בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצלמת אוטו-פוקוס

איך זה עובד עקרונות הפעולה הבסיסיים של המכשירים שמשמשים אותנו מדי יום. והפעם:

תגובות

ehudm@haaretz.co.il

1. מאז המצאת הצילום באמצע המאה ה-19 ועד לשלהי המאה ה-20 הפעילו מיליוני צלמים את פרק כף היד שלהם בתנועות סיבוביות קטנות ואימצו את עיניהם, כדי לגרום לקרני האור המגיעות מן האובייקט המצולם ועוברות דרך העדשה, להיפגש וליצור את דמות האובייקט במישור שבו נמצא סרט הצילום. לתהליך כולו קוראים "מיקוד", וסטייה ממנו - באופן שקרני האור נפגשות לפני מישור הסרט או אחריו - גורמת לתוצאה להיות "לא בפוקוס" (איור 1).

ב-1981 הציגה חברת פאנטקס את דגם ME-F שלה, שהיה הראשון לחסוך מן הצלמים את הטרחה שכרוכה במיקוד העדשה. עד מהרה הלכו בעקבותיה רוב יצרניות המצלמות, וכיום כמעט כל המצלמות בטווח המחירים הבינוני ומעלה מציעות אפשרות למיקוד אוטומטי (אוטו-פוקוס). יתרונותיה העיקריים של הטכנולוגיה הזו טמונים בדיוק ובמהירות, אם כי, כפי שיתברר בהמשך, לפחות בכל הנוגע לדיוק יש במקרים לא מעטים קושי לסמוך עליה.

2. במובנו הפשוט ביותר מיקוד אוטומטי פירושו הזזת העדשה על ידי מנוע, כדי להביא את נקודת המפגש של קרני האור אל מישור הסרט. ישנן שתי שיטות עיקריות שבהן מתבצעת הפעולה הזו: אקטיווית ופסיווית. ככלל, ניתן לקבוע שהמצלמות הפשוטות והזולות יותר משתמשות בשיטה הראשונה, ואילו היקרות והמשוכללות יותר עושות שימוש בזו השנייה. ישנן גם מצלמות בודדות המציעות שילוב של שתי השיטות.

השיטה האקטיווית, כפי שניתן ללמוד משמה, מבוססת על פעולה של המצלמה עצמה, המחשבת את מרחקה מן האובייקט המצולם באמצעות שיגור אות כלשהו ומדידת הפרש הזמן שבין שידורו לבין חזרתו. האות עצמו יכול להיות אות קולי בתדר גבוה או כמו ברוב המצלמות הפשוטות - אור בתדר אינפרה-אדום (איור 2). לכל אחת משתי השיטות הללו יתרונות וחסרונות: ניסיון לצלם מבעד לחלון בעזרת מצלמה המשתמשת בשיטה האקוסטית יגרום למנגנון להתמקד בחלון עצמו, ואילו תמונה המכילה אובייקט הפולט קרינת אינפרה-אדום (כמו נרות הניצבים על עוגת יום הולדת) תטעה מנגנון מן הסוג השני.

3. השיטה הפסיווית, שבה משתמשות בדרך כלל מצלמות משוכללות ויקרות יותר ממשפחת הרפלקס, מורכבת יחסית, ועוקפת את שתי המכשלות הנזכרות באמצעות שיטות המבוססות על תאים רגישים לאור (CCD). במצלמות מסוג זה, האור החודר דרך העדשה פוגע במראה שקופה למחצה, שמתרוממת ברגע שסרט הצילום נחשף לאור. מראה נוספת, הניצבת בזווית מאחורי מראת הרפלקס, קולטת חלק מן האור העובר דרך המראה הראשית ומטה אותו למטה (איור 3).

בשלב זה יש שתי אפשרויות. בחלק מהמצלמות, ישנו פס ארוך של 200-100 תאי CCD המעבירים את הנתונים על עוצמת האור הפוגע בהם אל המעבד שבמצלמה, וזה בודק את הפערים שבין עוצמות האור של תאים הסמוכים זה לזה. כשהפערים הללו נמוכים, פירוש הדבר שההבדלים בין הקטעים הכהים והבהירים אינם גדולים, ובמלים אחרות הקונטרסט נמוך והתמונה אינה ממוקדת. כדי להגיע למיקוד, מורה המעבד למנוע להזיז את העדשה עד למציאת הנקודה האופטימלית, שבה הקונטרסט גבוה והחדות מירבית. החיסרון בשיטה זו מתגלה כאשר מנסים לצלם נושא שהוא חסר קונטרסט מטבעו.

בשיטה פסיווית אחרת, בדרכו אל תאי ה-CCD עובר האור דרך עדשות מפצלות ופוגע בשני אזורים נפרדים. כאשר המרחק בין הקרניים הפוגעות מתאים לערך שנקבע מראש, משמע הדבר שהתמונה ממוקדת. אם המרחק ביניהן לא מתאים לערך זה (איור 4), המנוע ממשיך להזיז את העדשה בניסיון למצוא את הנקודה האופטימלית.

המנוע הנזכר הוא בעצמו פלא טכנולוגי לא קטן. הוא חייב להיות זריז, קטן וקל ככל האפשר, וכדי להשיג מטרות אלה עושים הדגמים המתקדמים והיקרים יותר שימוש במנועים המבוססים על טכנולוגיה של גבישים פייזו-אלקטריים, שפותחה עבור תעשיית החלל. המנוע עצמו יכול להיות מורכב בגוף העדשה או בגוף המצלמה. במקרה הראשון תהליך המיקוד מהיר יותר, אך העדשות כבדות ויקרות יותר, שכן כל אחת נושאת מנוע נפרד. כשהמנוע מותקן בגוף המצלמה ניתן לחסוך במחיר ובדרך כלל גם המשקל הכולל של המצלמה והעדשה נמוך יותר.

4. ההסתמכות על מנגנוני אוטו-פוקוס צריכה תמיד להביא בחשבון את העובדה שהמצלמה עצמה אינה יודעת באיזה חלק מן התמונה רוצה הצלם להתמקד. במרכז חלון הכיוון של המצלמה מוגדר בדרך כלל האזור שלגביו מתבצעת מדידת המיקוד האוטומטי, כך שיש לכוונו אל האובייקט שבו רוצים להתמקד. צילום של דמות קרובה הניצבת בצד התמונה על רקע נוף מרוחק במרכזה, למשל, עלול להטעות את המצלמה אם מנגנון המיקוד ימדוד את המרחק אל הנוף. כדי להיחלץ ממצבים כאלה מצוידות מצלמות רבות באפשרות לנעילת המנגנון האוטומטי, כך שניתן לכוון את המצלמה אל הדמות, להפעיל את מנגנון המיקוד, ואז לנעול אותו ולהסיט את המצלמה כך שהדמות תהיה בשוליים אך תישאר ממוקדת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו