מרלנה דיטריך בת מאה - כללי - הארץ

מרלנה דיטריך בת מאה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

היא "לולה לולה", העולה אלינו מברלין הדקדנטית, ספוגת העשן והאלכוהול של הקברטים משנות העשרים; היא האשה הלבושה בחליפת גבר, המפתה נשים וגברים כאחד בסרט "מרוקו"; היא "ונוס הבלונדית" ו"שנגחאי לילי", ה"פאם פאטאל" ההוליוודית המושלמת, התגלמות הוואמפ, ובמלה אחת: מרלנה. מרלנה דיטריך היא כוכב הקולנוע האולטימטיווי. היא לא היתה מוצר של מפיקים, כמו מרילין מונרו, שנזקקה להתאבד כדי להיות למיתוס. דיטריך המציאה את עצמה יש מאין, לא רק כדמות אמנותית אלא כפרסונה. בכך הפכה משחקנית ליצירת אמנות, שנעשתה אמיתית יותר ויותר ברבות השנים, עד שהיתה לאיקונה.

דיטריך נולדה בברלין ב-27 בדצמבר 1901. האב היה קצין פרוסי, ובתו חונכה כיאה למשטר פרוסי, שבו חובה וציות הן מלות המפתח. המפנה הגדול בחייה בא עם גילויה על ידי הבימאי יוסף פון שטרנברג, שראה אותה בקברט והתרשם כדי כך שהחתים אותה מיד לתפקיד הראשי ב"מלאך הכחול" (1930). בסרט הזה, על פי ספרו של היינריך מאן, גילמה ספק נערה ספק אשה, ברלינאית חצופה מהרחוב וזמרת קברט, שפרופסור זקן מתאהב בה. עד מהרה גילתה הוליווד את דיטריך והכתירה אותה כיורשת של גרטה גרבו.

בעשרות סרטים מז'אנרים שונים, מסרטים אקזוטיים שעלילתם בסין ובמרוקו ועד מערבונים, שייפה דיטריך את דמותה האמנותית עד לדמות על-אנושית. עגלגלותה הכמעט כפרית מימי ברלין התגלגלה בגוף דקיק, עצמות לחיים גבוהות ואיפור כבד. את אשר למדה ממאהבתה הראשונה, אשת הקברט קלר ואלדוף, לסבית מוצהרת ושופעת חיים, שבהופעתה הגברית לא הדהימה איש בברלין של אותם ימים, פיתחה דיטריך לכדי שלמות: פריצת גבולות אירוטיים, השהיה, פיתוי, רמיזה מצד אחד, נשיות אסרטיווית ואקטיווית מהצד האחר. דיטריך לא היתה עוד האשה המייחלת לגבר, אלא זו המשיגה את רצונה.

בשנות הארבעים, עם הגל הריאליסטי בהוליווד שנשא אתו את ג'ואן קרופורד ובטי דייוויס, ירד קרנה של דיטריך. מעורבותה של פטריוטית גרמנייה גאה זו במלחמה נגד הנאצים שמה אותה במרכז הבימה הציבורית. אך למרות תפקידים נפלאים ורציניים - למשל ב"עד התביעה" וב"A Foreign Affair" של בילי ויילדר, "מגע של רשע" של אורסון ולס או "משפטי נירנברג" - לא חזרה להיות הכוכבת של הוליווד.

בשנות החמישים, כאשר לא יכלה עוד להמשיך ולסמל נעורים ויופי נצחיים, היתה לזמרת. גם בעולם שאין בו תמונות השתמשה באשר למדה בעולם הקולנוע והצליחה ליצור רגעים מיתולוגיים. רק היא יכלה לשיר בגרמנית בהופעה בישראל ולהתקבל על ידי הקהל בתשואות, לגנוב את ההצגה מנואל קאווארד בלונדון ולשיר בבירות העולם במשך שנים רבות עם קול לא גדול ומבטא גרמני כבד (בין השאר שרה בעברית את "שיר התן").

האיקונה מרלנה היתה ונשארה מושא חסר תקדים להשראה: מרנאטה מולר, כדמות שבין המינים בגירסה המקורית ל"ויקטור ויקטוריה" מ-1933, דרך הלמוט ברגר השר בבגדי אשה את "לולה" לעיני בני משפחתו הנדהמים ב"הארורים" לוויסקונטי, ברברה סוקובה ולייזה מינלי כזמרות קברט ב"לולה" של פאסבינדר וב"קברט", ועד לימינו אנו, שבהם משתמשים זמרים כדייוויד בואי ומדונה במוטיווים "דיטריכיאניים" כביטוי לאירוטיות ולשבירת מסגרות של זהות מינית מקובעת.

על חייה הפרטיים אנו יודעים רבות, ואולי אף יותר מדי מאז התפרסם ספרה של בתה, מריה ריווה. אנו מכירים את מאהביה אריך מריה רמארק, ז'אן גאבן, אדית פיאף, יול ברינר ופרנק סינטרה, את יריבותה עם אליזבת טיילור (שנהגה להתחתן עם מאהביה של דיטריך) וגרטה גרבו, שממנה חמסה את אהובתה התסריטאית מרצדס דה אקוסטה רק כדי למאוס בה לאחר שבועות מעטים; ואנו יודעים על קשריה עם המינגוויי, רונלד רייגן ווילי בראנדט.

דיטריך, שטענה כי צולמה עד מוות, הסתגרה בביתה שבפאריס מסוף שנות השבעים ועד מותה ב-1992. קולה נשמע מאז רק פעמיים: בסרטו של דייוויד בואי "רק ג'יגולו" היא שרה על הג'יגולו שנשכח, ובסרטו התיעודי של מקסימיליאן של, "מרלנה", שניתן לראות בו אך את צלה של הדיווה בדירתה ולשמוע את קולה הסדוק. בסופו של הסרט נוזפת מרלנה בשל על היותו ילד לא מחונך, אשר צריך לחזור לבית אמו וללמוד נימוסים ועבודה מקצועית. גם כעבור חצי מאה, אחרי שנחלה תהילת עולם, נשארה דיטריך פרוסית למהדרין.

לציון יום הולדתה המאה מוצגות שתי תערוכות בברלין, עיר מולדתה והעיר שבה נקברה, אך גם העיר שקיבלה את הכוכבת ברגשות מעורבים לאחר מלחמת העולם השנייה, כבוגדת וכגיבורה: התערוכה האחת מוצגת במוזיאון הקולנוע ושמה "Forever young" כשם השיר המוקדש לדיטריך; והאחרת - "מרלנה והמין השלישי" - מוצגת במוזיאון ההומוסקסואלי של העיר.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ