טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

באר שבע, חיפה וירושלים מציגות: תל אביב

קשה להבין מדוע תיאטרוני הפריפריה זוכים לעדיפות תקציבית. החאן הירושלמי, תיאטרון חיפה ותיאטרון באר שבע מקיימים את החזרות שלהם בתל אביב ושחקניהם מתגוררים בה. הם גם מציגים בערי האם שלהם פחות מתיאטרוני תל אביב, ואין להם קו ייחודי

תגובות

שעת צהריים. קשה למצוא מישהו לשוחח אתו בתיאטרון החאן הירושלמי. המנכ"ל בפגישות, והמנהל האמנותי והשחקנים בחזרות בתל אביב על הפקה חדשה. לפי הגדרות משרד התרבות, החאן, שרחוק מתל אביב מרחק של כ-60 ק"מ, נחשב תיאטרון פריפריאלי. כך גם תיאטרון חיפה ותיאטרון באר שבע. אבל יש משהו לקוי בהגדרה הזאת. לא במקרה נמצא החאן ריק באותה שעת צהריים. התיאטרון הירושלמי, כמו שני תיאטרוני הפריפריה הגדולים האחרים, נהפכו בשנים האחרונות תל-אביביים כמעט לכל דבר: רוב השחקנים והיוצרים מתגוררים בתל אביב, החזרות מתקיימות בתל אביב והשחקנים מגיעים לתיאטרוני הבית רק כדי להופיע. יתרה מכך, גם השחקנים שמתגוררים במקום מושבו של התיאטרון נאלצים לנסוע לתל אביב. לעתים קרובות גם המנהלים מתגוררים בתל אביב, וחלק מעבודתם הם עושים משם.

"חויבנו להגיע לחזרות ביד אליהו ובתיאטרון בית לסין בתל אביב", מספרת השחקנית מרגלית סטנדר, ממקימי תיאטרון באר שבע. "זה הכביד עלינו מאוד ודרשנו בית מלון בתל אביב. לפעמים נתנו ולפעמים לא. לבסוף שכרתי דירת חדר בתל אביב על חשבוני. לתיאטרון יש אולם חזרות בבאר שבע, אבל זהו חדר מוזנח שלא משתמשים בו".

קיומן של החזרות בתל אביב מאפיין את החאן, תיאטרון חיפה ותיאטרון באר שבע, המצויים במשבר כלכלי או אמנותי או שניהם גם יחד. תיאטרון שהחזרות אינן מתקיימות בו נראה נטוש, ריק משחקנים ויוצרים, והוא דומה יותר לאולם מופעים. "תיאטרון יתום", כמו שמכנה את זה סטנדר. "לפעמים מגיעים לתיאטרון ואין בו אף אחד". תיאטרון כזה אינו יוצר הזדהות וקשר עם הקהל המקומי, שזה עיקר תפקידו, ובעצם אין כל הבדל בין הצגה שלו לבין הצגה אקראית המוצגת בו.

באחרונה פירסם משרד התרבות מודל קריטריונים לתקצוב התיאטרונים, ובו קבע שככל שהתיאטרון רחוק מתל אביב כך גדלות נקודות הזכות שלו, שעל פיהן נקבע המימון הציבורי. כך, לתיאטרון הממוקם 60-30 ק"מ מתל אביב מוענקות 0.5 נקודות, לתיאטרון הנמצא מרחק 100-60 ק"מ מתל אביב ניתנת נקודה אחת, ו-3 נקודות זכות ניתנות לתיאטרון הרחוק מתל אביב מרחק הגדול מ-100 ק"מ.

בפועל, תיאטרוני תל אביב מופיעים בפריפריה הרבה יותר מאשר החאן, תיאטרון חיפה ותיאטרון באר שבע. בשנת 2000 הציג תיאטרון החאן 192 פעמים בירושלים, ובאזורים אחרים (חוץ מתל אביב) - 17 פעמים; בסך הכל הציג החאן בפריפריה 209 הצגות. תיאטרון חיפה הציג בשנת 2000 בחיפה ובקריות 318 פעמים ובאזורים אחרים 148 פעמים, ובסך הכל הציג בפריפריה 466 הצגות. תיאטרון באר שבע הציג בעירו 127 פעמים, ובאזורים אחרים 77 פעמים, ובסך הכל הגיע מספר הצגותיו בפריפריה ל-204.

לעומתם, תיאטרוני תל אביב הציגו בפריפריה הרבה יותר: הבימה - 480 הצגות, הקאמרי - 325, ובית לסין - 421. שלושת התיאטרונים התל-אביביים גם יחד הציגו איפוא בפריפריה 1,226 פעמים; תיאטרוני הפריפריה, לעומת זאת, הציגו באזורים הרחוקים מהמרכז 879 פעמים בלבד (לפי נתוני פילת לשנת 2000).

למרות זאת, שיעור התמיכה הציבורית בתיאטרוני הפריפריה גבוה בהרבה מזה של התיאטרונים התל-אביביים: התמיכה בהחאן היא 70% בתקציבו, בתיאטרון חיפה - 58%, ובאר שבע - 66%; לעומת זאת התמיכה בהבימה היא 47% מתקציבו, הקאמרי - 39%, ובית לסין - 32% (לפי נתוני פילת לשנת 99').

ההטבות שקיבלו ועוד יקבלו תיאטרוני הפריפריה לא עזרו להם לצאת מהמשברים הפוקדים אותם לעתים מזומנות. פרט לתיאטרון החאן, גם תרומתם האמנותית בשנים האחרונות היתה דלה למדי. עדיין זכורה תקופת הזוהר שלהם, בשנות ה-70 וה-80, בימיהם של יוסף מילוא, עודד קוטלר, עמרי ניצן ונעם סמל בתיאטרון חיפה, ציפי פינס וגרי בילו בתיאטרון באר שבע, ומייקל אלפרדס ואילן רונן בחאן. באותן שנים, עם הרבה פחות ממון והרבה יותר שאיפות אמנותיות, הם יצרו מוסדות בעלי חשיבות בעירם

והצליחו להשפיע על סצינת התיאטרון הישראלי כולה.

אין ספק, הזמנים השתנו: היכלי התרבות ברחבי הארץ יסדו מפעלי מנויים ויצרו תחרות קשה בשוק, והתיאטרונים אימצו את "שיטת הכוכבים" שהעצימה את חוסר המחויבות של השחקנים למקום עבודתם. אולם במקום למצוא את הנוסחה הארגונית שתחלץ אותם מהמשברים הכלכליים ומהאפרוריות האמנותית, הם מנסים להידמות לאחים הגדולים בתל אביב. הם מתחרים בהם במפעלי המנויים, מאמצים את כללי השוק התל-אביבי, ומנסים להציג רפרטואר דומה. והתוצאה: הם אמנם דומים להם, אבל הדמיון הוא כשל אחים חורגים פחות מוצלחים.

דורון תבורי, שחקן מוערך שעשה בתיאטרוני הפריפריה את תפקידיו הטובים ביותר, מאשים את הקומיסרים המקומיים בהידרדרות. "הם אלה שאשמים במחיקת שלושת תיאטרוני הפריפריה הגדולים ממפת התיאטרון הישראלי. כל עוד הם משחקים לפי כללי השוק, אין להם בכלל אפשרות לעמוד בתחרות עם התיאטרונים מהמרכז", הוא אומר, "הקניונים התל-אביביים מציעים שפע של עבודה והזדמנויות למיטב הכוחות האמנותיים, ולכן לשחקנים ולבמאים אין שום תמריץ לגרור את עצמם יום יום 100 ק"מ הלוך ו-100 ק"מ חזור כדי לעבוד בחיפה, באר שבע או ירושלים.

"סיפור מפעל המנויים של תיאטרון הבימה בחיפה, שהתפרסם לפני כמה חודשים, מעניין מבחינה זאת", מוסיף תבורי. "אין כל ספק שמדובר באקט תוקפני וברוטלי מצד יעקב אגמון, אבל הוא חשף את תיאטרון חיפה בערוותו: אין לו מה להציע כדי לעמוד בתחרות, ובסופו של חשבון הוא מייצר אותם הבלים רק עם מרכיבים הרבה פחות אטרקטיוויים. פרדוקסלית, אם סיני פתר היה מגשים לפחות את ההבטחה לרדיקליות פוליטית בתיאטרון שלו, ובתקופה כזאת שכל כך משוועת למחאה היה דווקא מוצא דרכים להרגיז את פרנסי העיר, היה לו משהו ייחודי להציע כתיאטרון. בדרך זו היה לו סיכוי גדול יותר לשרוד בלי לרוץ להתבכיין על צווארי אבא מצנע ואמא וילנאי, ולדרוש הטבות מפליגות על תקן 'פריפריה' - הטבות שלא יבלמו את התהליך הבלתי נמנע, שלדעתי יביא בסופו של דבר לסגירת התיאטראות מחוץ לתל אביב".

תיאטרון חיפה

התיאטרון הזה סובל בשנים האחרונות ממשברים חוזרים ונשנים שבעטיים הופעלו בו תוכניות הבראה שלא הצליחו עד כה לחלצו מהקשיים. אף מנהל - גם לא עודד קוטלר שנקרא ב-1990 לחזור לתקופת ניהול שנייה בתיאטרון - לא הצליח להחזיר את התיאטרון לימיו הטובים בשנות ה-60, ה-70 וה-80.

היום יש לתיאטרון גירעון מצטבר של 11.5 מיליון שקל, ומספר המנויים ירד מ-32 אלף בתקופת הזוהר ל-18 אלף. ב-2000 תמכה בו המדינה ב-9.6 מיליון שקל והעירייה ב-9.2 מיליון שקל נוספים. ההכנסה העצמית שלו מכרטיסים היתה 11.8 מיליון שקל.

המנכ"ל הנוכחי, סיני פתר, שהבטיח תיאטרון חברתי-פוליטי, עדיין לא קיים את הבטחתו, והוא עסוק יותר מכל בהישרדות. סיני מתגורר אמנם בחיפה, אבל גם הוא לא מצא פתרון אחר פרט לקיום חזרות בתל אביב. קודמו, רוני פינקוביץ', נהג אמנם כמותו, אבל היום הוא אומר: "כשהחזרות היו בתל אביב זה היה מאוד מתסכל, כי אין משמעות לכל המבנה של התיאטרון כשמוציאים ממנו את הקבוצה היוצרת".

פתר, כמו מנהלי התיאטרונים הפריפריאליים האחרים, מתרץ את קיום החזרות בתל אביב בכך שהאמנים המבצעים מעדיפים לגור בעיר הגדולה, שם הם נגישים להצעות עבודה בטלוויזיה ובקולנוע. "בתנאים האלה התחרות שלנו קשה", הוא מוסיף, "אם המדינה בוחרת להתערב ולקדם את הפריפריה - היא עושה מהלך נכון".

אחת הבעיות של פתר היא התעקשותו להוסיף לנהל את תיאטרון חיפה במתכונת של תיאטרון גדול, אף על פי שהכוחות היצירתיים וההפקתיים כבר אינם כאלה: "אם לא נצליח להביא הכנסה מסוימת לתוך התיאטרון, לא נוכל להפיק שבע הפקות בשנה, ואם לא נפיק שבע הפקות בשנה, לא נהיה תיאטרון גדול, כי זה המינימום הנדרש כדי לקיים תיאטרון כזה".

זה אמנם לא פופולרי, אבל קרוב לוודאי שצמצום מספר ההפקות היה דווקא עושה חסד עם תיאטרון חיפה. כך גם סבור עודד קוטלר: "הפתרון הוא לשנות את תפישת העולם", הוא אומר, "לצמצם את הראווה ואת הכמות. הרי לא נוספו בשנים האחרונות הרבה מחזאים, וחנוך לוין, נסים אלוני ויעקב שבתאי כבר לא נמצאים אתנו".

תיאטרון באר שבע

בעבר, כששחקנים כמו נתן דטנר, דורון תבורי, דב רייזר, רבקה נוימן, טטיאנה קנליס אולייר, רוזינה קמבוס ויוסוף אבו ורדה עבדו בתיאטרון באר שבע, הם עברו להתגורר בעיר. בבוקר השתתפו בחזרות, בערב הופיעו, ובין לבין היו מעורבים בפעילות קהילתית. אז גם הועלו הפקות שזוכרים אותן עד היום: "כטוב בעיניכם", "השטן ממוסקווה", "זינגר", "אותו ואת בנו". גם מנהלת התיאטרון, ציפי פינס, בכל תריסר שנותיה בתיאטרון (1993-1982), התגוררה בבאר שבע.

"כל פרמיירה היתה אירוע של העיר כולה", מספר השחקן דב רייזר, מוותיקי התיאטרון, "היתה אינטראקציה בין התיאטרון לאוניברסיטה, לבית החולים ולבתי הספר. התושבים הזמינו אותנו למסיבות ואירועים, כמו שזה צריך להיות בעיר פריפריאלית".

היום השחקנים מגיעים אל העיר רק בשבוע האחרון של החזרות ומשתכנים באחד מבתי המלון שם. "בשבילי להופיע בבאר שבע זה כמו להופיע בתל אביב או בחיפה", אומר השחקן עמוס לביא, "אחרי 30 הצגות למנויים אנחנו נוסעים עם ההצגה בכל הארץ. אני לא מכיר אף שחקן שמתגורר בבאר שבע. למנהל יש דירה שם, אבל גם הוא מתגורר בתל אביב".

גרי בילו היה מנהל התיאטרון בשנים 1981-1793. "השחקנים נשכרים לספק שירותים להפקה בודדת ולא לחוזה עונתי", הוא מסביר, "ולכן אי אפשר לדרוש מהם להעתיק את מגוריהם לתקופה כה קצרה. זה נובע מחוסר המחויבות של המנהלים לתיאטרון ולמקום שבו הוא פועל. הכל פרוץ, וללהקה אין כל זהות".

מנכ"ל התיאטרון, רזי אמיתי, מבטל את העניין כולו וקובע: "זה פס מהעולם, זה לא רלוונטי וקשור לתפישה מיושנת. האם כל מוצר שנמצא בבאר שבע, גם המרכיבים שלו נמצאים שם? מקדולנדס זה מבאר שבע?!"

למרבה האבסורד, הקביעה של אמיתי יכולה רק לחזק את ההנחה שאין צורך בתיאטרון יוצר בבאר שבע ואפשר להסתפק ביבוא של הצגות מתיאטרוני המרכז, בדיוק כמו מקדונלדס. יש סיכוי רב שההצגות יהיו טובות יותר, ובוודאי יעלו פחות למשלם המסים. כשנשאל אמיתי מה הייחוד של תיאטרונו, הוא משיב: "הייחוד שלו הוא בעצם מיקומו בבאר שבע. זה לא רלוונטי איפה השחקנים ישנים בלילה", הוא מסכם.

אמיתי מתגאה ב-8,600 המנויים שיש, לדבריו, לתיאטרון שבניהולו, ובמתן הזדמנות לבמאים ומחזאים כמו גדי ענבר ("שבזכותי נהפך לבמאי לגיטימי") ואילן חצור ("שקיבל כאן הזדמנות ראשונה לביים").

מצבו הכלכלי של התיאטרון השתפר אמנם בתקופת כהונתו שהחלה ב-1996 (אחרי קודמו, גדי רול), אבל הוא עדיין זקוק לתמיכה נדיבה: בשנת 2000 היתה התמיכה הציבורית בו 10.2 מיליון שקל, ואילו ההכנסה העצמית מכרטיסים היתה כ-5.2 מיליון שקל בלבד.

יתרה מכך, ההפקות הטובות ביותר של תיאטרון באר שבע מתקרבות בקושי לרמתן של ההפקות הבינוניות בתיאטרוני תל אביב. ייתכן שמשום כך חושש אמיתי להזמין את הביקורת המקצועית אל תיאטרונו, כמתחייב מכל תיאטרון רפרטוארי נתמך. למעשה, מבחינת המבקרים, תיאטרון באר שבע כמעט לא קיים. ההצגה האחרונה שראה מבקר התיאטרון של "מעריב", אליקים ירון, בתיאטרון באר שבע היתה בינואר 2000. "לא פגשתי כדבר הזה בתיאטרון הישראלי", הוא אומר, "התיאטרון מנוהל כמו חנות מכולת". שי בר יעקב מ"ידיעות אחרונות" ראה בשנה האחרונה הצגה אחת בלבד: "הדבר מדאיג, כי אותן הצגות שהם אינם מוכנים להציג למבקרים הם שמחים להציג מול הקהל". לדברי מיכאל הנדלזלץ מ"הארץ", "תיאטרון באר שבע לא מזמין מבקרים להצגות שלו, ואם כן, אז באיחור ניכר וברגע האחרון. יותר משנה לא ראיתי הצגה בתיאטרון הזה". רזי אמיתי, מנכ"ל התיאטרון, אומר בתגובה שהוא מזמין את המבקרים, אבל הם לא מגיעים, כי הם רוצים להיות מוזמנים להצגות בתל אביב. "כשאני מתאם אתם", הוא מוסיף, "הם לא מגיעים או שמבטלים ברגע האחרון".

באחרונה הופתעו המבקרים כשנשלחו אליהם הזמנות לשתי הצגות של התיאטרון: "אדונן של שתי משרתות", שהועלתה בראשית יולי 2001, ו"הימים הכי טובים", שעלתה ביוני 2001. שתי ההצגות יועלו למבקרים רק החודש, ואולי אין זה מפתיע שהן לא יועלו בתיאטרון הבית בבאר שבע, כפי שהיה אפשר לצפות, אלא דווקא בתל אביב.

תיאטרון החאן

החאן שונה משני עמיתיו, בעיקר בשל ניסיונה של מנהלת התיאטרון הקודמת, אופירה הניג (שפרשה לפני חודשים אחדים מתפקידה), לנתק את התיאטרון מפס הייצור המקובל. היא קבעה רפרטואר ייחודי ולא מתחנף שריכז אליו תשומת לב רבה, עם הפקות כמו "השיבה למדבר", "אנה גלקתיה" ו"צל חולף".

"אחת הבעיות של תיאטרוני הפריפריה", מסבירה הניג, "היא הפזילה לתל אביב. ניסיתי להתרכז בקהל שלנו, כי אני מאמינה שיש קהל ירושלמי ויש קהל תל-אביבי, ולקהל שלנו היה קשר חזק עם התיאטרון. כל זה בלתי אפשרי כשלא מתגוררים במקום".

למרות זאת נכנעה הניג, שבעצמה עברה להתגורר בירושלים, לאילוצים הכלכליים והלוגיסטיים של התיאטרון, וקיימה את החזרות בתל אביב. גם הישגיה האמנותיים לא חילצו את החאן ממשברים חוזרים ונשנים וכעת הוא פועל על פי תוכנית הבראה, כדי לכסות את הגירעון בסך 5.9 מיליון שקל. התמיכה בו בשנת 2000 הגיעה לכ-8.8 מיליון שקל, וההכנסה העצמית היתה 3.5 מיליון שקל בלבד.

בניגוד להניג, המנהל האמנותי הנוכחי, מיקי גורביץ, מתגורר בתל אביב, והוא, כמובן, ממשיך לקיים שם חזרות. מבחינתו יש לכך רק יתרונות: "אפשר לעבוד בשקט ויותר לעומק", הוא אומר, "החזרות הן בתל אביב מטעמים כלכליים, כי זה זול יותר. בעולם אידיאלי זה היה אולי טוב יותר אם השחקנים היו גרים בירושלים, אבל אז הלהקה היתה פחות טובה". ומדוע הוא עצמו אינו מתגורר בירושלים? "כשאני מביים זה בלתי אפשרי, אבל בתקופות שלא אביים אגור גם בירושלים".

דווקא בתקופות שהשחקנים והמנהלים התגוררו במקום - שנות ה-70 וה-80, בניהולם של מייקל אלפרדס ואילן רונן - הגיע החאן להישגיו הגדולים ביותר. כאן צמחו שחקנים כמו ספי ריבלין, ששון גבאי, אשר צרפתי, ישראל גוריון, אבי פניני, שבתאי קונורטי, נטע פלוצקי, אלי דנקר, שלמה תרשיש ואורי אברהמי. עד היום זכורות הפקות כמו "משרתם של שני אדונים", "הפרוטוקולים הפרסיים", "מלכוד 22", "האידיוט", "צ'רלי קצ'רלי", "מלחמות היהודים", "רשומון", "שבעת הקבצנים", "המהגרים", "ג'ונגל הכרך" ועוד.

"זה דומה למה שאני עושה היום בקבוצת צעירי הבימה", אומר אילן רונן, "עיקר המאמץ היה למצוא אופי ייחודי לקבוצה, שיהיה שונה מכל דבר שמתרחש בזרם המרכזי, וזה בא לידי ביטוי בבחירת החומרים ובדרך הצגתם. המרכיבים האלה היו גם בפרויקטים של נולה צ'לטון ועודד קוטלר בחיפה ואצל גרי בילו וציפי פינס בבא שבע".

נחוצה מנהיגות אטרקטיווית

כעת נותר לשאול, האם צריך לתת עדיפות כלכלית לתיאטרוני הפריפריה האלה כדי שימשיכו לפעול במתכונת של התיאטרונים התל-אביביים? קוטלר אומר כי התשובה לשאלה הזאת מורכבת, אבל כשמנסים לענות עליה צריך לזכור שמה שרואים היום בתיאטרונים האלה הוא "קוקטייל של צדפות עם מעורב-ירושלמי".

ירון סדן, שכיהן כמנכ"ל החאן בשנים 99-'93', מציע ליצור תנאים סביבתיים, כלכליים ואמנותיים שימשכו יוצרים ושחקנים לפריפריה, בדומה למה שעשתה אוניברסיטת באר שבע, ש"נהפכה מוקד משיכה לסטודנטים על חשבון ירושלים, בעיקר הודות להנהגה עם מעוף".

קרוב לוודאי שמנהיגות אמנותית אטרקטיווית תוכל לגייס שחקנים שיחיו וייצרו במקום מושבו של התיאטרון, כפי שקרה בעבר עם קוטלר, ניצן, אלפרדס, רונן ופינס, וכפי שיכול לקרות היום עם מנהיגים אמנותיים דוגמת מיקי גורביץ בתיאטרון החאן בירושלים. המאמץ צריך להתרכז במציאת המנהיגים האלה האלה שיש להם הכוח להוביל להקת שחקנים אפילו בפריפריה.

בהקשר הזה מעניינים דבריו של דורון תבורי, שמספר כיצד עמרי ניצן הצליח להביא לתיאטרון חיפה את כל מי שחפץ בו - זאב רווח, יונה אליאן, יוסי פולק והוא עצמו - לאחר שנוצרה בו דינמיקה של הצלחה. "על אף ההצעות שקיבלתי מתיאטרונים אחרים", הוא מוסיף, "צילצלתי אליו וביקשתי להצטרף, והוא אמר לי, 'בוא'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות