שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

חולדות בפתח הבית

קריאה חדשה ב"הדבר" מגלה כי העיקר בו אינו דיון בטיבו של הרוע, אלא תיאור עמידתם של בני אדם מול כוח טבע א-מוסרי ויכולתם לשמור על צלמם בצלו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בתיה גור

הדבר, מאת אלבר קאמי, תירגמה מצרפתית אילנה המרמן, ספרייה לעם, עם עובד, 270 ,2001 עמודים

קטסטרופה אובייקטיווית היא תימה יעילה לגלות בעדה את חוקי העולם או את תבניות הקיום; ובעיקר אפשר לעצב לאורה אמיתות על רוע אוניוורסלי הרוחש בתוכנו ועל נוהגם של בני אדם העומדים כביכול למבחן במצבים קיצוניים. אסונות קיבוציים בדמות מבול או מגיפה מעוצבים בספרות כעונש על חטא קיבוצי וכמכשיר חינוכי שמי ששורד ממנו מתפתח להיות אדם טוב יותר.

כמה יצירות נועזות ונפלאות מאוד בתחום הזה מתייחסות בעקיפין ובמרומז, לפעמים בדרך אלגורית או סמלית, אל מלחמת העולם השנייה במושגים ברורים של חטא ועונש; ביניהן גם הפואמה הגדולה "שירי מכות מצרים" מאת אלתרמן, המרחיבה את סיפורה של העיר המצרית הקדמונית נא אמון ואת הסיפור התנ"כי עליה לממדים של סמל על-זמני לחוקיות של חטא ועונש קיבוציים; שירי "מכות מצרים" בונים במרומז הקבלה אפשרית בין גורלם של המצרים הקדמונים על פי ספר שמות ובין גורלו של כל עם חוטא, ומעמידים את נא אמון כסמל (נועז מאוד לזמנו) המייצג גם את פשעי הגרמנים וגם את הווייתם כקורבן של עונש. "בין קדומי סיפורי מורשת / סיפורך המנודה לוהט / כדלקה רחוקה מגשת / את עולה מעבי-העת" - כתב אלתרמן, והניסוח התמציתי הגאוני הזה חל גם על החמישית במכות מצרים.

הפרוזאיקונים הגדולים של המאה העשרים העדיפו לומר דברים אחדים על הנאציזם בפרט ועל הרוע השוכן בתוכנו בכלל באמצעות מגיפה - בדרך כלל כולירה או דבר - ולהראות באמצעותה דווקא את ממדיו הנשגבים של האדם (לעניין זה, "מוות בוונציה" מאת תומאס מאן משתמש במגיפה במשמעות שונה לחלוטין). לפעמים קשור השגב הזה בממד הרומנטי, כמו ברומאן "פרש על הגג" מאת הסופר הצרפתי ז'אן ז'יונו. "פרש על הגג" התפרסם אחרי מלחמת העולם השנייה, והוא מגולל סיפור אהבה אפלטונית נאצל ונפלא בין אביר ובין אשה נשואה על רקע מגיפת הכולירה שפרצה במאנוסק שבפרובאנס במאה התשע-עשרה. הספר הזה, שמכבר הגיעה השעה לפרסמו בעברית, קורץ לא פעם ליסודות של רומאן אבירים, אבל הוא שואל בעקיפין אם אהבה יכולה בכלל להתקיים בצל מגיפה, וגם ממחיש ומדגים את האופן שבו מאפשרת מגיפה לאדם להוציא אל הפועל את המיטב האנושי שבו.

לפני זמן קצר התפרסם בעברית הרומאן "על העיוורון" מאת הסופר הפורטוגלי חתן פרס נובל ז'וזה סאראמגו. הרומאן הזה החזיר לתודעתנו את המחשבה על "הדבר" מאת אלבר קאמי, שעניינו המגיפה כמגלמת (או מאפשרת) לרוע צרוף (וגם לחסד המופלא של הטוב הנדיר) להתגלות. השפעתו של קאמי ניכרת מאוד ביצירת סארמאגו, ואפשר אפילו לומר שהגיבורה הראשית שלו, אשת הרופא שנותרה רואה יחידה בעיר, היא בת דמותו של ד"ר ברנאר רייה, הרופא הלא-נשכח וגיבורו הראשי של "הדבר", אחד הגיבורים הגדולים, המורכבים, החכמים, הנדיבים והישרים של הרומאן האירופי במחצית השנייה של המאה העשרים.

"הדבר" מאת קאמי הוא בוודאי הנודע והשימושי מכל הרומאנים שנכתבו במאה העשרים על המגיפה כמטאפורה או כאלגוריה. בראש וראשונה זוהי אחת ההוכחות המובהקות למחוזות שאליהם יכולה רוחו של אדם להעפיל דווקא מתוך תנאים המערערים או סותרים אמונה בקיומה של רוח באנוש. בעיצומן של השנים החשוכות שבהן היתה צרפת תחת כיבוש נאצי כתב אלבר קאמי - ההוגה, הסופר והמנהיג הרוחני (יליד מונדובי שבאלג'יריה), שהיה גם פעיל במחתרת הצרפתית ועורכו של כתב העת המחתרתי "קומבה" (מאבק) - את האלגוריה ההומניסטית המרגשת הזאת. "הדבר" התפרסם בשנת 1947, רק שנתיים אחרי שחרור צרפת (והעולם כולו) מהזוועות שאפילו מגיפת דבר מתגמדת בהשוואה אליהן. "הדבר" קדם בארבע שנים למסה הפילוסופית "האדם המורד", שבצד יצירותיו העיוניות האחרות ("המיתוס של סיזיפוס", למשל) ויצירותיו הספרותיות ("הזר", "הנפילה" ועוד) זיכו אותו בשנת 1957 בפרס נובל לספרות.

כל יצירותיו של קאמי - מלבד אולי "אדם האחרון", האוטוביוגרפיה הלא-שלמה הנפלאה מאוד שראתה אור לאחר מותו בתאונת דרכים - עניינן הכרעות מוסריות שבני אדם מכריעים ברגעי מבחן. אף לא מאחד הרומאנים או הנובלות שכתב מנשבת רוח צדקנית או מוסרנית. ההומניזם של קאמי נדיר ויקר כל כך בשל יושרו הגמור ומכיוון שהמספר ביצירותיו לעולם אינו מעמיד עצמו כנעלה על גיבוריו מבחינה מוסרית באופן טבעי. אם הוא טוב יותר מאחרים הרי זה משום שהכריע להיות כך, במחיר שהקוראים עדים לו. ד"ר ברנאר רייה, למשל, האנושי והמרשים מכל גיבוריו, מגלה את הדבר ומתמודד אתו במחיר חייו הפרטיים (הוא מזניח את אשתו החולה ומאבד אותה, ומאבד גם את אמו האהובה), והפיכחון הגדול שלו, כמו אנושיותו החמה, עושים אותו לאחד האנשים הבודדים ביותר עלי אדמות. "הדבר" הוא תיאור מפורט וכמעט ריאליסטי לגמרי של האופן שבו אוראן, עיר מחוז באלג'יריה שעל כיעורה הגדול מחפה איזו רגילות שגורה המסתירה סימנים מקדימים, נהפכת לגיהנום (אבל במחשבה שנייה, כמעט אף פעם אין בנופיה של עיר כדי ללמד על מה שעלול לפרוץ בה - אם לא חושבים על ירושלים, כמובן).

שלושים שנים ויותר הורגלנו לתרגום העברי המכביד והמקשה של "הדבר", תרגום שאולי היה אחראי במידה מסוימת לרישומו העיוני הכמעט יבש, האלגורי והמגויס, אולי הפילוסופי מדי של הרומאן הזה. תרגומה הנהדר - בדיוקו, בענייניותו ובשקיפותו - של אילנה המרמן, החזיר לרומאן המרגש והנדיר הזה את קסמו המקורי. התרגום הזה מבטא להפליא את האירוניה הדקה של המספר שבדה קאמי, זו הבולטת כל כך דווקא בדברו על כיעורה של העיר אוראן; לרגעים נדמה שדווקא הכיעור הזה, היותו של המרחב מכוון אך ורק למה שפונקציונלי, קשור במגיפה שפורצת מתוכה. בגירסתה של המרמן אומר המספר הזה, המדבר בגוף ראשון רבים, כי "העיר עצמה, יש להודות, מכוערת". הצירוף המוסגר "יש להודות" כמעט שנבלע בקביעה על כיעורה של העיר, אבל אם מבחינים בו - ובתרגום החדש אי אפשר שלא להבחין בו - קולטים מלכתחילה את עמדתו האמביוולנטית של המספר (זהותו מתבררת בסוף הרומאן ומזוהה עם אחת הדמויות העיקריות) לעיר מולדתו.

זוהי עיר שכל פגמיה גלויים וידועים למספר, ובכל זאת היא עירו ואליה הוא שייך. היטב הוא יודע, המספר המייצג את תושבי העיר כולה בלשון רבים שהוא נוקט, שהעיר עירומה מיופי שאין בו תכלית; היא ריקה מיופי או מפיוט ולכן אפשר היה להניח דווקא שלא תיפגע יותר מערים אחרות שיש במה לפגוע בהן ולהחריבן; כי באוראן אין מה להחריב: "איך תתאר למישהו, למשל, עיר בלי יונים, בלי עצים ובלי גנים, עיר שאינך שומע בה לא משק כנפיים ולא רשרוש עלים, בקיצור - מקום סתמי". אחרי אקספוזיציה העוסקת כמעט אך ורק במרחב חסר החן וחסר המשמעות, מבינים שדווקא סתמיותו וכיעורו של המקום, דווקא ההנאות הקטנות והנדושות של תושבי העיר והמנוחה שאלה משרים על תושביה, הם קרקע מושלמת להופעתן של החולדות הנושאות את הדבר.

המרחב הסתמי הזה, על צחיחותו האסתטית והרגשית, והמגיפה הפורצת דווקא בו, עומדים כאנלוגיה ניגודית ל"מוות בוונציה", מאת תומאס מאן; העיר אוראן של "הדבר" היא היפוך גמור ליופיה הדקדנטי ולקסמה של ונציה, לשלמותו האסתטית של הנער הפולני שבו מתאהב הסופר הקשיש, וגם לפריחה האטית, המכלה, של מגיפת הכולירה בנובלה של תומאס מאן שהתפרסמה בשנת 1912 וודאי היתה מוכרת היטב לאלבר קאמי. "מוות בוונציה" היא אלגיה אירונית וגרוטסקית ליופי ולשגב העומדים לכלות מהעולם. "מוות בוונציה" עוסקת בגלוי - בלא מעט אירוניה, בגרוטסקיות וגם בצער - בזיקות שבין יופי, ארוס, כיליון וחורבן, ויותר מכל: בגורלו של היחיד המיוחד ה"הולך עד הסוף" אחר נטיות לבו והורס עצמו דווקא בשל ההתמסרות ליופי, לארוס ולתשוקה.

סתמיותו העקרה של המרחב ב"הדבר", התיאור המדויק של החולדות המתות בפתח הבית (הראשונה נגלית לד"ר ברנאר רייה), הם תשליל להשקפת העולם התומאס-מאני. במבט ראשון נראה "הדבר" כמו תשובה פסימית, עטופה בשלמת העליבות של בורגנות רגילה וחסרת תנופה בעיר מסחר סתמית, לעולם הטראגי המלא הוד של תומאס מאן. קריאה מלפני יותר משלושים שנה, זו שקשרה במפורש לפירושים אלגוריים (סארטר וחבורתו והלהג של "המנדרינים" מאת סימון דה בובואר בוודאי השפיעו על קריאה כזאת), שיוותה ל"הדבר" משמעות מגויסת, פשטנית וכמעט מובנת מאליה על האופן שבו הרוע וההרס משתלטים על הסתמיות השגורה של חיינו. אבל קריאה חדשה בספר, לא מעט בזכות התרגום החדש, אבל גם בגלל הזמן שחלף, מגלה כי העיקר בו אינו הדיון בטיבו של הרוע; הרוע ב"הדבר", זה ששנים נמשל להתפרצות הנאציזם, הוא כוח טבע א-מוסרי שקיומו נתון, ותפקידו העיקרי ביצירה (ובעולם) הוא להוציא אל הפועל את עמידתם של בני אדם מול קטסטרופה, ואת יכולתם להמשיך ולשרוד ולשמר את צלמם בעודם נתונים לשליטתה.

קוראים ישראלים הבקיאים ב"שירי מכות מצרים" (אין ימים יפים מאלה שבהם אנו חיים כדי לחזור ולקרוא בהם) זוכרים היטב את הזיקה שיצר אלתרמן בין מגיפת הדבר ובין התמסרות לשמחה מטורפת. ה"בן", אחד משני הגיבורים של הפואמה, מתמסר לשמחה האיומה, ההיסטרית, של אלה היודעים שמותם קרב: "אור לפידים אמון / אור צהל וחימה / אור לפידים עקום / קופה של אור חמה" - כתב אלתרמן בפתיחת הבלדה המתארת את מכת הדבר. בתוך תוכו של קאמי, שאת שורשי ההומניזם הגלוי שלו הכרנו ב"אדם האחרון", נשמרה בתוך תוכו, למרות כל סבלות ילדותו, תבנית יסוד של טוב שוקק ופורח בתוך העליבות היומיומיות. "הדבר" הוא רומאן על יכולתם של בני אדם להתפתח ולהיות טובים (במובן העמוק ביותר של המלה), לאהוב ולחמול ולתת מעצמם ולמצוא משמעויות טרנסצנדנטליות לקיום הסיזיפי בתוך מחלה, מוות, הסגר, מצור, אובדן, געגוע ליופי ולאהובים; ובכל זאת להמשיך למלא את תפקידם.

בין שלל הדמויות שבדה קאמי (לכל אחת מהן קיום עצמאי וכל אחת מהן היא גם שיקוף של ראיית עולם מסוימת ושל אופציה לחיים) מזדהרת דמותו של טארו, שמתייחס למגיפה במפורש כאל חולי שבני אדם מניחים לו לחדור פנימה. בשעה של קרבה אינטימית עם ד"ר רייה מדבר טארו על הוצאה להורג שהיה עד לה ועל האופן שבו עיצבה את יחסו לעולם, לחיים ולמוות וגם למגיפה שהוא חי בתוכה. "צריך לעשות את מה שדרוש כדי שלא להיות נגוע בדבר, וגם המגיפה הזאת לא מלמדת אותי כלום חוץ מדבר אחד: שחייבים להילחם בה לצדך".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ