בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מותק, רוצי לאבא

החוק למניעת הטרדה מינית, תוצר מובהק של התנועה לשחרור האשה, מתייחס אליה כאל יצור פגיע וחסר אונים. לפי עמדה זו, הרווחת בחוגים פמיניסטיים ואחרים, הכישלון טמון בעצם הניסיון להשתמש בחוק ככלי לשינוי חברתי

תגובות

חלשה, קלה לניצול, חסרת אונים, מיניותה היא לה הנכס היקר ביותר - כך מונצחת דמות האשה בה"א הידיעה, למרות החוק למניעת הטרדה מינית ובגללו. ברובד הסמלי מעמד הנשים בישראל אינו יוצא נשכר ממנו. כל זמן שזו הנשיות שעל כבודה וחירותה מבקש החוק להגן - הפרויקט הפמיניסטי שלו נידון לכישלון.

המקרים שהתפרסמו בהקשר של החוק, מאז נכנס לתוקף בספטמבר 1998, מנציחים דימוי חלש ופגוע של נשים, גם אלה שמתקוממות. שתי תמונות חקוקות בתודעה: אשה שהתקוממה על הטרדה, והיא עלומת שם ומסתתרת מפני המצלמה כאשמה (אחת המתלוננות נגד השר יצחק מרדכי); ואשה שהתקוממה על הטרדה, והיא מתייפחת לעיני המצלמה כמובסת (הקצינה דנה מועד, שהתלוננה כי מפקדה יהודה שפר הטרידה, ועניינה נדחה באחרונה בבג"ץ). אין בתודעה הציבורית דימוי של אשה חזקה או מחוזקת בהקשר הזה.

גם ברובד הממשי המצב רע: רוב המתלוננות מתפטרות או שמעמדן המקצועי מתערער מרגע שמחו על ההטרדה. בשנת 2000 פנו לארגון נעמת 135 נשים בעניין הטרדה מינית, מהן שליש המשיכו להליך משפטי, פלילי או אזרחי; ל-80% מהתלונות התלוותה התנכלות במקום העבודה, כך לדברי עו"ד מיכל ברון וגלי עציון, יועצות משפטיות בארגון. בסופו של תהליך, המתלוננות מפסידות כסף וחסרות גיבוי חברתי. מקצתן מצליחות לקבל פיצוי כספי - בהסדר מחוץ לבית משפט - אבל אחרי שאיבדו את משרתן. מצבן דומה לזה של חושפי שחיתויות בארגון. החברה זקוקה לשכמותם, אבל הם משלמים מחיר אישי גבוה על תרומתם.

"החוק עוזר בהגברת המודעות", אומרת עו"ד ברון, "נשים יודעות כיום לזהות הטרדות והחוויה אינה סוד אפל. אבל בדרך כלל, התלונה אינה משפרת את מצבה של המתלוננת". גם כאשר מנגנון מסודר בא לאכוף את החוק, כמו הממונה על קידום ושילוב נשים בנציבות שירות המדינה, והמתלוננות מצליחות לשמור על מקומן - ההישג הזה כרוך במאבק מתיש. התחושה הרווחת של העוסקות בתחום היא, ש"בכל מקרה, אם הן מתלוננות ואם לאו, המוטרדות נדפקות".

מכתב מעו"ד

מקרה מובהק של הטרדה מינית, שקרה לפני חודשים אחדים ומצוי כעת בהליכים לפני הגשת תביעה, מדגים היטב את חיוניות החוק ואת הבעייתיות המובנית בו:

הבוס ישב עם עובדת לשיחה על ענייני עבודה. בעוד הם מדברים על העניין שלשמו התכנסו, התפשט הבוס ועשה "מעשה מגונה" לפני העובדת. העובדת ישבה מולו ולא זזה. "הייתי בהלם, ישבתי שם קפואה, ברתיעה מוחלטת. זה מבזה ברמה שקשה לתאר", היא אומרת.

את העובדת מייצגת עו"ד מיה צחור, המתמחה בדיני עבודה ובהטרדה מינית. הפרטים חסויים משום שעוד לא הוגש כתב תביעה. המעביד של השניים בירר זה כבר את הפרטים וחיבר דו"ח, אבל עדיין לא הגישו לצדדים. "החוק משפיע נורמטיווית בעיקר על הגברים שמתלוננים נגדם", מציינת צחור. היא מאמינה כי "מי שמקבל מכתב התרעה מעורכת דין על הטרדה מינית - לא יעז לבטא תחושות מיניות ליד עובדת הכפופה לו".

ואולם, השאלה היא מה קורה למתלוננות. העובדת, סטודנטית משכילה המתנסחת בבהירות ובלשון ביקורתית, התפטרה זמן מה אחרי המקרה. היא הרגישה כי אינה יכולה עוד לעבוד עם הבוס שביזה אותה. "בשעת האירוע", היא אומרת, "קרה לי משהו שקורה לרבים. ברגעי לחץ יש שמחצינים את הרגשות, אבל אני מהסוג שמפנים. נכנסתי לתוכי פנימה ונעשיתי חיצונית לאירוע, כצופה שאינה משתתפת בו". לכן לא הגיבה בשעה שביצע את זממו, אלא נאלמה דום. מאוחר יותר, כשהתקשרה לחבר לספר מה קרה, "נתתי בפעם הראשונה שם למעשה. הבנתי שזו הטרדה מינית. וכשהתעמתתי עם הבוס בטלפון והודעתי שאני מתפטרת - כבר חדלתי להיות קורבן. ידעתי שהוא הבזוי ולא אני".

החוק למניעת הטרדה מינית מאפשר לעובדת בסיטואציה כזאת לבחור בשלושה מסלולים של פעולה: להתלונן אצל המעביד, להתלונן במשטרה או לתבוע פיצויי נזיקין בבית משפט אזרחי. היות שמדובר ביחסי מרות, היא אינה צריכה להוכיח שהתנגדה למעשה (החוק מביא בחשבון את תגובת השיתוק של עובדת מול בעל מרות). העובדת הרגישה שתלונה במשטרה היא "מעשה מז'ורי מדי" בשבילה. היא רצתה להחזיר לעצמה תחושה של שליטה - וההליך הפלילי בהכרח היה מוציא את הטיפול מידיה. ואולם תביעה בבית משפט, גילתה, היא עניין יקר. "זה עולה 150 דולר לפגישת ייעוץ ראשונה. וזו רק ההתחלה. באמצעות נעמת אפשר לקבל סיוע משפטי זול יחסית, אבל בכל מקרה זו הוצאה כספית ניכרת. לא מצאתי עבודה מכניסה חדשה מאז שזה קרה. ההפסדים עדיין נגרמים לי".

בעניין זה היא מבקשת להדגיש: "ראוי להקים מנגנון של סיוע משפטי חינם למתלוננות. רוב המתלוננות הן עובדות זוטרות. עניין הכסף מנציח את מיקום הנשים בתחתית ההייררכיה. מפתיע אותי עד כמה חזקה תחושת הבדידות", היא מוסיפה. "גם כשיש קבוצת תמיכה, אני נשארת לבד - אם אפלט ממקום העבודה אני זו שאסבול מעוני, אם אעמוד על דוכן העדים אני זו שאספוג גסות. המשפחה לא מעודדת: 'תעזבי את זה, מה את צריכה את כל הבלגן'. ובכל זאת, אם לא היה חוק, היה יותר גרוע".

כי למרות כל הקשיים, המתלוננת הזאת - חריגה בין מתלוננות, לדברי עורכות דין - מרגישה שהחוק דווקא העצים את כוחה: "מבחינה מוסרית ופוליטית לא יכולתי להמשיך לשתוק. לא יכולתי לסבול את המחשבה שבחורות נוספות יעברו את זה אתו בקלות כזאת. אני מרגישה חזקה יותר מרגע שהתלוננתי: כי הוא יודע שהוא לא היה צריך להתעסק אתי. אני לא מתיימרת להניח שזה יפסיק את השימוש הכוחני שהוא עושה בנשים. אבל לפחות הוא ייאלץ לחשוב עלי בכל פעם שהוא רוצה לנצל אשה". היא מוסיפה כי בחרה "לא לחיות בפחד. סביבת העבודה וקבוצת ההתייחסות שלו יודעת מה עשה. זה בכלל לא נעים בשבילו".

פוליטיקה של זהות

בדיון המתנהל באקדמיה הפמיניסטית על החוק למניעת הטרדה מינית מתגלה פער תרבותי מהותי בין ארצות הברית, מולדת המושג "הטרדה מינית", לבין החברה בישראל. האופן שבו נוסח החוק ונקלט בשתי החברות שונה במידה רבה. בארצות הברית, הבסיס החוקי לטיפול בתופעה הוא "הוראת סעיף 7 לחוק הזכויות האזרחיות, משנת 1964, האוסרת על אפליית עובד או עובדת על בסיס מין", כפי שהסבירה הד"ר אורית קמיר, במאמר שהציג את הגרסה הישראלית שניסחה לחוק (והתפרסם ב-1998 בכתב העת משפטים, של האוניברסיטה העברית). בתי המשפט בארצות הברית קבעו כי הטרדה מינית במקום העבודה היא מקרה פרטי של אפליה על בסיס מין. היא נתפשת כמכשיר נוסף בידי בעלי הכוח לקבע את מעמדה החלש של האשה בארגון ולמנוע את קידומה. החוק קשור איפוא בניסיון למנוע ניצול של שררה ולחזק את מעמד הנשים העובדות (והוא קיבל תוקף על רקע עבודה פמיניסטית בשטח - בקבוצות של העלאת מודעות לנשים - מה שלא קרה בישראל).

לדברי קמיר, במשך השנים התרחב מושג ההטרדה המינית בארצות הברית, באמצעות פסיקות של בתי משפט, לזירות שמחוץ למקום העבודה. למשל, ליחסים שבין שוכרת למשכיר או בין סטודנט למרצה - כי גם שם רווחת התופעה. כשבאה לנסח חוק ישראלי, בסוף שנות התשעים, ביקשה קמיר להפיק את לקחי הניסיון האמריקאי ולנסח חוק שחל מראשיתו על כל סוגי המפגש בין נשים לגברים. החוק הישראלי אינו רואה איפוא בהטרדה מינית מקרה פרטי של ניצול שררה או אפליה במקום העבודה. "הטרדה מינית מוגדרת בחקיקה ראשית כפגיעה בכבוד האדם ובחירותו (בצד היותה פגיעה בזכות לשוויון)", הסבירה קמיר במאמרה.

יש הרואים בהרחבה הזאת את עיקר הבעיה. לטענת מבקרות פמיניסטיות אחדות, "פוליטיקה של זהות", הבאה לקדם אינטרסים של קבוצות על בסיס של זהות משותפת - זהות מגדרית במקרה של הטרדה מינית - מסכלת את "הפוליטיקה של המעמד", הבאה לחזק עובדים מול מעסיקים ובעלי הון. וכן, היא מקבעת מאפיינים מסוימים של קבוצת הזהות - נשים במקרה הזה (שחורים, מזרחיים במקרים אחרים) - ונקודת המוצא לפעילותה היא מעמדה השולי של הקבוצה. האיסור על הטרדה מינית באמריקה מצטרף לשורה של הגנות על עובדים מפני בעלי השררה. במקרה הישראלי, לעומת זאת, מניחים כי גברים הם תמיד בעלי שררה על נשים. ובדיבור על החוק בישראל נזנחת סוגיית שוויון ההזדמנויות וניצול השררה בארגון.

קמיר אינה מסכימה עם הביקורת הזאת. בדומה למורתה הרוחנית הפרופ' קתרין מקינון, המשפטנית שניסחה את ההגדרה הרחבה להטרדה מינית בארצות הברית, קמיר סבורה כי "מאבק מעמדי אינו פועל לטובת נשים. בהיסטוריה התברר כי מאבק על שוויון זכויות לשחורים, או למעמד הפועלים - אף פעם לא פעל לטובתן. נשים לא מרוויחות דבר אלא אם הן נאבקות בלעדית לטובת עצמן".

בעיטה באשכים

כך או כך, חוגים אחדים באקדמיה הפמיניסטית האמריקאית מתעמקים כיום באופן שבו החוק, בהחלה הגורפת והרחבה שלו, הוא פטרוני כלפי נשים ומנציח נשיות קורבנית. הביקורת הזאת רלוונטית גם לישראל. לשיטתם, אפילו במקרה שתואר - מעשה מגונה של בוס מול עובדת בזמן שיחה על ענייני עבודה - תביעה בבית משפט אינה בהכרח המכשיר המוצלח ביותר להעצמת האשה. תגובה ראויה של אשה בסיטואציה כזאת היא גיחוך, בוז, הוקעה או בעיטה - מטאפורית לפחות - באשכי הבוס המטריד.

לפי גישה זו, חברה ראויה ושוויונית היא חברה שבה לנשים יש כוח למנוע הטרדה, או להגיב עליה, או לא להיות מוטרדות, בלי שכבודן ייפגע מהמעשה או מהדיבור. כי ההתבטאות המינית או האוננות או הגהירה - אינן בעלות ערך, שלילי או חיובי, לעצמן, אלא רק לפי ההקשר. "נשים עושות שימוש בחוק, אבל בדרך כלל אני לא רואה שהוא מחזק את ביטחונן וכבודן", אומרת עו"ד צחור. "כנראה מה שלא בא מבפנים, מהחינוך בבית, לא יכול לייסד תחושת כבוד בסיסית לאדם".

הפרופ' כריסטינה נהרינג מאוניברסיטת יו-סי-אל-אי כותבת, כי "(נשים) אינן זקוקות ליחס פטרוני של חוק, המתייחס אליהן כמו שגברים התייחסו אל נשים במאה ה-16; כשנשאו אותן מעבר לסף הדלת ועוררו אותן מעילפון בעזרת מלחי הרחה". היא מבקרת את התקנות המחמירות למניעת הטרדה מינית הנהוגות כיום באוניברסיטאות האמריקאיות, ובהן שורה של איסורים על קשרים רומנטיים, וסגנונות דיבור והתנהגות (במאמרה "The Higher Yearning", שהתפרסם בגיליון סתיו של הירחון "הארפר'ס").

"תנועת הפמיניזם בקמפוס", מדגישה נהרינג, "יצאה לדרך בכוונה להעניק כוח לנשים - לאפשר להן להאמין בתושייתן, ליהנות מעצמאות, מיניות ושחרור - אבל כיום היא דווקא מתייחסת אל נשים כאל תינוקות. היא מרגילה אותן לתפוש את עצמן כקורבנות חסרות אונים של גברים בעלי און; לרוץ לאבא ולפחד מהחושך".

גם מרצות פמיניסטיות בישראל מתמודדות עם הביקורת הזאת. ואולם הן מצביעות על ייחודיות המקרה הישראלי. הד"ר סיגל בן פורת, מרצה לפילוסופיה של חינוך באוניברסיטת תל אביב, העושה השנה באוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית, מסכימה כי "בעיקרון, החוק למניעת הטרדה מינית מניח כי הנשים חסרות אונים". אכן, היא אומרת, זו בעיה מהותית. "יש כיום נטייה לשים דגש מוגזם על מין, כשבאים לבחון יחסי כוח בין פרטים בארגון או בחברה. הנטייה הזאת מעניקה כוח מעוות לסוגיה המינית, ובו בזמן היא מסיטה את תשומת הלב והביקורת מההקשר הרחב של הדברים - יחסי כוח מעמדיים, מקצועיים, פוליטיים ואחרים, החורגים מהקשרים של מין ומחלישים את כוחם של עובדות ועובדים".

בן פורת משוכנעת, כי "מרצות וסטודנטיות, למשל, בוודאי מסוגלות להתמודד עם התבטאויות מיניות מגוחכות של מרצים גסים ויהירים. אנחנו מסוגלות לבוז להם, להוקיע אותם, או לנהוג בהם אדישות, בלי שייפגע כבודנו - זו בוודאי דרך טובה יותר להציג את העניין מאשר להניח כי תמיד הערה מינית היא טראומה לאשה". אבל, היא מסייגת: "החברה הישראלית מפגרת מבחינה פמיניסטית יחסית לקמפוסים האמריקאים. בצבא ובזירה הציבורית בישראל, המושפעת מהצבא ומהממסד הדתי, עדיין מנציחים את עמדת הנשים כנחותות, כמעניקות שירותים וכחלשות. לכן יש חשיבות רבה לחוק המבקש להגן עליהן".

מירי רוזמרין, מרצה בחוג לפילוסופיה ובתוכנית ללימודי נשים באוניברסיטת תל אביב, מוסיפה, כי "בישראל רווחת בורות גמורה לגבי מה שאסור ביחסים בין בני אדם, בין גברים ונשים. חשוב להבחין: החוק הוא טוב או רע, מעצים או מדכא, בעיקר לפי האופן שבו הוא מופעל במערכות השונות, ובכלל זה בתקשורת. הביקורת צריכה להתמקד במשמעות שניתנת לחוק בדיון הציבורי. נכון להיום, החוק מסמן את הנורמות הראויות. הוא מאפשר לאשה לדעת שאינה חייבת לסבול התנהגות כזאת כלפיה. הוא אמצעי לדור המדבר - עד שיגדלו כאן ילדים שיפנימו את הערכים החדשים".

הזירה האינטימית

ואולם לפי אחת הגישות, הכישלון טמון בעצם הניסיון להשתמש בחוק ככלי לשינוי חברתי. "החקיקה מעצם טבעה היא כלי גמלוני, המתקשה להגיב בגמישות לשינויים תרבותיים", אומרת הד"ר בן פורת. "החוק בא לידי שימוש תמיד לאחר מעשה - בשלב הענישה, כשהעוול כבר נעשה. בכוחו של החוק להרתיע ולעורר מודעות, אבל הוא לא כלי יעיל לרפורמה, או למהפכה".

על כך מסכימות הוגות פמיניסטיות ומשפטניות, ובכלל זה הד"ר קמיר. "אם הייתי יודעת איך לעורר את התודעה בישראל שלא באמצעות משפט הייתי בוחרת בדרך אחרת", היא אומרת. "כי חוקים הם חלק מהמערכת המדינית הפטריארכלית, הם כוחניים ופטרוניים". לשיטתה, הלקח הזה חורג מגבולות העניין המגדרי: בישראל שבה "הכל שפיט" - הדיבור על ערכים ונורמות מוגבל ללשון החוק וכמעט שאינו מתקיים בזירות אחרות - קשה מאוד לקדם שינויים בתרבות.

בן פורת מציעה לשמור על זירה שלישית, "הזירה האינטימית", כהגדרתה - מחוץ לזירה הפרטית ולזירה הציבורית, מעבר ליחסים המוסדרים בחוק בין אזרח לשלטון, עובד ומעביד - זירה שבה לא תהיה דריסת רגל לחוק, וללשון האיסור הפלילי. זירה שבה נשים וגברים יהיו חופשיים לייסד מגוון של מערכות יחסים ומאזני כוח וזהויות אישיות, על פי בחירתם. לדבריה, חברה המבקשת להגן על חירות האדם וכבודו, ובכל זאת מבקשת להשפיע על הזירה האינטימית - על מגוון הזהויות, האינטראקציות, ההתנהגויות וסגנונות הדיבור - תיטיב להשתמש בכלים חברתיים ותרבותיים.

"בתחומים אחדים זה כבר נעשה", היא אומרת. "לדוגמה, בניסיון למנוע התפשטות של מחלת האיידס, ממשלות ברחבי העולם לא בחרו לאסור בחוק על קיום יחסי מין לא בטוחים", היא אומרת. "כדי להבטיח שאנשים יעשו סקס בטוח, משתמשים בקמפיין חינוכי. מפיצים ברבים את יתרונות הקונדום, מפיצים מידע על ההידבקות ומשקיעים משאבים במציאת תרופה. ההשפעה של זה חזקה מכל איסור פלילי". לשיטתה, אם חברה רוצה למנוע פגיעה בכבודן של נשים באשר הן, מוטב שתשתמש באמצעים חברתיים תרבותיים - הוקעה, חינוך מגיל רך, טיפוח מגוון רחב של סוגי נשיות וגבריות, טיפוח מיניות נשית שאינה מקושרת לחולשה. כך יוכלו נשים להשתתף בעיצוב מעמדן ובחיזוק כבודן, כפרטים וכקבוצה, בלי שיוגבלו חירותן וזהותן.

"הטרדה מינית", מדגישה הד"ר קמיר, "היתה צריכה להיפתר בסולידריות בין נשים. כמו רוב הבעיות, הדרך הכי חזקה היא להתארגן ולהחרים, לצאת להפגנות, לפעול כקבוצה. אבל היחידים שעושים זאת בארץ בצורה אפקטיווית הם החרדים.

"וזו הבעיה. אנחנו נמצאים בנקודת זמן שבה רוב הנשים בישראל עדיין לא עברו שנים של טיפול והעצמה, לא רכשו השכלה פמיניסטית, לא השיגו עצמאות כלכלית, מרוויחות 60% מגברים ושבויות במערכת של סטריאוטיפים. כשנעצים את כוחן של נשים באמצעים תרבותיים אחרים לא נידרש לחוק. עכשיו הוא חיוני מאין כמותו".

ז'רגון מקצועי לא נאות

הבוס ניגש לקופאית ושואל אותה בנוכחות לקוחות: "את פתוחה?", והיא עונה: "לא, אני עדיין סגורה". "אז אני פותח אותך", הוא אומר לה וניגש למלאכה.

הד"ר שרה אלספקטור שמעה על חילופי הדברים האלה באחת מפגישות הייעוץ שהיא מקיימת עם מעסיקים ועובדים בעניין החוק למניעת הטרדה מינית. בבעלותה "חברת אושרת, רווחה תעסוקתית בע"מ", והיא עסוקה מאוד בסדנאות הסברה לחוק. היא בדרך כלל יועצת לחומרה: "נכון, זהו ז'רגון מקצועי", היא אומרת, "אבל הסגנון אינו במקום. יעצתי למנהל להימנע מז'רגון כזה, גם אם העובדת מבינה בדיוק למה הוא מתכוון. יעצתי לו לבדוק אם נוהגים לדבר בחנות במונחים נוספים שיש להם כפל משמעות, ואם כן, להימנע מכך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו