוגיים (שצוותיהם הממוגנים בודדו את ה"חולים" והעניקו להם טיפול) וצוותי הסברה לציבור.

לבד מכך היה זלוטקין אחראי למעשה על כל חולה במחלה זיהומית במחוזו. דרכו עבר כל דיווח על כל חולה שחפת או צהבת, כל חייל שחזר מאפגניסטן עם מלריה או טיפוס הבטן, כל מקור מים שהתגלה בו זיהום ביולוגי או כל בעל חיים שחלה באנתרקס ונקבר בבית קברות ממוגן. אחרי שלוש שנים בישראל הוא עדיין לא מבין כיצד זה אין במערכת הבריאות הישראלית מערכת ריכוזית למיפוי, טיפול ומניעה של מחלות זיהומית ומרכזים אפידמיולוגיים ראויים לשמם. "רק במזל לא נגרם כאן עד עכשיו זיהום רציני בקרב האוכלוסייה, עוד לפני שמדברים על נשק ביולוגי", אומר זלוטקין.

זלוטקין, כמו גודנבה ודרנובסקיה, עבד בתחום ההגנה מפני נשק ביולוגי במערכת האזרחית - שכללה מכוני מחקר מדעיים, רופאים ואנשי בריאות הציבור - ולא בזו הצבאית. כשחיפשו עבודה במקצועם בישראל התפלאו לגלות שהמערך הזה אינו קיים כאן. כולם שמעו משהו על המכון הביולוגי בנס ציונה, אבל מהססים לדבר עליו ("זה לא סודי?" אומרת בחשש דרנובסקיה), וודאי שאין להם דרך להגיע לשם. "אני לא אגש לשם ואחכה בשער שיכניסו אותי", מגחך זלוטקין. דרנובסקיה מספרת על שיחת טלפון שקיבלה ערב אחד מבחור שהזדהה בשם "אלכס", ששאל אותה שאלות בנוגע לתחום עיסוקה ברוסיה. לשיחה לא היה המשך.

"אני חושבת שזו טעות להכניס את מערך ההגנה נגד מחלות זיהומיות לתוך מערכת הביטחון", מעיזה גודנבה למתוח ביקורת, "זה תחום מחקר מאוד מפותח בעולם, ולחוקרים חייב להיות קשר הדוק עם עמיתיהם, אפשרות לעדכן ולהתעדכן, ולעבוד ביחד על פרויקטים משותפים. כל זה לא אפשרי במערכת סגורה ואפופת סודיות".

יורי שטרן, סגן שר במשרד ראש הממשלה, הוא אחד מיוזמי פרויקט השילוב של עולים במערכת הביטחון ואחד מחברי הוועדה, שבראשה ראש מפא"ת (מינהלת פיתוח אמצעי לחימה ותשתיות במשרד הביטחון). הוא דווקא אופטימי. "בפרויקט הזה כבר השתלבו בהצלחה מדענים בני שמונים ויותר", הוא אומר, "שלא היה להם שום סיכוי למצוא עבודה בשוק הפרטי. הנכונות של משרד הביטחון לתקצב את הפרויקט הזה מעידה על הערכתו למדענים העולים. מה שכן, טיפול של מערכת הביטחון אורך יותר זמן; עד שמדען יקבל סיווג יכולים לעבור חודשים ארוכים".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ