בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הוועד הפועל של כיתה ה'

חברת הילדים מפעילה ועדות, ביום שישי באים בחולצה כחולה, והיא עולה, "דונם פה ודונם שם" שרים תלמידיו של בית ספר תל אביבי מרוצף-למשעי המשמר באדיקות סמלים שאבד עליהם כלח. ב"בית חינוך על שם א"ד גורדון" מתקיים מתח מתמיד בין מסורתיות להתחדשות

תגובות

זהו יום שישי שטוף שמש, אך רוב רובם של תלמידי בית הספר "בית חינוך על שם א"ד גורדון" בתל אביב מכונסים באולם האפלולי של חדר האוכל. על הבימה המוארת שולחן ארוך שמסבות אליו שורה של בנות רציניות להחריד. דיוקן חמור-סבר של אהרן דוד גורדון, המשקיף מהצד על ההתרחשות מציור גדל-ממדים, מוסיף נופך תיאטרלי לאווירה. אין שום סיכוי שהצלצול, אותו טרטור מעצבן המוכר מבתי ספר רגילים, שהומר כאן בנעימה צורמנית משהו, יישמע באולם. הילדים מרוכזים עד למעלה מאוזניהם במה שקורה על הבימה. פיתויי האביב הממשמש ובא, שמזמנת ההפסקה, מהם והלאה.

על הבימה מתנהלת האסיפה הכללית של הוועד הפועל. הוועד הפועל, שם אחר למועצת תלמידים פעילה במיוחד, נבחר פעמיים בשנה, בפברואר ובמאי. ביום הבחירות, לאחר שהצביעו בקלפיות בכיתותיהם, יורדים התלמידים לחדר האוכל. שם מציגות הוועדות היוצאות, שניהלו את חיי בית הספר (ועדת תרבות, ספורט, פינת חי, אוכל וכו') את פועלן במעין פרלמנט.

ביום שישי שעבר, אם כך, עלו לבימה בזה אחר זה נציגי הוועדות השונות מכיתות ה' עד ט' וקראו מן הדף מה שמכונה כאן דו"חות פעילות. אחריהם עלו ילדים שהפנו שאלות בוערות לרכזות הוועדות - שכולן משום מה היו בנות בקדנציה הנוכחית - כמו: "מדוע לא משגיחים יותר על ילדים שמגיעים ללטף את החיות בפינת החי? למה לא מעקרים את החיות שנמצאות בכלובים? למה אין יותר רווח בין הספסלים של חדר האוכל?" והערה לשיפור מתלמידה בכיתה ג': למצוא מתנדבים רבים יותר לקריאת עלון בית הספר, "מעשים בכל יום", על הבימה. כל פעם אלה אותם ילדים, התלוננה.

לא במקרה כמה מושגים השגורים בפי התלמידים, כמו הוועד הפועל, האסיפה הכללית, חברת הילדים - נשמעים כאילו הורדו מהבוידם של התק"ם. בית חינוך, שנוסד לפני 71 שנה על פי ערכי תנועת העבודה, הוא מעין כמוסת זמן; תופעה נדירה גם בין בתי הספר הוותיקים, כמו גימנסיה הרצליה בתל אביב, בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים או בית הספר התיכון הריאלי בחיפה, המתגאים במסורת ארוכת השנים שלהם, אך למעשה אין בהם כיום זכר לעבר.

בעוד שבעולם שבחוץ, הקיבוצים מתפרקים מנכסיהם הרוחניים והארציים, ותנועת העבודה גם היא מזמן העתק חיוור של מה שהיתה פעם, נראה שבבית חינוך משמרים באדיקות מוסדות, טקסים וסמלים שאבד עליהם כלח. כך, למשל, בימי שישי יש חובה לבוא בחולצה כחולה; התלמידים נקראים חברת הילדים, כמו בקיבוץ, ויש כאן מוסדות ותפקידים המקבילים לקיבוץ, כמו הוועדות השונות, מזכירי חברת הילדים (שהם גם יו"רים של הוועד הפועל, מקבילה לאלוהים כאן) שירה בציבור, יום עבודה ועוד.

באחד מימי שישי הובילה מדלנה טרייסטר, מנהלת בית הספר, קבוצת הורים שבאו להתרשם מבית הספר לפני הרישום. אחת התחנות הראשונות בסיור היתה השירה בציבור בחדר האוכל. כבכל יום שישי בקעה לפתע פתאום מוסיקה קצבית מהרמקולים וחברת הילדים החלה במחרוזת הקבועה, המתחילה בשיר "חולצה כחולה והיא עולה על כל העדיים", והמשיכה ב"אלה חמדה לבי" ו"דונם פה ודונם שם". טרייסטר התמוגגה, מקצת ההורים הוכו בהלם קל.

עם זאת, בחלק מהמושגים יצקו עם השנים תוכן מחודש. הפרופ' רינה שפירא מאוניברסיטת תל אביב, בוגרת מחזור ח', נזכרת שבזמנה (היא סיימה כיתה ח' בשנת 45') היה לבית הספר שדה אמיתי ליד נהר הירקון, שהיו מגדלים בו תירס ועגבניות. ביום העבודה השבועי (מושג שנשמר עד היום), שליש מהתלמידים עבדו במטבח והכינו את ארוחת הצהריים; שליש עבדו במלאכה ונגרות, ושליש הלכו ברגל מבית הספר - שהיה ברחוב לסל, באזור רחוב בן יהודה - לשדה, ושם עבדו עד לארוחת הצהריים. בחג השבועות היו מטיילים לשדה ומביאים "מפרי גננו", כדבריה. כיום אין זכר לשדה. טרייסטר בודקת בימים אלה עם עיריית תל אביב את האפשרות שבית הספר, הזועק לפיסת ירק, יאמץ חלקה בגן העצמאות; חוץ מפינת החי הקטנה וריבוע זעיר נוסף של חול ועצים, כולו בנוי ומרוצף. ועד שזה יקרה, כל כיתה מנצלת את יום העבודה לפעילות מחוץ לבית הספר, בכפר נוער חקלאי, בימאות או בפינת החי.

התמונה, אומרת טרייסטר, מורכבת מכפי שרואים בעין. היא מודה שהטקסיות נראית לפעמים לא רלוונטית, אנכרוניסטית אפילו, אבל לדבריה "היא מעניקה לילדים תחושת שייכות. לכן אנחנו דבקים בה". ארוחת הצהריים, למשל, היא זמן התכנסות לכל בית הספר. בעבר היו בקשות של הורים להפוך את הגשת הארוחה הנהוגה כיום לסוג של קפיטריה, מספרת טרייסטר. היו על כך דיונים בוועד הפועל, אך הסיכום היה שארוחת הצהריים תישאר במתכונת הישנה, כשילדים משתתפים בהגשה ומסייעים במטבח. "הארוחה משמרת את תחושת הביחד של בית הספר", היא אומרת.

המרתק בבית הספר, אם כך, הוא דווקא המתח המתמיד בין מסורתיות להתחדשות. או כדברי טרייסטר, "השאיפה לשמר מסורת ארוכת שנים והרצון להיות מעודכנים ולהיענות לדרישות של הורים וילדים".

טרייסטר עצמה לא התחנכה כאן, אם כי בנקל אפשר לחשוב כך לשמע ציטוטיה התכופים ממשנתו של גורדון, שלדבריה מתאימה לתפישת עולמה. כשבאה לכאן לפני תשע שנים, לאחר שניהלה במשך שנתיים את בית הספר הפתוח ביפו, היה לה הרבה מה ללמוד לא רק על הוגה הדעות, אלא על המורכבות של המקום.

כל הצעה, כל רעיון ומיזם חדש נבדקים בוועד הפועל. כך גם כל ניסיון לשנות. כך קורה שבכל זמן נתון בית הספר עסוק בדילמה שכל התלמידים הופכים בה והופכים בה. עם זאת, טרייסטר מדגישה את ההבדלים שבין בית חינוך לבית הספר הפתוח. למרות המוסדות הדמוקרטיים, בבית חינוך נשמרת הייררכיה בין מורים לתלמידים וגם בין הגדולים לקטנים, והלימוד הרבה יותר מובנה ואינו תלוי בבחירת הילדים. רק חברת הילדים הבוגרת, מכיתה ה', פעילה בוועדות ויכולה להשפיע על התנהלות בית הספר בתחומים שונים. זאת מתוך האמונה שרק אחרי שהילדים התעצבו מעט הם יכולים לקבל אחריות על חיי בית הספר.

השפעה נוספת על כל דבר שקורה בבית הספר באה מכיוון אחר. לבית הספר דורות של בוגרים השומרים על קשר מתוך רגש נוסטלגיה עמוק ואף תחושה של להיות חלק מכעין יחידה מובחרת. בפועל יש לכך יתרונות וחסרונות. זהו סוג של גיבוי ומנוף, אך מצד שני קשה לעשות שינוי קל בלי לקבל עשרות שיחות טלפון זועמות מבוגרים לשעבר. בעבר היו כמה ניסיונות של מנהלים להכניס שינויים בבית הספר, כמו לוותר לחלוטין על ארוחת הצהריים, או על השירה בציבור, אך הם לא צלחו. המנהלים לא החזיקו מעמד. נראה שטרייסטר השכילה להבין את האיזונים הדקים של בית הספר.

גם על פי הפרופ' שפירא, "המסורת היא גורם חזק המשמר את הייחודיות של בית הספר". לדבריה, יש להבין את הבסיס הרעיוני והארגוני של בית הספר בשביל לגרום שינוי. עם זאת, חלק מהסמלים, היא מודה, לא רלוונטיים היום. ויש כאלה שנעלמו עם השנים (המנון בית הספר, למשל). "זהו בית ספר שהוא לא רק נוסטלגיה. הוא כאן ועכשיו. מה שיפה, שהוא בסוג של דיאלוג עם החברה הישראלית והתמורות שחלו בה. הוא לא נשאר מאחור, אבל מותאם לתרבות שההורים רוצים לשמר".

אחד השינויים הבולטים שנעשו כבר לפני כעשר שנים היה להעניק תעודות לבוגרי כיתות ז', ח' וט', בעקבות דרישה מבתי הספר התיכוניים ומההורים. וגם על כך היו דיונים רבים. בבית הספר היסודי עדיין אין תעודות. יש מבחנים אך לא ציונים. במקום ציונים מקבלים הערכה מפורטת על מידת ההשקעה וההבנה של חומר הלימוד. התעודה שניתנת בחטיבת הביניים רובה הערכה מילולית ורק חלק מזערי ממנה הוא ציון במספרים.

וכיום עומד בית חינוך על ספה של מהפכה נוספת: הכנסת מכונות שתייה לבית הספר. לפני כשנה עלתה הדרישה הזאת בוועד הפועל והיא חוללה סערה, בשל החשש לפתוח פתח למאמצי שיווק של חברות מסחריות, וכן לפגוע בשוויוניות - לפחות למראית עין - השוררת בבית הספר. הדיונים הסוערים היו הפעם בשיתוף ההורים. לבסוף הוחלט על חודו של קול לאפשר זאת. ובימים אלה זה עומד לקרות.

האם הילדים עצמם מזדהים עם הערכים המקודשים של העבר? ביום שישי, בחדר האוכל, נראה מישה מכיתה ח' מסתובב חסר מנוחה על הספסל. על הבימה התנהל הפעם - במקום השירה בציבור - חידון שנושאו היה מאה שנים לקרן הקיימת. מישה קונן באוזני חבריו ללא הרף שהוא משועמם. "כבר עדיף השירה בציבור", אמר ופיהק כלא-מתלהב גם מהאלטרנטיווה. האם ניסיתם פעם לדון בביטול השירה בציבור? "השתגעת? זה קיים כבר 60 שנה או משהו כזה", אמר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו