שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

חיילים ותיקים אינם מתים

27 שנים לאחר המלחמה שלףרב סרן טניגוצ'י מסמך מנרתיקו והחל לקרוא. היו אלה פקודות פיקטיוויות מהארמיה ה-14, שהורו לסגן אונודהלהפסיק להילחם. יפאן נעה בין געגוע לדמות הגיבור הלאומי לתחושות אשם מודחקות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מאת רותם קובנר

ססגן הירואו אונודה מהצבא הקיסרי היפאני הוכרז כמת באופן רשמי רק ב-1959; 14 שנים חלפו מאז כניעת הקיסר ותום מלחמת העולם השנייה, אך בשטחים שהיו בעבר בשליטת האימפריה היפאנית עוד פעלו חיילים אחדים שסירבו להניח את נשקם. למעשה, עם כניעת יפאן המשיכו להילחם עוד עשרות אלפים מחייליה, אך עם הזמן נהרגו רובם בהתנגשויות עם צבאות המנצחים, מתו ברעב או נכנעו. אונודה וחברו ליחידה, קינשיצ'י קוזוקה, נראו בפעם האחרונה בשנת 1954 באי הקטן לובנג, לא הרחק ממנילה, בעת היתקלות עם יחידה מצבא הפיליפינים. חיילי היחידה דיווחו שהשניים נפגעו, וכעבור זמן נשלחה משלחת יפאנית לחפש אחריהם. מששבה בידיים ריקות הגיעו היפאנים למסקנה ההגיונית שאונודה ועמיתו נהרגו, וב-1959 באה כאמור ההכרזה.

אלא שב-1972, כעבור 13 שנה, הגיחו השניים לפתע ממעבה היער, ובהיתקלות נוספת עם הצבא הפיליפיני נהרג קוזוקה. אונודה שוב הצליח לחמוק. השמועות על גילויו בג'ונגלים משכו למקום משלחות חיפוש נוספות מיפאן, אך אלה העלו חרס בידן. החייל המסתורי נהפך בהדרגה לאגדה חיה. שנתיים לאחר מכן, וכמעט שלושה עשורים לאחר כניעת יפאן, אותר אונודה לבסוף. סטודנט יפאני תמהוני עלה על עקבותיו והצליח לשכנעו להיפגש עם נציגים יפאנים. אל האי הקטן לובנג נשלח גם מי שהיה מפקדו הישיר של אונודה בשלהי המלחמה, רב-סרן יושימי טניגוצ'י, במטרה לשכנע את פקודו לשעבר שהמלחמה נגמרה. אונודה, עתה בן 52, צעד בזהירות מרבית והתקרב לאוהל המפקד, חושש מתרגיל הטעיה שנועד ללוכדו. לאחר שהמתין בסבך העצים ונוכח לדעת שלא ממתינה לו כל מלכודת, ניגש לאוהל ונבח: "סגן אונודה, אדוני, לפקודתך".

טניגוצ'י ביקש מפקודו לשעבר להמתין מחוץ לאוהל, ומיהר ללבוש את מדיו הישנים. כשיצא מהאוהל טפח לאונודה לבוש הקרעים על שכמו והושיט לו חפיסת סיגריות ועליה הסמל הקיסרי - חרצית עם 16 עלי הכותרת. אונודה אחז בחפיסה בשתי ידיו והרים אותה אל מעל לראשו, כאות כבוד לקיסר. לאחר מכן צעד צעדים אחדים לאחור - הפעם מתוך כבוד למפקדו. היה באירוע מקצת מהמפגש ההוא בין סטנלי לליווינגסטון האובד, אלא שכאן לא הופרה תחושת הריחוק בין שני הקצינים. לבסוף שלף טניגוצ'י בטקסיות מסמך מנרתיקו והחל לקרוא בקול. היו אלה פקודות פיקטיוויות מהארמיה ה-14, שהורו לאונודה להפסיק להילחם ולסור לפקודתן של הרשויות הצבאיות הסמוכות. לאחר מכן שררה שתיקה. בזיכרונותיו כתב אונודה כי רק אז הבין שאין זה ניסיון הטעיה או מזימה נגדו, לפתע הבזיקה בראשו התובנה: "הפסדנו במלחמה!"

כעבור חודשים אחדים הודה אונודה שיותר מכל חש ברגע ההוא אכזבה: "חשתי כטיפש על שהייתי כה מתוח וזהיר בדרך לכאן. גרוע מזאת, מה עשיתי במשך כל השנים הללו?" ביפאן, לעומת זאת, הביא המפגש להתרוממות רוח של ממש וכלי התקשורת גילו התרגשות עצומה שעה שדיווחו על יציאתו של אונודה ממחבואו. למשלחת שיצאה לפיליפינים לקדם את פניו נלוו יותר ממאה עיתונאים. אונודה הוזמן לשיחה עם הנשיא הפיליפיני פרדיננד מרקוס ובשובו ליפאן התקבל כגיבור. במשך שבועות ניצב במרכז החדשות וקהל הצופים עקב בדריכות אחר כל צעדיו.

העניין הציבורי בחייל ששב באיחור משדה הקרב היה נעוץ בזיכרונות המלחמה. מאז שתמה עשתה יפאן מאמץ עילאי לשכוח את הסבל והאבידות, אך גם את התהילה והגבורה שנלוו לשמונה שנות מלחמה שהחלה בכיבוש סין ב-1937 והסתיימה בחורבנה של יפאן בהפצצות אמריקאיות. במשך שלושה עשורים גם ספגה את הביקורת - מידי בעלת בריתה בהווה ואויבתה המרה בעבר, ארצות הברית - על שהמלחמה היתה פרי באושים שלה בלבד. אך בשל הדחקה מתמדת והעדר דיון ציבורי בנושא לא הסכינו היפאנים להפנים את אשמת המלחמה, ורבים מבני הדור הזה ערגו לגיבור שאפשר להזדהות אתו.

שנתיים לפני שובו של אונודה יצא מסבך היער באי גואם חייל נוסף, שואיצ'י יוקואי שמו, שלא הצליח לעורר תשומת לב רבה. ייתכן שהסיבה היתה הופעתו הפתאומית, ואולי היתה זו דרגתו הנמוכה או חוסר הכריזמה שלו. אונודה, לעומתו, היה קצין מודיעין בעל השכלה וכושר ביטוי מרשים, ונחישותו הנפשית והגופנית הלהיבה את הציבור שהיה מדוכדך במיוחד על רקע משבר הנפט שפרץ חודשים ספורים קודם לכן. פרט לשוני בדרגה ובעיתוי היה בין השניים הבדל נוסף: יוקואי הניח לנשקו האישי להחליד, שעה שאונודה המשיך למרק אותו עד יום שובו ליפאן. בנשק המטופל הרגו אונודה וחולייתו כ-30 פיליפינים ופצעו כ-100 מהם בשנים שלאחר המלחמה. בשל כך, רק חנינה מנשיא הפיליפינים איפשרה ללוחם המיומן לשוב לארצו ללא משפט.

הצורך בגיבור מלחמה חשף את הדחקת התבוסה, אך גם את כישלון המנצחים לשכנע את היפאנים באשמתם: שהרי בשנים שלאחר המלחמה ניהלו המדינות המנצחות משפטי ראווה בטוקיו, שנועדו לא רק לעשות צדק או לנקום כי אם לשכנע את העם היפאני בכך שמנהיגיו הוליכוהו שולל. בד בבד לא ניסו המשפטים לטפל במוסדות שלטון מעוותים או בתודעה לקויה. הם אמנם הענישו רבים מהצמרת הצבאית והפוליטית ביפאן, אך נמנעו מלדון בתפקידה של הדמות הראשית בחיי האומה היפאנית בעת המלחמה: הקיסר. המסר לעם היפאני היה אם כן שאין צדק מוחלט. היה גם ברור שאפילו מוסר המנצחים יכול להתגמש, ובמצב שכזה היה קשה לבוא בטענות כלפי המפסידים.

שבע שנות הכיבוש האמריקאי, מ-1945 עד 1952, ניסו להפוך את היפאנים לאומה דמוקרטית בדמותה המשגשגת של המנצחת. העם היפאני ניאות לרעיון ברצון, שכן תחזיות של טרם תבוסה ניבאו נקמה ואילו המנצחים סיפקו מזון והגנה. שעה שהיפאנים עסקו בפעולת שיקום קדחתנית, המשיכו רבים מהם להאמין שהמלחמה לשחרור אסיה היתה מוצדקת ושהתנהגות הצבא הלמה בדרך כלל נורמות של לוחמה, בוודאי לנוכח התנהגות האויב. כחלק מההסכמים לסיום הכיבוש האמריקאי התחייבה יפאן לשלם פיצויים לבעלות הברית ולארצות אסיה שהיו מעורבות במלחמה. אולם הצורך בבעלת ברית איתנה לנוכח התגברות המלחמה הקרה גרם לאמריקאים להקל על היפאנים. בעידוד אמריקאי הסתפקו רוב מדינות האזור בסיוע כלכלי וויתרו כליל על פיצויים. כאשר השלימה יפאן את תשלומי הפיצויים התברר שהמחיר ששילמה על שנים של ניצול ופגיעה היה זעום מבחינה כלכלית, בייחוד בהשוואה לגרמניה.

ההבדל העיקרי בין יפאן לגרמניה לא היה טמון בסכום הפיצויים למדינות הכבושות אלא בכך שיפאן לא שילמה פיצויים אישיים. בכך התעלמה מהחוב המוסרי כלפי בני אסיה, שנפגעו אישית מפשעי המלחמה שבוצעו בחסותה. חוב זה לא הושלם גם כלפי אזרחים יפאנים שנפגעו במלחמה. בגולאגים בברית המועצות נמקו לאחר המלחמה יותר מחצי מיליון שבויים יפאנים, אך אומתם לא יצאה מגדרה לשחררם. בעת השחרור, 11 שנים לאחר המלחמה, נותרו רק כמחציתם בחיים. גם נפגעי הפצצות האטומיות זכו להתעלמות ציבורית ורשמית ממושכת, ואזרחים יפאנים ממוצא קוריאני, שעברו את תלאות המלחמה ביפאן, איבדו זמן מה לאחר סיומה את אזרחותם.

גם חיילים מן השורה זכו להכרה חלקית בלבד, שכן יפאן נזקקה לאנשי עסקים שפניהם לעתיד ולא ללוחמים השקועים בזיכרונותיהם. אולם הכמיהה להכרה על גבורת העבר נותרה בעינה. בשנת 1949 התפרסם ביפאן קובץ מכתבים ויומנים שכותרתו "הקשיבו לקולות מהים". הכותבים היו סטודנטים שנפלו בשדות הקרב כמה שנים קודם לכן, חלקם טייסי קמיקזה שיצאו במודע אל מותם בשנה האחרונה למערכה. הספר זכה למהדורות רבות ונהיה עד מהרה לחלק מהקאנון הספרותי, בנוסח "שיח לוחמים". היה לו אף חלק חשוב בשינוי הדימוי של הקמיקזה, ממתאבדים פנאטיים לצעירים משכילים ורגישים שהקריבו את חייהם למען משפחתם ומולדתם. ארבע שנים לאחר המלחמה נלווה לספר גם מסר אנטי-מלחמתי, שכן הכיבוש האמריקאי השליו והתומך הבהיר את חוסר התוחלת שהיה במותם של אלפי צעירים מבריקים אלה.

למרות הספר וחיבורים דומים שבאו בעקבותיו, זכרם של 2,200 הטייסים המתאבדים הלך ונשכח בחלוף הזמן: ילדים יפאנים לא למדו עליהם בבתי הספר, והמלה "קמיקזה", שנהפכה למטבע לשון שגורה בשפות העולם, לא זכתה לשימוש תכוף בשפה היפאנית. עם זאת, לא כולם ניאותו לשכוח. בצ'ירן, לדוגמה, עיר קטנה בקצה האי המערבי קיושו ששימשה מקום המראה לקמיקזה, הוקם מוזיאון קטן ולא רשמי לזכרם. במקום נשמרים דגמי מטוסים, מדים, חפצים אישיים ובעיקר מכתבים ותמונות של הטייסים. כמו הרבה אתרים דומים, אין המוזיאון מציג את ההקשר של פעולת גיבוריו או את גבורת הצד האחר. וכמובן, כאתר הנצחה, אין הוא בוחן באופן ביקורתי את הצורך במעשי ההקרבה והשלכותיהם (למשל, עידוד השימוש בפצצת האטום אצל היריב). בשנים האחרונות התרחב המקום. הוא זוכה לביקורים רבים יותר מבעבר ואף הקים אתר אינטרנט ביפאנית ובאנגלית.

יותר מאלף קילומטר מזרחה משם, במרכז טוקיו, ניצב אתר בעל משמעות עמוקה הרבה יותר לזיכרון המלחמה היפאני. זהו מקדש שינטו שליו ושמו יסוקוני (ארץ השלום), הניצב בראש גבעה נמוכה לא הרחק מארמון הקיסר. בשל צניעות מבנה העץ, שבילי החצץ המוצלים ועצי הדובדבן הפורח בעזוז לבן בתחילת האביב, עשויים מבקרים מזדמנים לחשוב שאינו אלא עוד מקום מפלט מהמולת העיר. רק סמל החרצית המוטבע בראש המבנה מרמז על מעמדו הרם. ואכן, המקדש נוסד בהוראת הקיסר בשנת 1869 במטרה "להזמין" אליו את רוחות מתי ההפיכה הלאומית שהתרחשה שנה קודם לכן. יסוקוני נהפך למשכן לנשמות חללי המלחמות של יפאן וכיום מקודשות בו קרוב לשניים וחצי מיליוני נשמות מיוסרות מהמערכות המרובות שניהלה יפאן בעת המודרנית, רובן מתקופת מלחמת העולם השנייה.

בתקופה שבה עשתה יפאן את ההתפשטות הצבאית לאבן יסוד בקיום האימפריה, היה להקדשת הנשמה ביסוקוני תפקיד חשוב בעידוד החיילים להילחם. בראיון לעיתון סיפר אחד המבקרים במקום, חייל לשעבר, כבן 70, שהסיסמה שלו ושל חבריו ליחידה היתה "ניפגש ביסוקוני". אונודה אף הוא הזכיר בזיכרונותיו את החשיבות שהיתה למקדש ביצירת מוטיווציה בקרב לוחמיו. אישית, התוודה, בכל פעם שעמד לפני סכנה בחזית הוא התנחם במחשבה: "אם איהרג, אקודש כאל ביסוקוני והאנשים יתפללו אלי. לא רע בכלל".

שלושה עשורים לאחר תום המלחמה החל יסוקוני ליהפך ממקדש שקט וטרגי למוקד הלאומיות היפאנית המתעוררת. בעקבות לחץ כבד והפגנות של "אגודת המשפחות השכולות היפאנית" נעתר ראש הממשלה טקאו מיקי להפצרות וב-1975, ביום השנה לסיום המלחמה, קיים ביקור פרטי במקדש. שלוש שנים מאוחר יותר חזר המקדש לכותרות שעה שלרשימת הנשמות שבו צורפו 15 נשמות נוספות. לא היה בכך דבר יוצא דופן אילמלא היו אלה נשמותיהם של אנשים שהורשעו כפושעי מלחמה מדרגה ראשונה במשפטי טוקיו שניהלו בעלות הברית. הבולט ברשימה היה הידקי טוג'ו, ראש הממשלה בפרוץ המלחמה, שהוצא להורג בתלייה. גם העיתוי לא היה מקרי, שכן צירופם של טוג'ו ומרעיו לרשימת הנשמות אירע בדיוק שלושה עשורים לאחר סיום המשפטים.

ביום השנה ה-40 לסיום המלחמה נקשר יסוקוני לשערורייה רבתי, בעקבות בואו של ראש הממשלה אז, יסוהירו נקסונה, לביקור רשמי. לא היה זה ביקורו הראשון של נקסונה הכריזמטי במקום, וזה עשור נהגו לעשות זאת כל קודמיו בתפקיד. ואולם, כולם עשו זאת באופן פרטי שנחשב בשיח הציבורי לגיטימי. ביקורו של נקסונה היה קצר. הוא אמנם לא השתתף בטקס טוהרה, לא תרם למקדש ואף נמנע משתיית סאקה, אך חתם בספר האורחים כראש ממשלה.

בחודשים שקדמו לאירוע יצאה אגודת המשפחות השכולות במסע שידול למען ביקור רשמי, שכלל החתמת יותר מעשרה מיליון איש על עצומה, שביתות רעב וקבלת תמיכה מאלפי ארגונים ומועצות מקומיות. במאי אותה שנה ביקר הנשיא האמריקאי רונלד רייגן בבית קברות גרמני ובו קברותיהם של חיילי אס-אס. נקסונה, מעריץ מושבע של רייגן, חש שהשעה כשרה ליישב את רוב הנושאים שהפוליטיקאים נמנעו מלדון בהם מאז המלחמה. סקר דעת קהל העלה שכמחצית מהציבור תמכו בביקור ויותר משליש היו אדישים לו.

לביקור של נקסונה היו הקשרים בינלאומיים נוספים. בגרמניה, בעלת בריתה לשעבר של יפאן, התחולל באותה עת "הוויכוח ההיסטורי" על דרכה הייחודית של האומה הגרמנית בעת המודרנית, ואפילו ארצות הברית, אויבתה העיקרית, נכונה לראות את העבר בצורה מקוטבת פחות. בספר עטור פרסים שהתפרסם שנה לאחר הביקור, ב-1986, הראה ההיסטוריון ג'ון דוואר כיצד נוהלה באוקיינוס השקט מלחמת חורמה קיצונית בשני הצדדים, והאכזריות לא היתה רק מנת חלקה של יפאן. לשיאה הגיעה התפנית בגישת האמריקאים במלאות יובל לסיום המלחמה. באותה שנה שקד המוזיאון הסמיסוניאני בוואשינגטון על הכנת תערוכה גדולה שתעסוק בהטלת פצצות האטום, לצד פרשנות חדשה אשר לשיקולים שהביאו להחלטה להטילן. לא זו בלבד, אלא שהתערוכה אף הציגה את היפאנים באור חדש, כקורבנות; אבל הזעם שעורר הרעיון בקרב ותיקי המלחמה האמריקאים היה כה רב, עד שהוחלט לבטלה.

לביקור ביסוקוני היו גם השלכות פנימיות. הוא העיד שרבים ביפאן - משכילים, פעילי שמאל וכן חברי אגודות בוד-היסטיות ונוצריות - דווקא זוכרים את המלחמה ואינם מוכנים לראותה באור חיובי. גם שכנותיה של יפאן, בעיקר סין ודרום קוריאה, ראו בביקור אות להתחזקות המיליטריזם היפאני וסכנה ליציבות באזור ומחו עליו בקולניות. שלוש שנים קודם לכן גם מחו על האופן שבו נלמד העבר הקולוניאלי ביפאן, ומאז ניכרת מעורבותן בכל סוגיה הקשורה בלאומיות היפאנית. אף שמחאתן לא פתרה את הבעייתיות שבספרי לימוד ההיסטוריה, והדיה נשמעים עד היום, במקרה יסוקוני נודעה לה יותר הצלחה; יוזמתו של נקסונה היתה לביקור הרשמי האחרון במקום, ורוב ראשי הממשלה של יפאן מאז אף נמנעו מלקיים בו ביקורים פרטיים.

בעקבות הביקורת שהוטחה בו הציע נקסונה להקים אנדרטת זיכרון לחללי המלחמה, שתשמש מוסד חילוני ולפיכך מנותק מהקשרים דתיים והיסטוריים. ההצעה לא התקבלה, ועם זאת התחזק מעמדו של פארק השלום בהירושימה כאתר מרכזי להנצחת המלחמה; בכל אוגוסט, תשעה ימים לפני יום השנה לכניעה, מתקיים בו טקס רב-רושם לציון הטלת הפצצה האטומית הראשונה שידע העולם. הירושימה עצמה נטלה תפקיד גדל והולך בפיתוח תודעת הקורבן היפאנית, תודעה שסייעה למסמס את תחושת האשמה על המלחמה. הירושימה ואחותה לגורל נגסקי הוצבו בלבו של שיח לאומי שהציג את יפאן כקורבן האולטימטיווי של המערב ושל תהליך המודרניזציה.

בשנים שלאחר הביקור גברה הפתיחות היפאנית כלפי תקופת המלחמה ואתה הנכונות לגעת בנושאים שנחשבו אסורים באופן בלתי רשמי לדיון ציבורי. אולם פתיחות זו הובילה את דעת הקהל לכיוונים לא צפויים, המצביעים על מורכבות הזיכרון והכוחות המשפיעים עליו. כך אירע שבשנות ה-90 נחשפו בציבור הרחב גם נדבכים שליליים בהתנהגותם של אנשי הצבא הקיסרי בזמן המלחמה. הגילויים המזעזעים סדקו את הנכונות לראות את בני דור המלחמה לבני השיער באור חיובי יותר. יתרה מזאת, הפעם החושפים לא היו הכובשים האמריקאים במשפט חד-צדדי שנותר שנוי במחלוקת, אלא הפושעים עצמם ואף קורבנותיהם שבערוב ימיהם החליטו לפתע שלא לקחת את סודם אל הקבר. כך הופיעו בעשור הקודם כמה סרטי תעודה ובהם וידויים מצמררים של קשישים על מעשי הזוועות שביצעו בעת כיבוש סין, למשל.

ההשכחה לא היתה נעוצה ביפאן דווקא. ארצות הברית, למשל, השתיקה את פעולות יחידה 731, שביצעה ניסויים ביולוגיים בבני אדם בזמן המלחמה. יש אומרים כי לאחר המלחמה עשתה אף היא שימוש במחקריה המדעיים. רק ב-17 ,1996 שנים לאחר שהחל בפעילות נגד פושעי מלחמה באירופה, הכניס לראשונה משרד המשפטים האמריקאי אזרחים יפאנים לרשימה ארוכה של שמות אסורים לכניסה לארצות הברית. היו אלה 16 אזרחים יפאנים שנחשדו בהשתתפות בניסויים בעת המלחמה. גם בסין איפשרו הרפורמות הכלכליות והפוליטיות של העשור האחרון לגלות פתיחות יתר בעניין הטבח שעשה הצבא היפאני בננקינג ב-1937, וקורבנותיו החלו להשמיע קולם.

יותר מכל זכה סיפורן של "נשות המרגוע" לתשומת לב. אותן נשים, מרביתן קוריאניות, היו למעשה שפחות מין לחיילי הקיסר, במערכת משומנת היטב שנועדה "להסדיר" את שירותי המין לחיילים ברחבי האימפריה. בעשור האחרון נחשף ההיקף העצום של מה שהיה למעין סוד גלוי, משהתברר שבמסגרתו נוצלו יותר מ-100 אלף נשים. ב-1990, במאמר בעיתון נפוץ, הגדירה ההיסטוריונית הפמיניסטית יוקו סוזוקי את מפעל "נשות המרגוע" כ"פשע מדינה", וחודשים ספורים לאחר מכן עלה לראשונה הדיון בבית הנבחרים. שנה לאחר מכן, בערב היובל להתקפה על פרל הרבור, תבעה קבוצת נשים את ממשלת יפאן. מאז הגיחו מתהום הנשייה מאות נשים ברחבי מזרח אסיה שהעזו לחשוף את סבלן ובושתן.

ככל שנחשף הסיפור גברה הביקורת מבית ומחוץ. בתגובה הסכימה הממשלה היפאנית להכיר בסבלן של הנשים וסייעה לייסד ולממן ב-1995 ארגון לא-ממשלתי ושמו "קרן נשות אסיה". אלא שסירובה של ממשלת יפאן לקבל עליה אחריות מלאה ולשלם פיצויים בשמה - למרות התנצלויות רבות על הסבל והצער - הביא את הקוריאנים לחפש אחר מקורות אחרים לפיצוי, והמאבק המשפטי בשאלת האחריות לא נפתר. בשנה שעברה דחה בית המשפט הגבוה בהירושימה את החלטת בית המשפט המחוזי להעניק פיצוי זעום לשלוש נשים קוריאניות. גם התגובה הציבורית ביפאן נותרה במחלוקת. בסקרי דעת קהל מהשנים האחרונות תמכו 51% מהציבור בהתנצלות רשמית, שעה ששני שלישים מוותיקי המלחמה התנגדו לה, לא כל שכן לפיצויים.

הנכונות לראות את המלחמה באור חדש היתה גם בבסיסם של סרטים כמו "גאווה", שהציג ב-1998 את ראש הממשלה טוג'ו כגיבור לאומי. באותה שנה כיכב ברשימת רבי המכר ספר הקומיקס "סנסורון" (דיון על מלחמה). מחברו, יושינורי קוביאשי, התיימר לעצור את הפיחות בדימוי ההירואי של הלוחם היפאני. לפיכך דחה הספר את "העדויות הלא-מספקות" על התוקפנות היפאנית כלפי אסיה. קוביאשי אף טען שהישגיה של יפאן כיום מבוססים על ההקרבה במלחמה ועל כן על היפאנים "להיות גאים שהיו לנו סבים שלחמו נגד לבנים גזעניים".

ומנגד, התגברות הלאומנות היפאנית עוררה כמה פוליטיקאים לצאת נגד מקצת מסמלי המלחמה. ב-1999 פנה ראש הממשלה קייזו אובוצ'י למקדש יסוקוני לקראת יום השנה לסיום המלחמה וביקש "לסלק" משם את נשמות טוג'ו ומרעיו. נציגי המקדש סירבו. אי אפשר, טענו, לשחרר נשמות המקודשות שם - יהיה מעמדן אשר יהיה. גם אם הבקשה הושבה ריקם היתה בה משום הצהרת כוונות, ויש הרואים בה ניסיון רשמי ראשון לצמצם את תפקידו של המקדש בזיכרון המלחמה.

בשנה שעברה נדמה היה שהמטוטלת נעה שוב לכיוון הלאומי. עוד בטרם היבחרו לראשות הממשלה הכריז ג'ונאיצ'ירו קויזומי על כוונתו לבקר ביסוקוני ביום השנה לכניעה. ברגע האחרון החליט למזער את הביקורת מבית ומחוץ ובא למקדש יומיים לפני תאריך היעד. הוא לא הבהיר אם מדובר בביקור רשמי או פרטי, ואת התרומה למקדש מימן מכיסו. כצפוי גרר הביקור תגובות נזעמות מסין, ובקוריאה הדרומית אף כרתו 20 גברים את זרתותיהם כמחאה.

כלי התקשורת ביפאן תהו אם היה זה שינוי מהותי או שמא רק מחויבות אישית של ראש הממשלה. כמה עיתונים סיפרו שבן דודו של קויזומי נפל במלחמה כטייס קמיקזה ואילו אביו דחף במהלכה לבניית שדה תעופה במחוז מגוריו. לקראת סוף המלחמה נהפך השדה לאתר יציאה נוסף לטייסי קמיקזה, ויותר מ-200 מהם יצאו למשימה חד-כיוונית. עד מותו של האב, שנעשה לפוליטיקאי ידוע לאחר המלחמה, עוד הלם מותם במצפונו. כחצי שנה לפני ביקורו ביסוקוני ביקר קויזומי גם במוזיאון הקמיקזה בצ'ירן, שבמחוז הולדתו. קשה לדעת מה חש שם, אך בקוראו את מכתבי הטייסים זלגו הדמעות על פניו החתומים.

דור המלחמה הולך ונעלם, ולא ברור כיצד תיתפש מורשת המלחמה בעוד עשורים ספורים. עם זאת, ברור שיפאן הצליחה להשתקם היטב גם ללא גיבורי מלחמה. אונודה, שרבים בציבור היפאני הועידוהו לגדולות, לא הסתגל למעמדו החדש ולא לחברה שקיבלה את פניו. בשובו עטור תהילה מהג'ונגל הפיליפיני גילה אומה השקועה במרוץ חומרני, שונה לחלוטין מהקהילה הפנאטית והפטריוטית שנטש שלושה עשורים קודם לכן. כעבור שנים אחדות היגר לברזיל, וחי שם בחוות בקר הרחק מאור הזרקורים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ