טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנקודה העיוורת של טראודל יונגה

טראודל יונגה, מזכירתו האישית של היטלר בשנתיים האחרונות לחייו, טוענת בסרט תיעודי חדש כי לא הבינה מה הבוס שלה מיישם כשהדפיסה את התזכירים שלו, החניפה לאגו שלו וככל הנראה התאהבה בו. עם זאת היא גם אומרת שמשנה לשנה היא פחות ופחות מסוגלת לסלוח לצעירה שהיתה

תגובות

למרות 82 שנותיה, נותרה מידה לא מבוטלת של האלגנטיות והחזות המצודדת שאיפיינו את טראודל יונגה בנעוריה. אפשר לאתר אותן בתנוחותיה, ישיבתה, עמידתה, בקימור מצחה הגבוה, בשיערה המבהיק האפור-כהה, בדרך שבה היא מניעה את ידה האוחזת בסיגריה. יונגה, שישבה בדירתה במינכן מול ארון ספרים ותמונה, דיברה במשך שעה וחצי ועישנה סיגריה בין סיפור אחד למשנהו. הדבר היחיד שהשתנה היה צבע הסוודר שלה, תחילה צבע תפוז, אחר לבן ואז שחור, כאשר במשך עשר שעות היא סיפרה את סיפורה.

זה היה קרוב כל כך להיות סיפור לא מעניין. בשנות העשרים לחייה, יונגה - שאז היה שמה גרטראוד הומפס - נכשלה בניסיונותיה להתקבל לבית ספר לריקודים וכך נהפכה למזכירה. היא קיבלה את הציונים הגבוהים ביותר בכיתתה על ההדפסה המהירה ביותר. כאשר שמע שהיא מחפשת עבודה, אמרה לה חותנה, קרוב משפחה של מרטין בורמן, מזכירו הפרטי רב העוצמה של היטלר, שבוולפסשנצה (מאורת הזאב), מטה השדה של היטלר במזרח פרוסיה, מחפשים עובדים. ב-1942, כשהיתה בת 22, היא נבחרה מבין מאות מועמדות לעבוד כמזכירתו האישית הצעירה ביותר של היטלר.

הצעירה הגרמנייה בילתה במחיצת הפיהרר זמן רב יותר מאשר מרבית האחרים. היא היתה אמורה להיות זמינה לקריאתו 24 שעות ביממה, נלוותה אליו למטה שלו באוברזלצברג, לרכבות בעלות החלונות המושחרים שהסיעו את היטלר ברחבי גרמניה. ולבסוף הצטרפה אליו לבונקר בברלין, שם הכתיב לה הפיהרר את צוואתו האחרונה - מסמך ארוך מלא נאצות, שהיה אמור להיות צוואה פוליטית.

בראיון המעמיק והממושך ביותר שהעניקה עד כה, ושנהפך לסרט תיעודי "הנקודה העיוורת" (Im Toten Winkel) בבימויו של אנדרה הלר, היא מתארת כיצד הקפידה לצמצם כמידת האפשר את שגיאות ההדפסה שלה. "בדרך כלל כמה שגיאות השתרבבו בזמן ההכתבה וזה היה מרגיז משום שהיה צריך למחוק אותן; לא היה אז טיפקס".

לקהל בן זמננו אולי קשה לתפוש עולם ללא טיפקס; אך קשה עוד יותר להבין מדוע יונגה נשארה בשירותו של המנהיג הפוליטי המבעית ביותר של המאה העשרים. לאחר עשר שעות של ראיונות עמה, שנדחסו לקצת יותר מעשירית הזמן הזה, מה שעולה מהסרט הוא חוסר יכולתה של יונגה להבין את התנהגותה, אפילו 60 שנה מאוחר יותר. "משנה לשנה אני מרגישה שאני פחות ופחות מסוגלת לסלוח לצעירה שהייתי", אמרה להלר, "על שלא הצלחתי לראות נכונה במועד את הזוועה הזאת, את המפלצת הזאת". אבל היא מודה שנכנסה לשירות היטלר "משום שהסקרנות שלי היתה רבה כל כך", ומשום שלפיהרר "היה כוח משיכה שאי אפשר היה לעמוד בפניו".

היא לא היטיבה יותר להסביר משיכה זו בראיון לעיתונאית ולסופרת ממוצא אוסטרי, גיטה סרני, לספרה "הטראומה הגרמנית". "מעולם לא הבנתי את ההשפעה שהיתה לו על כולנו", אמרה לה. "לפעמים, כאשר הלך למקום כלשהו בלעדינו... זה היה כמעט כאילו האוויר סביבנו לא היה מספיק, היה חסר דבר מה... מרכיב מהותי כלשהו היה חסר... היה חלל ריק".

אבל אי אפשר היה לטעות ברגשות החרטה שלה. זה דבר מה שלא נמצא אצל אחת מנשות סודו האחרות של היטלר, בעלת יומרות אינטלקטואליות גבוהות בהרבה, יוצרת הקולנוע לני ריפנשטאל שהיתה חלק אינטגרלי וחשוב במכונת התעמולה של המפלגה. לאחר המלחמה בנתה ריפנשטאל את כל הקריירה החדשה שלה על טענותיה החוזרות ונשנות כי היתה רק אמנית בעלת רוח חופשית, לא היתה מעודה נאצית ולא התעניינה בנאציזם. היא ממשיכה לטעון זאת גם כיום כאשר מלאו לה 100 שנה.

יונגה אומרת שעמדה על היקף בורותה בנוגע למעללי המפלגה הנאצית רק לאחר המלחמה. היא נקלעה במקרה לעמוד מול מצבת זיכרון במינכן, עיר מולדתה, שהוקמה לסטודנטית וללוחמת ההתנגדות האנטי-נאצית, סופי שול, שנולדה באותה שנה כמו יונגה (והוצאה להורג עם אחיה וידיד בפברואר 1943). "אז הבנתי שנעורים אינם מהווים שום תירוץ", אמרה.

הבדרן, המלחין ויוצר הסרטים האוסטרי-היהודי אנדרה הלר, בן 54, הידוע יותר כמי שמעלה חיוכים על פני צופים דוברי גרמנית במופעי האקסטרווגנצה הקרקסיים דמויי הקברט שלו מאשר בהעמדתם בעימות עם עבר לא נוח, הציג את עדותה האחרונה של יונגה בפסטיבל הסרטים בברלין, המתקיים החודש. הקרנת הסרט באה בד בבד עם פרסום ספרה של יונגה, "בשעות האחרונות", המבוסס על רשימות שחיברה ב-1946.

יונגה גוססת. כעת לאחר שסוף סוף סיפרה את סיפורה, הרושם הוא שאשה זו מסוגלת לבסוף להרפות מחיים שעמדו במידה רבה בסימן התקפי דיכאון והיו מלאים בצללים אפלים. "היא היתה מפוחדת מכך שתהיה יעד לתוקפנות ברגע שיוקרן הסרט... היא קיבלה כסף כדי שתוכל לצאת למסע כאשר הסרט יוקרן", אמר הלר, שהוסיף כי אינו יכול יותר לצפות בעצמו בסרט התיעודי שכן הוא משפיע עליו עמוקות כל כך. "היא רצתה לנסוע לאוסטרליה, אבל לרוע המזל היא חולה מאוד בסרטן ושוכבת כעת בבית חולים". נראה שגופה החזיק מעמד זמן רב דיו שתוכל לדבר על העבר.

יונגה מספקת כמה תובנות מרתקות ומבעיתות על אדם שהיא מכנה "בעל שני צדדים". כאשר ב-1943 הפסידו הגרמנים בקרב סטלינגרד, המוני חיילים גרמנים מזי רעב, פצועים וחלשים נפלו בשבי ונראה היה כי מצבה של גרמניה במלחמה הולך ונחלש, התבצר היטלר עם מזכירותיו בהווי של ארוחות משותפות, שבהן "עסקים" היו מחוץ לסדר היום. "מותר היה רק לנהל שיחה קלה", היא נזכרה.

מעבר לכך הוא הקדיש תשומת לב רבה לבלונדי, הכלבה שלו, ששימשה בשבילו הסחה, וגילה אובססיוויות ברחיצת ידיו לאחר כל פעם שנגע בה. "הוא היה גאה מאוד בנביחות של בלונדי, שכמעט דמו לקול שירה", אמרה. "הוא תמיד נהג לומר לבלונדי 'קדימה, שירי כמו זארה לאנדר'" (זמרת ושחקנית גרמנייה ידועה באותה תקופה).

מאוחר יותר בבונקר ראתה אותו יונגה מרעיל את הכלבה, לאחר שקודם הרעיל את גוריה, כדי לבדוק אם כמוסות הציאניד שהביא לו הימלר אכן פועלות. הוא נתן ליונגה כמוסה כזאת ואמר: "הייתי רוצה לתת לך משהו אחר כמתנת פרידה". המלים האחרונות שאמרה אווה בראון - אז פראו היטלר - ליונגה היו: "ותמסרי דרישת שלום לבוואריה". יונגה עשתה את דרכה למעלה אל פני הקרקע כאשר שמעה את יריות האקדח הגורליות. שנה קודם גם היתה יונגה עדה לניסיון ההתנקשות בהיטלר שביצע הקולונל קלאוס שטאופנברג.

בניגוד למרבית הסרטים התיעודיים על העידן הנאצי, הסרט הזה לא השתמש בצילומים היסטוריים של מצעדי אס-אס או זוועות מחנות הריכוז. במקום זאת, מלבד הראיון עצמו, יש רק דקות ספורות שבהן יונגה - שמאוחר יותר עבדה כעיתונאית לענייני עסקים, הצטרפה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית ובזמנה הפנוי היתה קוראת לעיוורים - נראית צופה בקלטת וידיאו המראה אותה מדברת. היא מפטירה דבר מה בשקט לעצמה, לפעמים מצניעה את שפתיה ללא קול כאילו רצתה לחזור על המלים, לפני שמבטה נסוג לריקנות.

הנקודה העיוורת שעל שמה נקרא הסרט מתייחסת לטענתה החוזרת ונשנית של יונגה - בין שמאמינים לה ובין שלא - שהיא אכן לא הבינה מה הבוס שלה מיישם ומבצע בשנתיים שבהן הדפיסה את התזכירים שלו, החניפה לאגו שלו וככל הנראה התאהבה בו. "חשבתי שברגע שאגיע להיטלר אהיה במקור המידע", אמרה. "אבל כל אימת שיש פיצוץ קיימת 'נקודה עיוורת' אחת שבה לא שומעים דבר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#