בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אגדת דנציגר

תגובות

לפני שלושה שבועות הורה שופט בית המשפט המחוזי בירושלים לנתץ את העתק הפסל "נמרוד" שנמצא בידי בית המכירות סותבי'ס. זאת לא הפעם הראשונה שנשמעת הדרישה לנתץ את "נמרוד". מיד כשסיים יצחק דנציגר את פסלו הקאנוני, בשנת 1938, נשמעו קריאות מצד חוגים דתיים לנתץ את הפסל שנחשב בעיניהם כסמל לפולחן אלילי. לעומתם ראו בו אחרים סמל ללידתה של הישראליות, ביטוי של התנערות מהגלותיות וגילוי מחודש של השורשים המקומיים.

אותן תכונות שיוחסו לפסל יוחסו גם לדנציגר: גבר חסון שזרועותיו השריריות אוחזות במפסלת, ראשו תלתלים, איש יפה תואר להלל שנשים כרוכות על צווארו וגברים שומעים את דבריו בצמא. דנציגר היה "נמרוד", מי שבתולדות חייו הצליח לשלב מסורת תרבותית גרמנית עם מסורות מקומיות, מזרחיות, כדי ליצור את דמות "הישראלי היפה".

דנציגר היה אולי הראשון שזכה בתואר הזה, ובוודאי הראשון שנבחר לגלם את הדמות הזאת בקולנוע האמריקאי, בסרט "בית אבי". בשבועון הירושלמי "הגלגל" מיולי 46' מסופר שבמשך שלושה חודשים חיפשו בארץ שחקנים לתפקידים הראשיים, ובפרט לתפקיד איש הקיבוץ "הבונה חיים חדשים במולדת", וכמעט "אמרו נואש". אלא שאז שמעו כי "דנציגר האב, הד"ר דנציגר הידוע, התברך בבן יפה. יצחק דנציגר ישחק את תפקיד איש הקיבוץ. יופי גברי, הופעה רעננה, קומה זקופה, קווי פנים מחוטבים ושליטה באנגלית, תכונות אלו השיאו את האדונים הדירקטורים למסור לו את התפקיד החשוב, למרות אי ניסיונו המוחלט במשחק תיאטרלי, כי דנציגר הוא פסל בין הפסלים".

ממד נוסף לתפקידו של "נמרוד" כסמל התחייה המחודשת הוסיפה העובדה שנוצר בחצר של חדר מתים. בית החולים "דנציגר", ברחוב גרוזנברג בתל אביב, היה שייך לד"ר פליקס ומלכה דנציגר, הוריו של יצחק. בחצר בית החולים, מתחת לעץ תות רחב צמרת, הקים לעצמו דנציגר הבן את "הסטודיו שליד חדר המתים", כפי שהיה מכנה אותו, ושם הקים, מאפר ועפר, את "נמרוד". סיפורו של בנו הלא חוקי של הפסל, שגורלו נחרץ כעת בבית המשפט, מהווה רק עוד פרק בסיפור הישראלי רחב היריעה, האגדה שהיתה באמת, של "נמרוד" ויוצרו ובני משפחותיהם.

הברווזון נהפך לברבור

ב-1938 היה דנציגר בן 22 בלבד, וכבר ביצירתו הראשונה עורר אצל הישראלים המוקדמים התרגשות והזדהות בעוצמה שספק אם עוררה מאז יצירת אמנות כלשהי. בדמות החצובה מאבן חול שהובאה מפטרה, המלך-הצייד, הלוחם העז שנשר על כתפו, גופו השרירי עירום - במאמר ב"הארץ" מ-97' מתפעל אריאל הירשפלד מהעובדה ש"יש לו זין לנמרוד" - בדמות הרואית זאת מצאו הישראלים החדשים בבואה למי ששאפו לראות כהוריהם הרוחניים. לא עוד יהודים גלותיים כפי שהיו הוריהם, אלא דמויות מיתולוגיות של גיבורי צבא וציד קדומים.

כשהוצג נמרוד בחלון הראווה של גלריה "ישראל" ברחוב בן יהודה בתל אביב היה מוקד עלייה לרגל לצעירים. היו כאלה, "בעיקר צעירות, שהיו מצמידות את השפתיים אל הזכוכית ומנשקות דרכה את הפסל", מספרת חוה מגנס, אחותו הבכורה של דנציגר. בפרט אימצו את הפסל ואת יוצרו אנשי קבוצת הכנענים. "ברוחו וגופו דנץ היה עמנו", אומר אהרון אמיר, ומספר איך פעם יזם דנציגר, "אדם מקורי לגמרי בכל אורחותיו ומחשבתו", עסקה של הברחת תרופות ללבנון כדי לגייס כסף לקופת התנועה, "אם כי בסופו של דבר מרטו לו שם את נוצותיו והוא חזר אבל וחפוי ראש וכיסיו ריקים".

במשך כל חייו, עד למותו הפתאומי ב-1977, לוותה ההערכה האמנותית למי שנחשב לגדול הפסלים הישראליים וחלוץ האדריכלות הסביבתית (הוא זכה בפרס ישראל ב-68') במידה לא פחותה של התפעלות והערצה לאישיותו. זו כנראה תכונה משפחתית, מין גן מיוחד של נאהבות שזכו לו שני הבנים לבית דנציגר, יצחק ואחיו הצעיר מיכאל (מופי). מספרן של האוהבות שנקשרו בשמו של יצחק גדול בהרבה ממספרן - המרשים כשלעצמו - של אהובות שאכן היו לו; ואילו כשהיה מופי כבר אלמן וסבא לנכדים הרתה לו האו-פר שנשכרה על ידי בנו, עורך הדין יורם דנציגר, וילדה לו בת.

הנשים לבית דנציגר פוצו מצדן בגן של אריכות ימים. אמו מלכה האריכה ימים עד גיל "105 וחצי בדיוק", אומר יורם, ונפטרה ב-95'. אחותה עלזה (כך במקור), המתגוררת בבית אבות ברעננה כבר יותר מ-30 שנה, חוגגת עתה את יום הולדתה ה-103. האחות חוה מגנס היא היום בת 87, עירנית, קלת תנועה ויפת תואר כבת 60.

כשנולד בברלין ביוני 1916 נקרא דנציגר בשם יצחק-מקס-וילהלם. השמות יצחק-מקס ניתנו לו לזכר דודו, מקס-יצחק רוזנבליט, אחיה של מלכה, שנפל כחייל בצבא הקיסר הגרמני במערכה ברוסיה ימים ספורים לפני שנולד יצחק. אח אחר של מלכה, ליאו, שלא השלים את לימודי הרפואה שלו אך גויס כרופא ונפל בשבי בחזית ורדן, הוא אביו של החידונאי שמוליק רוזן וסבו של העיתונאי עמנואל. האח השלישי, פליקס, שינה את שמו לפנחס ועיברת את שם משפחתו לרוזן והיה לימים שר המשפטים הראשון של מדינת ישראל.

בניגוד גמור לרוח הזמן התעקשה האם מלכה, מלי בפי מכריה, ללמוד מקצוע ולהיות גננת. יצחק כינה אותה משום כך "הבוהמיינית האמיתית של המשפחה". בברלין הכירה את פליקס דנציגר, רופא וכירורג והם נישאו ב-1912. ב-1914 התגייס ד"ר דנציגר לצבא הגרמני. "לא ידעתי שהייתי כבר בהריון", סיפרה דנציגר לשמשון חלפי בראיון שערך עמה לקראת הספר "עיר בחולות" כשהיתה בת 97. ב-1915 נולדה חוה ושנה לאחר מכן נולד יצחק. עד יום מותו כינתה אותו אמו "פטר". מגנס: "זה בגלל הסיפור הידוע שכשהוא נולד הוא היה מכוער נורא, כמו איזה קוף. המיילדת אמרה: 'גברת דנציגר, זה רק יכול להשתפר', ואמא שלי הסתכלה עליו ואמרה: 'איינע שווארצע-פטר'. שווארצע-פטר היתה דמות כזאת במשחק קלפים ברביעיות, משהו כמו חושם, שמי שמקבל את הקלף שלו מפסיד במשחק". בגיל 15, סיפרה מלכה לחלפי, רק הכינוי נשאר ופטר כבר היה יפהפה.

פליקס השתחרר מצבא הקיסר כשהוא מעוטר ב"צלב הברזל" והחל לעבוד בבית חולים בברלין. בביתם של מלי ופליקס היה מתכנס התא של פעילי ה"בלאו-וייס", תנועה יהודית-ציונית, ו"הבנו כי עלינו להיות ציונים", סיפרה מלכה. בברלין כבר החלו לשרוק הרוחות האנטישמיות ולפיכך נעתרו בני הזוג לבקשת הוריה של מלכה ולעבור להתגורר בקרבתם בהמבורג, שם נולד מיכאל. פליקס החל לעבוד ככירורג בבית חולים של מסדר פרוטסטנטי אבל הוא התיידד מאוד עם דוקטור אדלברט זאקס, מספרת מגנס, "והם רצו להקים ביחד בית חולים בפלשתינה".

פליקס נסע קודם. מפלשתינה שלח לאשתו מברק "שלחי את המכשירים שלי", ואילו לד"ר זאקס כתב שמצא בירושלים בית שיכול להתאים לבית חולים. זאקס השיב לו במברק "נא לשכור". בבית שהיה שייך לשייח נוסייבה, סבו של סרי נוסייבה, ב-1923, הוקם בית החולים היהודי הראשון בירושלים, אם כי האחיות היו נזירות ממסדר "האחיות באפור" והובאו לארץ על ידי פליקס מבית החולים בהמבורג. מלכה היתה לאחות הראשית.

המשפחה התגוררה בבית החולים עצמו שהיה סמוך לבית הקברות המוסלמי. בכיכר שמול הבית היה מתקיים בכל יום שישי שוק כבשים, שלימים נעשו מוטיב חשוב ביצירותיו של דנציגר. מגנס: "גרנו ברחוב א-זהארה, רחוב הפרחים, והיו בין שער הפרחים לבית הקברות ארבעה בתים. הבית שלנו היה הבית הסמוך לבית הקברות, ובבית שלידנו מהצד השני התגוררה משפחת חאלדי, שאביה היה מנהל הסמינר הערבי למורים והסמינר עצמו היה הבית השלישי. יום אחד אני רואה על המדרגות של הבית של חאלדי איזה בחור יפה שלבוש מאוד פרנג'י, בסגנון הערבי. הוא הסתכל עלי במין מבט כזה אופייני לערבי שמסתכל על בחורה צעירה ועיצבן אותי. שאלתי את אבא שלי: 'מי האידיוט הזה?' ואבא אמר: 'האידיוט הזה הוא נאיף, הבן של המלך עבדאללה'".

פליקס היה הרופא של המלך עבדאללה ושל כל אנשי חצרו. "הוא היה נוסע הרבה לעבר הירדן, וכך יצחק ועוד חבר אחד שלו, ערבי בשם עאבד שהיה חבר של יצחק עד יום מותו, נבחרו להיות חברים של נאיף. אחרי שנה, בקיץ, יצחק ועאבד הוזמנו על ידי נאיף אל הארמון של אבא שלו בעבר הירדן למשך הקיץ ויצחק חזר משם עם כל מיני מתנות. בין השאר הוא הביא עקאל (טבעת החבל שעל הכאפייה) שחוט זהב שזור בו, עקאל שרק למלך מותר לחבוש שכנראה קיבל במתנה מידי עבדאללה".

חוה ויצחק גדלו בבית החולים. "אני מגיל שמונה נחשבתי לכוח עבודה בבית החולים ויצחק היה מסתובב כל הזמן בחדר המתים. הוא תמיד אהב מתים וככה הוא גם למד לדעתי אנטומיה שעזרה לו אחר כך להיות פסל. הוא גם היה מוקסם מבית הקברות".

שניהם נשלחו ללמוד בבית הספר הפרטי של דבורה קאלן. "יצחק היה פרא אדם. הוא אמנם צמח והפך לילד יפה, אם כי צוואר צמח לו רק אחרי הבר-מצווה, אבל היה תמיד ילד פרוע. אמא כל הזמן היתה מוכנה לזה שעם יצחק יהיו בעיות. אבל בגיל צעיר כבר היה ברור שיש לו כישרון לאמנות". לקראת המעבר לגמנסיה רחביה שלחו ההורים את חוה ויצחק לשיעורים פרטיים בקיץ, יחד עם ילדיו של ידידם בוריס ש"ץ, מקים בצלאל. "הבית של ש"ץ היה בבניין של בצלאל, ושם יצחק גילה פתאום חדר מלא בחומר (חימר). בזמן שאני וזוהרה (שץ) היינו יושבות ולומדות הוא היה עושה ראשים מחומר, וכנראה שהראשים האלה היו קצת יותר מדי מוצלחים כי אני זוכרת שאמא של זוהרה מצאה אותם יום אחד ופשוט מאוד קנאה".

בתקופת הפרעות של 1929 עברה המשפחה להתגורר ברחוב הנביאים מחוץ לעיר העתיקה, סמוך לבי"ח טיכו. "למזלנו כשגרנו ברחוב הפרחים אבא היה הרופא של כל הפקידות הגבוהה הבריטית וכך אבא ואמא קיבלו רישיון מיוחד מהנציב העליון לצאת עם החולים מהעיר העתיקה. כך העברנו את כולם לבית טיכו, ובכל בוקר היה מגיע אוטו של הנציב כדי לקחת את אבא לנתח בהדסה את כל המיוחסים. ההורים שלי התחילו לדבר על זה שצריך להעביר את בית החולים לתל אביב אבל בינתיים, עד שהם ימצאו מקום מתאים, הם החליטו לשלוח את שלושתנו, הילדים, בחזרה לגרמניה. אמא נשארה עם אבא בארץ כדי לעזור לו ליצור חיים חדשים בארץ החדשה". אחרי שנה, באמצע 1930, הוחזרו הילדים לתל אביב.

בגרוזנברג 8 הקימו ההורים את בי"ח דנציגר והתגוררו בבית ממול. הילדים נשלחו ללמוד בגימנסיה הרצליה, "ואמא שלי היתה אומרת שכבר נמאס לה לבוא לבית ספר כי כל יום היו מזעיקים אותה. אמרו לה שכל הזמן יצחק מפסל בפלסטלינה, והוא היה הרבה מאוד בורח מבית ספר והולך לים. הוא מאוד אהב את הים ואת החולות". בתל אביב הצטרף יצחק לתנועת הנוער של בית"ר, בעקבות אביו שהיה רוויזיוניסט פעיל. הד לתקופה הבית"רית של האמן הידוע בשמאלניותו נמצא לימים באנדרטה שעיצב לזכר שלמה בן יוסף (ראשון הרוגי המלכות) וכמובן בפסלו של זאב ז'בוטינסקי, המוצב במצודת זאב.

בגיל 16 נשלח יצחק לפנימיה של בי"ס הריאלי בחיפה. "בירם (ארתור יצחק, המנהל הראשון) הסכים לקבל אותו בתנאי שאמא לא תתערב בחינוך שלו". הוא התחנך אצל ארנסט סימון ונהנה מאוד מלימודיו, אבל אז החליטו ההורים לשלוח אותו לאנגליה ביחד עם חוה, שתיכננה ללמוד באוניברסיטה של לונדון. מגנס נרשמה ללימודי כלכלת בית ויצחק נשלח לפנימייה ליד לונדון. מנהל המוסד גילה את כישרונותיו וכתב להוריו שיש לשלוח אותו לבי"ס לאמנות, אבל ההורים "מאוד התנגדו לרעיון הזה", זוכרת חוה. "אבא שאל 'ממה הוא יתפרנס?' אבל המנהל התעקש, ובסוף אבא נסע לאנגליה והמנהל שיכנע אותו ואבא לקח את יצחק לבחינה בסלייד קולג' ויצחק התקבל וגם זכה במלגה".

הוא הרבה לבקר במוזיאון הבריטי, כשהוא מעביר ימים תמימים בחדרי אמנות המזרח הקדום. בסלייד קולג' הכיר גם את מאריון אדי, בת לשופט סקוטי ואם מוסלמית בורמזית. מגנס: "היה היתה יפהפיה מהממת, ודי מהר היא גם נכנסה להריון. התוכנית שלהם היתה שמאריון תיסע לפאריס ותעשה הפלה אבל היתה בעיה של כסף. אני זוכרת שהסתובבתי ימים שלמים בלונדון כדי למצוא קונה לאחד הפסלים של יצחק כדי להשיג כסף להפלה". ב-38', שנתיים לאחר סיום לימודיו, חזר יצחק לתל אביב. למאריון (שהפילה לבסוף) לא נמצא סרטיפיקט והיא נשארה בלונדון; פליקס מצדו התנגד נמרצות לרעיון שבנו יישא לאשה נוצריה שאמה מוסלמית.

בחצר בית החולים הקים יצחק את הסטודיו והחל גם ללמד אמנות. עם תלמידיו נמנו בנימין תמוז, יחיאל שמי ואחרים והחצר היתה למוקד עלייה לרגל לאמנים, מעריצים ובעיקר מעריצות. כדוגמן לגופו של "נמרוד" שימש מופי וזמן מה לאחר השלמת הפסל, מאותה אבן חול נובית, יצר דנציגר גם את "שבזיה", פסל שחשיבותו הסמלית לא בהכרח פחותה מזו של "נמרוד". את ההשראה לפסל, מספרת בתו של דנציגר, האמנית נורית רכס, "אבא קיבל מהנשים של שכונת שבזי, היפהפיות התימניות שסימלו בעיניו את האוירה של שכונת שבזי". בנימין תמוז, כנעני עד הסוף, קרא גם את "שבזיה" כיצירה כנענית לעילא, ותיאר את הפסל שחזה בהיווצרותו במו עיניו בסיפור "בין עדן לאופיר" ("אמנות כנען על רקען של מצרים ואור כשדים והודו...").

נשים, נשים

"דנץ של אותם הימים", שיחזר אהרן אמיר ברשימה לאחר מות דנציגר, "היה יוצא ונכנס בבתיהם של בכירי הפקידות הבריטית-הקולוניאלית, לרבות ארמונו של הנציב העליון, וגם בבתי האצולה המוסלמית והנוצרית בשייח ג'ראח ובקטמון שבירושלים, או בג'בליה שביפו. בזכות אביו הרופא היה מקורב לאמיר עבדאללה המנוח ונוסע במכונית של האמיר נאיף". מופי, ציין, היה קצין בחיל האוויר המלכותי הבריטי, חוה נישאה ליונתן מגנס, בנו של ליאו יהודה מגנס, נגיד האוניברסיטה שעל הר הצופים, ו"דנץ עצמו, עלם יפה תואר בן 23, היה אורח רצוי ואהוב בזכות קסמו האישי בסימטאות נווה צדק, בחווילות שעל הכרמל, באוהלי שיער של בדווים במדבר ובמועדוני הקצינים של צבאות הקיסרות".

"יפהפיות תל אביב של הימים ההם", סיפר לימים תמוז, "היו באות אל החצר מפני ששמע הגבר המקסים הגיע אל אוזניהן, והיפהפיות הללו חדרו גם אל הסטודיו שלנו, והפעם כמודלים, ובלבד שתהיינה בחברתו... לנו היו מודלים בחינם וככל שרצינו ויותר מזה". אחת מאותן "מודלים בחינם" היתה יפהפייה בשם תהילה, "ויום אחד היא הופיעה בבי"ח דנציגר שהיתה בו גם מחלקת יולדות פרטית", מספרת חוה, "ואמרה להורים שלי שהיא בהריון עם הילד של הבן שלהם יצחק ושהיא מבקשת ללדת אצלם בבית חולים. ההורים שלי לא הסכימו ושלחו אותה לבית חולים ממשלתי".

לחלפי סיפרה מלכה שכשהגיעה תהילה אל בית החולים, היתה נשואה לאיש אחר. "אמרנו: 'מה? אבל את אשה נשואה!' אז היא ענתה: 'בעלי בבריגדה באיטליה'. הוא היה פצוע והוא שכב בבית חולים באיטליה". ב-1940 נולדה תמר (תמי) דנציגר, ובתעודה הלידה נרשם שאביה הוא יצחק דנציגר. תהילה גידלה אותה עד לגיל שנתיים אבל אז, בהסכמת האב הביולוגי, נמסרה תמר לאימוץ למשפחת סוריסקי מבנימינה; היא כבר הכירה את הוריה וידעה לדבר. דנציגר התחתן בינתיים עם מאריון.

"היא היתה יפהפייה כמו חלום מעולם רחוק", אומר אמיר, "והזוג הזה היה מהמם בהופעתו ובקרינה שיצאה משניהם. הם היו ללא ספק הזוג הכי יפה בתל אביב באותה התקופה". במשפחת דנציגר כונתה מאריון "הנסיכה הבורמזית", ומגנס מספרת שהנישואין התחילו להשתבש עוד לפני שנולד בנם, ג'רמי. "אני בינתיים התחתנתי עם יונתן", מספרת מגנס בביתה בכיכר (יהודה) מגנס בירושלים, "ומאריון היתה מגיעה אלינו ואומרת שיצחק לא מרוויח מספיק כסף, שאי אפשר ככה לחיות. היא התחילה להסתובב עם יונה ברון, שהיה מאוד עשיר ובן של חברים שלנו, ואני אמרתי לה שזה מאוד בעייתי. יצחק נכנס למשבר גדול". הוא עבר לירושלים, הצטרף עם תמוז לפלמ"ח ונסע לקיבוץ גינוסר, "שם הוא בנה לעצמו בית באקליפטוסים. בינתיים למאריון נמאס מיונה ברון והיא אמרה לי: 'חוה, הוא לא נורמלי, יש לו 20 חולצות משי תפורות לפי מידה'".

בסיפור "דנץ" שכתב אמיר לאחר מותו הוא מספר שדנציגר התנדב לפלמ"ח ועבר מירושלים לגנוסר כדי להפיץ את הרעיון הכנעני. אבל בקיבוצי הסביבה זוכרים עיסוקים שונים. "בכל פעם שהייתי מגיעה לגנוסר", מספרת רכס, "היו אנשים שואלים אותי אם אני באמת הבת של דנציגר ואני הייתי אומרת 'כן, כן'. אני מכירה את הסיפור על מה שהיה באקליפטוסים, כי מתברר שכל הבנות בסביבה היו מטפסות לצריף שאבא שלי בנה לעצמו על אקליפטוס".

ב-47' נולד ג'רמי. מאריון לקחה אותו ונסעה לאנגליה. יצחק נסע בעקבותיהם והגיע לפאריס. עמוס קינן אומר שדנציגר, כמנהג רבים מחבריו, נסע כדי להתחמק ממלחמת העצמאות, וזה לא לשבחו. בפאריס עבד והיה לדמות מוכרת בחוגי האמנים אבל מקץ שנה, בסוף 48', החליט לעבור ללונדון כדי ללמוד אדריכלות גנים ונוף. הוא קיבל רשות ממנהל בית ספר לאמנות לעבוד בחצר בית הספר ושם פיסל, מאבן חול, את הפסל "הקורבן", שנשכח בגינתן של שתי אנגליות שקנו אותו עד שב-86', במימונו של סטף ורטהיימר, נשלח עמוס קינן לגאול אותו. ברשימה המתארת את הבאת "הקורבן" לארץ קבע קינן ש"בפסל הקטן הזה ישנן כל האיכויות של האמנות הגדולה של פיסול באבן".

סוניה מדברת

בבית הספר בלונדון, "בחצר, אנחנו נפגשנו בפעם הראשונה", מספרת סוניה דנציגר, אלמנתו של יצחק, שנעתרה להתראיין לראשונה בחייה. "זה היה בשנת 48'. אני למדתי לקראת דיפלומה והתמחיתי בגילוף עץ ויצחק בא לעבוד שם. הוא קרא לעצמו פיטר ואמר לי שבגרמנית 'פטר' זה סלע. זה נראה לי שם מתאים לפסל. הוא סיפר לי שהוא בחר במקצוע הזה בגלל האבנים של ירושלים, האור שנפל על אבני ירושלים הקסים אותו. זה נראה לי כל כך רומנטי, כי איזה ילד יודע כבר בגיל 10 שהוא רוצה להיות פסל ובסופו של דבר גם הופך לפסל? יצחק היה אז נשוי אבל לא חי עם מאריון, הוא היה בשלבי גירושים, ואני לא הייתי הסיבה כי זאת היא שרצתה להתגרש. אנחנו היינו ידידים חמש שנים לפני שהחלטנו להתחתן. היו לי אז עוד חברים חוץ ממנו".

סוניה, בת 77, נולדה בלונדון להורים סקוטים כסוניה מקדונלד. היא "ציירת בחסד", אומרת רכס על אמה, אבל סוניה עצמה מסתייגת. "אני אולי יכולה לרשום ולשרטט יוצא מן הכלל אבל אני לא אמן. אני ידעתי לעשות את הדברים האלה מספיק טוב בשביל לעזור ליצחק אבל יצחק היה האמן האמיתי, אני הייתי תמיד רק טכנאי טוב".

ב-53' נשכר דנציגר כדי לפסל קיר באחת המערות העתיקות שמחוץ ללונדון. "פיטר התלהב, אבל יום אחד כשהוא עמד ופיסל בתוך המערה התמוטטה המערה עליו והוא נקבר תחת שני טון של אבן ונפצע קשה מאוד". התאונה הותירה אותו צולע, "אבל דנציגר היה כל כך מקסים", אומר יגאל תומרקין, "עד שאפילו את החסרונות שלו הצליח להפוך לחינניים. אני זוכר שבהתחלה כשתמי (בתו) רק הכירה אותו והעריצה אותו היא אפילו את הצליעה שלו ניסתה לחקות".

לאחר כשנה בבית חולים "הוא כבר יצא ישר אלי", אומרת סוניה. ב-53' עברו לגור יחד, וב-54' התחתנו בלונדון. "לאמו לא הפריעה בכלל העובדה שאני גויה כי גם הבן של פנחס רוזן התחתן עם גויה והאבא של פטר כבר לא היה בחיים". פליקס דנציגר נפטר ב-48' ונקבר בנוכחות כל גדולי הישוב. בין השאר הספיק לטפל בארלוזורוב ברגעיו האחרונים.

ב-55' הגיעו יצחק דנציגר ורעייתו הטרייה לתל אביב. סוניה: "האור מאוד הפריע לי ועד היום קשה לי עם החום, אבל האווירה היתה נהדרת, למרות שהיתה תקופת הצנע. היו ליצחק המון חברים וכולם שמחו כל כך כשחזר וקיבלו אותי יפה". תומרקין זוכר אותה אז כ"אשה שהופכת ליפה מאוד ברגע שהיא מתחילה לדבר, וגם רקדנית יוצאת מן הכלל". גם דנציגר אהב מאוד לרקוד, אומרת סוניה, "וכשהיה רוקד הצליעה שלו היתה פתאום נעלמת".

דנציגר חידש את עבודתו בסטודיו שבבית החולים והוא וסוניה התגוררו בבית הוריו ממול, אחרי שאמו מלכה עברה להתגורר בדירה ברחוב סירקין. שם, ב-56', נולדה נורית. אמה של סוניה שחלתה הגיעה לארץ שנה לאחר מכן ונפטרה בבי"ח דנציגר. היא קבורה בבית הקברות הסקוטי שביפו. שנתיים לאחר נורית נולד בנם אמנון.

גאון עצל

דנציגר, זוכר תומרקין, "לא כל כך אהב לעבוד. בסטודיו ליד חדר המתים הוא היה יושב על כיסא גבוה בחצר, מוקף מעריצים ומעריצות, ומישהו אחר, יואב בראל או אהרון דוקטור או בוקי שוורץ, היה עושה בשבילו את העבודה. ואז הוא היה אומר פתאום: 'זהו, עבדתי יותר מדי קשה היום, בוא נלך לשתות משהו'. מדי פעם היו שומעים מבית החולים צעקות של האמא שלו שהיתה מקימה זעקות שבר כי התברר שנעלמו לה מספריים או כפפות שיצחק לקח לעבודה. כל כלי העבודה שלו היו כלים שהוא סחב מחדרי הניתוח. בקיץ, מכיוון שחדר המתים היה המקום הכי קריר, היינו יושבים שם ואז אמא שלו היתה דופקת על הדלת וצועקת: 'פטר, פטר, תצא מהר, הגיעה גוויה'".

גם הארכיטקט אברהם יסקי זוכר את עצלנותו. "דנציגר אמנם היה גדול הפסלים הישראלים אי פעם, אבל הוא לא אהב ללכלך את הידיים. הוא הרי היה נסיך אמיתי. הוא היה יכול לבוא אלי למשרד עם פתק ועליו מספר טלפון ולומר לי 'בחייך, תחייג בשבילי למספר הזה'. אפילו מלאכת הזזת החוגה נראתה לו בלתי ראויה לנסיכותו. אני גם זוכר שכשביוזמתי הזמינו אצלו פסל לתערוכת העשור, בשנת 58', באתי לבקר אותו בחצר וראיתי אותו יושב על כסא גבוה ונח כמו שייח אציל, בעוד בוקי שוורץ מזיע ובונה את הפסל".

ה"טרגדיה" שנבעה העצלות הטבעית שלו, מצר יסקי, היא ש"רוב העבודות הכי מבריקות שלו נשארו בגדר רעיון". הוא הכיר אותו ב-55', כשהזמין אצלו פסל לבניין שתכנן לקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית. "מה שיצא מאותה פגישה זה שהוא עיצב את הכבשים המפורסמות שלו. אבל כבר אז התגלתה לי עוד תכונה מרכזית שלו, העניין הזה של לא לגמור את העבודה, שחזר אחר כך שוב ושוב. אני, שהערכתי מאוד את האמנות שלו, הזמנתי אצלו עבודה בכל פעם שהוזמנתי לתכנן מבנה. דנציגר אף פעם לא גמר את העבודה בזמן ולפעמים אפילו לא התחיל ממש לבצע אותה, אבל אני הוספתי להזמין אצלו עבודות כי בעיני הוא היה ועודנו הגדול מכולם. גם כמעצב נוף הוא היה החלוץ וגם הגדול שבכולם. היו לו רעיונות מבריקים והמבריק שבהם היה הפרויקט שתיכנן עם הסטודנטים שלו בטכניון, פרויקט השיקום של נוף מחצבת נשר שהיה מבוסס על רעיון גאוני ומעולם לא בוצע. דנציגר אהב לתכנן, לחזות, להגות. לבצע הוא לא כל כך אהב".

גם תומרקין אומר שעיקר חשיבותו של דנציגר היא "כחשיבותו של הוגה, נביא. התשוקה הגדולה ביותר שלו היתה לדבר על הנוף ולפנטז דברים. כשהוא היה חוזה, נדמה היה לך שהדברים שהוא מפנטז הופכים לממשיים לנגד עיניך. הוא חזה את הפיסול בנוף והפיסול באדמה 20 שנה לפני שבחו"ל התחילו לחלום על דברים כאלה. אבל הוא בעיקר צייר. הרישומים שלו היו נפלאים והסקיצות שלו היו נהדרות. תיאורטית הכל היה נהדר, אבל בשטח מעט מאוד בוצע".

על עצלנותו בעבודה האפילה חריצותו באהבה. יסקי: "אני זוכר שפעם ישבנו בבית קפה בפינת פרישמן (בת"א) ומשם היינו צריכים ללכת לפגישה בענייני עבודה ברחוב גורדון. בין פרישמן לגורדון נתלו על צווארו ארבע חתיכות. כל אחת מהן ניסתה לשכנע את דנציגר ללכת אתה לביתה והוא אמר: "אני לא יכול, אני הולך עם אברהם לפגישה מקצועית'. ברחוב גורדון נפלה על צווארו היפהפייה החמישית ופתאום הוא אומר לי: 'אברהם, אולי אתה הולך לבד לפגישה?' הלכתי לבד".

באמצע שנות ה-50 החל דנציגר ללמד גם בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בחיפה. הוא לימד עיצוב תלת ממדי ועיצוב נוף ולימים היה ראש המחלקה לעיצוב תלת ממדי. סוניה: "בהתחלה אמנם אמרו שהוא מרצה כמו תמונה אימפרסיוניסטית, אבל הוא אהב ללמד ובמשך הזמן הוא כנראה גם למד איך והיה כמעט גורו".

נורית זוכרת כיצד היה לוקח אותה לבתי המלאכה בתל אביב ולטיולים בטבע. "הוא אהב מאוד טבע ואהב את הארץ. הוא הכיר כל שביל וכל צמח וכל ציפור ואני כמובן העדפתי להתלוות אליו מאשר ללכת לבית הספר". יסקי ותומרקין זוכרים שדנציגר היה לוקח את נורית, "ילדה יפהפייה", לכל מקום. ג'רמי שנשאר עם מאריון בלונדון היה מגיע בכל קיץ כדי לבלות עם אביו ואחיו למחצה, נורית ואמנון.

כל ילדיו חוננו בכישרון אמנותי. ג'רמי, גרפיקאי, הוא מורה לאמנות באנגליה, אמנון דנציגר הוא אמן מצליח בלונדון ונורית, המתגוררת במוצא, היא קרמיקאית ופסלת ולאחרונה יוצרת בנייר פסלים צבעוניים מלאי חן המזכירים יותר מכל את דמויות החיות שצייר אביה (שני ילדיה הגדולים הם ציירים מחוננים גם כן). נורית: "אבל הכי מוכשרת מכולנו, מי שירשה את היד והעין של דנציגר, הכי מוכשרת זאת תמי".

תמי שנולדה דנציגר וגודלה כסוריסקי התגלתה כמחוננת לאמנות עוד כילדה בבנימינה. כיום, לאחר ששבה משהות ארוכה אצל בתה שבארה"ב, היא מתגוררת בדירת חברים בבנימינה. "הייתי בת 10 כשנודע לי מילדים ברחוב שאני ילדה מאומצת", היא מספרת. "מובן שנעלבתי בהתחלה ונרעשתי קצת אבל זאת לא היתה טרגדיה". היא התחילה לפסל "פתאום" כשנשלחה ללמוד בפנימיית הדסים. "חזרתי מהר מאוד מהדסים אבל המשכתי לפסל ובסופו של דבר, עוד לפני שגמרתי את התיכון, החלטתי לנסוע לירושלים כדי ללמוד בבצלאל. לפני שנסעתי לשם סיפרו לי הורי מי הוא אבי. השם יצחק דנציגר היה ידוע מאוד אז וזה היה מה שנקרא 'אימוץ נחשב'. הורי שידעו בדיוק מיהם ההורים הביולוגים שלי היו גאים בייחוס. התחלתי ללמוד בירושלים ושם הכרתי את אחת מהידידות הצעירות, בלשון נקייה, של יצחק. ביקשתי ממנה שתארגן לנו פגישה וכך היה. באתי, ראיתי אותו, הסתכלתי עליו והוא הסתכל עלי, הוא בדק וראה כמה אני דומה לו ומיד נוצר בינינו קשר קרוב ומיוחד. הוא מאוד התרשם מהעובדה שאני עוסקת בפיסול. אחר כך הכרתי את אוממה ('סבתאל'ה' בגרמנית, נ"ל), שהיתה תמיד אומרת לי: 'את יודעת תמי, את הדנציגר האמיתית היחידה'".

במהרה היתה לבת בית אבל זמן קצר אחר רך התחתנה ועברתי לגור עם בעלה, שוקה אפלבאום, בבנימינה, הולידה שני ילדים תוך שנתיים והתאלמנה כעבור שש שנים. "יצחק היה בא אלינו הרבה, הילדים היו קשורים אליו, אבל אני אף פעם לא קראתי לו אבא אלא תמיד יצחק. אולי קצת כעסתי בהתחלה על זה שהוא ויתר עלי, אבל הרבה יותר שמחתי על זה שמצאתי אותו כי נוצר בינינו קשר כל כך נפלא וקרוב". אף על פי שמגנס סבורה ש"כל הקשר של תמי אל המשפחה היה תמיד נוצר רק כשתמי היתה צריכה משהו", שומרת סוניה על קשר עם תמי ורואה בה בת לכל דבר של בעלה. היא זוכרת היטב איך ב-58' הוא הביא לביתם בצהלה "בחורה צעירה ואמר לי: 'זאת תמי, הבת שלי'".

מבעד לחשרת הדמעות

באמצע שנות ה-60, בעקבות מינויו לראש מחלקה בטכניון, עברו דנציגר וסוניה לחיפה וגרו בדירה במרכז הכרמל. "יצחק לא אהב את חיפה, הוא העדיף את תל אביב. היתרון היחיד שהיה לחיפה בעיניו היה הים, ובגיל למעלה מ-50 הוא עשה ביחד עם אחיו מופי קורס צלילה. אז יצחק היה נוסע הרבה לתל אביב וגר אצל האמא בדירה ברחוב סירקין".

למשיכה לתל אביב היתה סיבה נוספת: רינה ולירו. תומרקין: "הוא הכיר אותה באמצע שנות ה-60 דרך הפסל שמאי הבר והיא היתה בת זוגו לכל דבר". אמיר: "לפחות בעשר השנים האחרונות לחייו של דנציגר הייתי פוגש אותו בעיקר בביתה של ולירו, ברחוב טוסקניני. גם רינה היתה יפהפייה, היה לה שיער אדום גולש ועיניים מדהימות. היא היתה מין דמות מציור, אשה כובשת".

ולירו היתה צעירה מדנציגר בכמעט 20 שנה והיתה נשואה ליחיאל ולירו, ממשפחת הבנקאים הירושלמית. היא היתה סטודנטית מצטיינת בבצלאל אלא שמיד בתום לימודיה נישאה והפכה אם לשניים. כאמנית מוחמצת היא עסקה בעיצוב, באצירת אמנות ואף שימשה כמצנטית של אמנים. מיחיאל, שהתגורר בחו"ל, לא התגרשה למעשה מעולם.

למן הרגע שבו פגשה את דנציגר "נוצרה ביניהם אש גדולה", אומרת חברה קרובה, ודירתה שהיתה מקום מפגש לאמנים, שחקנים וסופרים היתה לביתו של דנציגר. ביחד הלכו לביקורים תכופים אצל אמא מלכה ברחוב סירקין. "מלי דנציגר היתה מטורפת על רינה", אומרת החברה, "היא היתה הכלה שתמיד חלמה עליה". מלכה גם היתה מבקרת בביתה של ולירו. ילדיו של דנציגר הכירו את ולירו היטב, וילדיה קיבלו אותו לביתם כבן משפחה. משפחת ולירו ובראשה ויקטוריה, אמו של יחיאל, התכחשה לכלה הסוררת.

במהרה החלו דנציגר וולירו לעבוד ביחד. הוא תיכנן והיא עיצבה, ובאמצעות קשריה סייעה לו להשיג הזמנות לעבודה. יחד החלו לאסוף חומר לספר "מקום", ויחד תיכננו את הפרויקט הגרנדיוזי ביותר שהוזמן אצל דנציגר - תכנון קרית הממשלה החדשה בירושלים, שכונה בפיו "הבית הלבן שלי". אלא שגם את העבודה הזאת לא הספיק דנציגר לבצע. ממש כשהיו כבר התוכניות על סף סיום נסע ביוני 77' לבקר את נורית בירושלים. "אני כבר הייתי אמא לתינוק וסטודנטית בבצלאל ואלי בעלי כבר היה ארכיטקט. הוא עוד הספיק ללמוד בטכניון אצל אבא. גרנו בקסטל, ובאותו יום אבא החליט לבוא לבקר אותי ולקח אתו את אמנון. אבא נהג. בדרך מרמלה לצומת שמשון הוא התנגש במשאית של שזיפים. אמנון נפצע קשה, חצי שנה הוא שכב בבית חולים. אני ואלי הודענו לו בבית החולים שאבא נפטר".

ולירו מתה אתו, מספרת חברתה. "היא שקעה בדכאון עמוק מאוד שאף אחד, לא חברים ולא רופאים ולא אשפוזים - כלום לא הוציא אותה מזה. היא כבתה בבת אחת. היא לא חזרה לעצמה אף פעם. תקופה מסוימת היא הסכימה לקבל את אביגדור סטימצקי כבן לוויה אם כי לא כאהוב, אבל זה לא עודד אותה. הדכאון שלה הלך והחמיר עד שבסופו של דבר, באמצע העשור שעבר, היא שמה קץ לחייה".

גם אצל מופי החמיר מותו של האח האהוב את מחלת הדכאון, עד שנפטר ב-98'. ב-79' נסגר בי"ח דנציגר וכעבור שנתיים נמכר ונהרס לטובת בניין משרדים. תמי נישאה בשנית למוטק'ה קידר, התגרשה ממנו וחיה לסירוגין בארה"ב ובישראל. את כל מה שירשה מעזבונו של אביה מכרה מזמן. אמנון מתגורר כבר שנים בלונדון. אחותו נורית אומרת שמעולם לא התאושש מהעובדה שישב ליד אביו כשזה מת.

עם תום השבעה הגיעה סוניה לביתה של ולירו ברחוב טוסקניני. היא רצתה לקחת את אוסף הרישומים והפסלים הגדול שהותיר שם בעלה. רינה ולירו חתמה על הצהרה ולפיה ניתנו לה העבודות במתנה והן נשארו אצלה. גם בביתה של סוניה נשארו רישומים רבים ודגמים של פסלים, שאת רובם מכרה כעבור כמה שנים. תבנית שעווה אחת, תבנית חלקו העליון של "נמרוד", השאירה סוניה בידיה שלה.

"זאת היתה תבנית שיצחק עצמו הכין", אומר יורם, "והכוונה שלו היתה לתת את התבנית ליציקה כדי לצקת עותק לביתו שלו. בתחילת 78', אחרי שהוא נהרג, מסרה סוניה לבית היציקה טסלר תבנית שעווה של החלק העליון בלבד. היא אמרה שם שהתבנית הזאת מיועדת כדי ליצור עותקים בעבור המשפחה בלבד. חודשיים אחרי שמסרה את התבנית בית היציקה החליף ידיים ומהתבנית נעשו יציקות נוספות, בלי אישור של יורשי העיזבון. בתחילת שנות ה-90 בית המשפט קבע שהעזבון יקבל על כך פיצוי כספי".

באוקטובר 2001 הם גילו בחוברת של סותבי'ס צילום של עותק שמוצע למכירה פומבית. "פנינו לבית המשפט המחוזי כנגד הבעלים של העותק, ארנולד דרוק, ודרשנו שימסור לנו את העותק שנוצר תוך כדי הפרת זכות היוצרים. דרוק אמר ששילם 22 אלף דולר ממישהו שקנה את זה מבית היציקה. צבי סגל, השופט המחוזי, אמר שזה שנפסקו פיצויים על הפרת זכויות יוצרים, לא מונע מהעיזבון את הדרישה להשבת ההעתק המזויף. אבל מכיוון שהעיזבון כבר פוצה וכדי שלא יהיה כפל פיצוי, הורה להשמיד את העותק".

הפסל המקורי של נמרוד נשאר בידיה של סוניה. ב-81' החליטה למכור אותו למוזיאון ישראל "כי זהו המקום שהוא ראוי לו", היא אומרת. ב-88', אחרי ביקור במוזיאון ישראל, כתב בנימין תמוז כך: "מצאתי את עצמי עומד מול 'נמרוד' שהוצב במרכז האולם. פרצתי לקראתו במרוצה, חיבקתי את הפסל ונשקתיו. רק לאחר מכן, מתרחק ומתבונן בו מבעד לחשרת דמעות, תהיתי על עצמי שנתפסתי בקלקלתי ונכשלתי בעבודת אלילים ממש, שהרי נשקתי לפסל!". "דנציגר היה מבשרה הגדול של תקופה שלא באה", סיכם עמוס קינן. "מין אתמול של מחר שעוד לא הגיע".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו