בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לכבוש אותם ברכות

על רקע זיכרונות ילדות משותפים מחדרה של שנות החמישים מנסה אביחי בקר להבין איך הגיע בנצי, הבן של ליברמן מחנות הספרים, לתפקיד הרם של ראש מועצת יש"ע ומה באמת מסתתר מאחורי הדימוי המתון שלו

תגובות

צילומים: ניר כפרי

הרבה חוטים קושרים אותי לבנצי ליברמן, ראש מועצת יש"ע החדש, חלקם עוד לפני שנולדנו. למשל, הפגישה הראשונה בין האבות שלנו. התקופה היתה תחילת מלחמת העצמאות. חטיבת אלכסנדרוני השתלטה על שדה התעופה בעין שמר ואבא שלי קיבל לאחריותו מחלקה של חיילים דתיים בני חדרה שהוצבה במשלט סמוך לקיבוץ מענית. ביום שישי הצליחו כוחות אלכסנדרוני לבלום התקפת נגד של כוח עיראקי. אבא שלי, שחשש מהסתערות נוספת, הורה מיד להעמיק את השוחות, לנקות נשק ולהתארגן מחדש להגנה כדי לקדם את הסכנה. לתדהמתו ענו לו החיילים שהשבת כבר נכנסה והם מנועים מכל מלאכה.

אבא שלי רתח והחל להתווכח. אבל אז ניגש אליו חייל חובש כיפה. "יהיה בסדר, בקר, אני אדבר איתם", הוא אמר. החייל אסף את החיילים והרצה להם ארוכות על פיקוח נפש. בגמר השיחה המחלקה התעשתה והחלה להתחפר ולהתארגן. שמו היה מרדכי ליברמן, לימים אביו של בנצי ליברמן.

רצה המקרה וגם אמו של בנצי ליברמן, צילה, קשורה למשפחתי. כשהוריה של צילה הגיעו לחדרה אחרי שניצלו מהשואה, הם שכרו את החדר הקטן בדירתו של דודי, יעקב גרינבלט, שהחצר שלו גבלה בחצר של הורי. אמה של צילה התנגדה נמרצות לרומן שהתפתח בין בתה לאחד, מרדכי ליברמן. היא חשבה שצילה שלה ראויה לפחות לדוקטור, בטח לא למוכר ספרים דתי. לכן גם אסרה עליו להתקרב לבית. הורי זוכרים את מרדכי המיואש נאלץ לעמוד ברחוב, ולשרוק את השריקה של בני עקיבא כדי שצילה תצא לקראתו.

השנים נקפו וגם אני נקשרתי למשפחת ליברמן. שלוש חנויות ספרים היו בחדרה בזמנים שגרו בה רק 30 אלף תושבים. מביניהן העדפנו את החנות של ליברמן, שאמנם היתה צרה אבל היה כדאי להידחק אליה, בשל מאור הפנים של צילה ומרדכי. שם קנינו את "חסמבה", את "הלב" של דה אמיציס ואת האנציקלופדיה המצוירת בצבעים "תרבות".

שורשינו נעוצים איפוא באותה עיר-מושבה, חדרה, שבעבר נודעה כבירת השומרון. תמיד היינו גאים לשאת את התואר עד שביוני 67' השומרון זז מזרחה. "כשאתה מדבר איתי על חדרה", אומר לי בנצי ליברמן, אתה מחמם לי את הלב. זאת ההוויה שבה גדלתי, של חילונים ודתיים יחד. מבחינתי זאת ארץ ישראל". למרות שהוא

צעיר ממני תחנות ילדותנו ונעורינו דומות. החאן, בית הכנסת הגדול, רדיו בס. הנוסטלגיה מחברת אותנו בעבותות. בשאלות ההווה מפרידה בינינו תהום.

מתינות טקטית

ליברמן, בן 44, נבחר לתפקידו בחודש ינואר בתום קדנציה בת שנתיים וחצי שבה כיהן בתפקיד בני כשריאל, ראש עיריית מעלה אדומים. הלובי שהוא מייצג, המונה במעגל הראשון 220 אלף מתנחלים, הוא מהמשפיעים ביותר על דמותה של המדינה, בעיקר בימי הכרעה אלו, כשהמרד הפלשתיני בשיאו. כתבים המתמחים בעניני יש"ע מאפיינים אותו כאדם סולידי ופרגמטי המייחס חשיבות גדולה משל עמיתיו לדעת הקהל ויחסה לציבור שלו.

הפגנת הרבבות לפני שבועיים בכיכר רבין, שעמדה בסימן הסיסמה "עם חזק מנצח טרור" היתה המבחן הראשון שלו בתפקיד. החששות מפני מיעוט משתתפים התבדו. יחד עם זאת, קורת הרוח שהוא חש לא היתה מלאה כי הקהל היה מורכב בעיקר מחובשי כיפות. ליברמן רוצה להגיע לקהל החילוני "על מנת ליצור מוטת כנפיים רחבה מאשר עכשיו. לא נוכל להעפיל אל ההר לבד".

בין הנואמים בעצרת נוצר האיזון שאליו הוא שואף. בהגיע תורו לנאום אמר ליברמן כי "התנהגות השמאל הקיצוני היא מרכיב מרכזי באסטרטגיה הפלשתינית ודיבורים על מדינה פלשתינית ועל מו"מ הם אדי דלק להגברת הטרור".

בחוגי יש"ע הוא נחשב למתון. "גם כשאני חוכך בדעתי אני לא מגיע להכרעה אם יש בתדמית הזו שלי משהו מהותי או שזה רק משהו רפרזנטטיווי. הרי בסופו של דבר היעד שלי ושל חלק גדול מהאנשים שלא נקראים מתונים הוא זהה, יש לנו את אותן שאיפות, המחלוקת היא בדרך. יש נושאים כמו ההתייחסות לצה"ל, כמו מה יקרה לאחר שתתקבל החלטה דמוקרטית, כמו ירי כזה או אחר בערבים חפים מפשע, שמבחינתי הוא בל יעבור, הוא קו אדום. ההתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל זו זכות, זה לא אקסידנט של 1967, זה חלק ממהלך היסטורי כולל שאני מאמין בו וכדי לממש אותו דרושה התנהלות חכמה, ממלכתית ומושכלת שיש לה גם גבולות גזרה מוסריים. אם חלילה אני צריך להרים יד על חייל או שמתקרבת סכנה של מלחמת אחים אני לוקח רוורס".

הוא שולל את רעיון הטרנספר, הלהיט שמלבה הימין ככל שהייאוש גובר. "הערבים הם עובדה. אמנם קיימת בעיה דמוגרפית קשה מאוד, אבל למעט סיבה מבצעית אני מיוזמתי לא אקח אדם ואזרוק אותו".

בנובמבר 99', הגיע אהוד ברק, אז עדיין ראש ממשלה, להסכם עם ראש מועצת יש"ע, כשריאל, ועם סגנו ליברמן בשאלת המאחזים. זה היה צעד שעורר על ליברמן וכשריאל ביקורת נוקבת מצד דניאלה וייס וחבורת "דור ההמשך". "ההשקפה שלהם היתה 'שטח משוחרר לא יוחזר'. אנחנו חשבנו שתמורת צריח נכון יהיה להקריב פיון. הודות לנכונות שלנו לפשרה קיבלנו מברק הכשר לעשרות מאחזים. אלה שהסכמנו לפנות, לדוגמה גבעה 777 ליד איתמר, חזרה בינתיים למקום שבו היא עמדה בהתחלה.

"הקו שמנחה אותי הוא שסבלנות, איפוק ואחריות הם מרכיב בסיסי ביכולת ההישארות שלנו לנצח במרחבי המולדת, בעוד שריחוק והתנכרות מצידנו יגרמו תוצאה לגמרי הפוכה. זאת גם הסיבה שאני חושב שפעולות גרילה עצמאיות הן לא ירייה ברגליים של עצמנו אלא ממש בראש. הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מתופעות מסוג זה, הן בתודעת האומה והן במישור הבינלאומי, הוא בלתי הפיך. אם חפצי חיים אנחנו, עלינו לנתב את הזעם לאפיקים חיוביים אבל חלילה לנו לנופף בנשק, להרוג אנשים סתם ובטח שלא להקים מיליציות. גם כשאנחנו רואים טעויות חמורות ומשוכנעים שאנחנו מסוגלים לעשות את זה טוב יותר, עלינו להתכנס אל תוך המסגרות הרשמיות של המדינה ולפעול אך ורק באמצעותן ולא מחוץ להן. אם לא ננהג ככה אנחנו מסכנים את המשך ההתיישבות ביש"ע". כך מגיב ליברמן על אפשרות קיומה של מחתרת יהודית נוסח "גדודי גלעד שלהבת", שלה מייחסים שורה של פיגועי ירי שבהם נרצחו בשנה שעברה חמישה פלשתינאים ונפצעו 14.

האיפוק שהוא נוקט הוא בעיקר טקטי. "רק לא זה", הוא נשמע אומר כשביולי נהרגו שלושה בני משפחה ערבית מאידנא בידי קבוצת נוקמים ישראלית. חודש לפני כן, לאחר שנרצח תושב חומש איליה קרביץ' הוא בלם בגופו התארגנות ללינץ' שביקשו לעשות המתנחלים בכפר הסמוך סילת א-דהר. "כל מעשה ונדליזם", הוא התבטא אז, "פוגע רק בנו. אנחנו צריכים להיות חזקים, לנשוך שיניים ולהפנות את המחאה מול מי שבכוחו לשנות את מדיניות הממשלה ועומד בראשה". באשר להתנהגותם האלימה של אנשי חברון שפוגעת בפלשתינאים ואף באנשי כוחות הביטחון הוא אומר: "אני לא רוצה לתת הכשר לכל דבר. היחס שמגלות אוכלוסיות מסוימות בקרבנו הוא בפירוש למורת רוחי. יחד עם זאת אני חייב לקבוע שרוב מוחלט של הציבור שלנו מגלה אחריות שמעוררת בי ממש התפעלות. אם היו מבקשים ממני לפני שנה וחצי להעריך כיצד יגיבו ביש"ע כשיתרחש תסריט הבלהות שאנחנו חיים אותו עכשיו הייתי קובע שמספר המקרים שבהם תושבים ינסו לשמור על עצמם שלא במסגרת הצבא יהיה גדול ביותר. העובדה שלא זה מה שקורה בשטח מעידה על הבגרות של הציבור וההנהגה".

הזינוק לפוליטיקה

אביו מרדכי הגיע לישראל מקמיניץ פודולסק שברוסיה. הוא כיהן כסגן ראש עיריית חדרה מטעם המפד"ל וקודם לכן היה ראש המועצה הדתית. ממנו קיבל בנצי ליברמן את ההשראה לפעילותו הציבורית. אמו צילה הגיעה מקילץ שבפולין אחרי שחוותה את אימי מחנה B באוושויץ בהיותה בת 12. סיפור ההצלה שלה מדהים ממש והוא מתואר בספר שייצא השנה לאור מטעם "יד ושם". צלינקה אלבירט, כך נקראה בנעוריה, עמדה באקציה ערומה אל מול יוזף מנגלה. הוא החזיק אותה בידיים ודחק אותה לבלוק המוות, אל תא הגזים. היא כבר ידעה שזה הסוף, כשלפתע נעצר התהליך - המכסה של 300 בני אדם לא התמלאה. "חכו למחר, תורכן יגיע" הודיעו להן. בזמן הקצר שנותר עד מילוי המכסה הצליחה צילה לברוח ולהצטרף לקבוצת נשים צעירות שהוסעו ברכבת לעבודה. את המשך המלחמה היא עשתה במחנה הריכוז רוונסבריק. אחר כך נשלחה למקלוף שליד קלן וכששוחררה הועברה לשוודיה ולמדה במוסד של אגודת ישראל. כמוה, גם אמה ואביה שרדו. רק אחיה טדק לא זכה.

"הנס שקרה לאמא שלי הוא תודעת הגורל שמנחה אותי. אחרי המלחמה היא כתבה יומן ששיחזר את האירועים והיא קראה לי ממנו מאז שהייתי בן שש. אהבתי לשמוע את הסיפורים והסיבה היא שהמסר העיקרי שלהם לא היתה האימה אלא התקווה".

את ימי התיכון עשה ליברמן במדרשיית "נועם" בפרדס חנה. הוא לא אהב את הרוח החרדית שכבר החלה להסתנן לשורות. לקראת הגיוס הוא פנה לישיבת ההסדר באלון שבות שבגוש עציון. "זכיתי ליהנות מהתמהיל של שני מלכים תחת כתר אחד: יהודה עמיטל ואהרון ליכטנשטיין. הרב עמיטל, אני חייב לציין, היה אמנם אדם פתוח, בעל השקפה ליברלית, אבל לא תמיד אחז בהשקפות נוסח מימד שעליהן אני חלוק פוליטית. צריך גם לזכור שהרב עמיטל, קודם שהוא עשה את הסוויץ' בחייו, כתב את הספר 'מעלות ממעמקים' שהוא טקסט מובהק של גוש אמונים, כך שלמעשה אני ממשיך את דבריו הראשונים. את מה שהוא נטע בי, התנהלותה של תורה יחד עם חילוקי דעות, אין לבטל. הוא שינה את עורו בעקבות מלחמת יום כיפור כשברקע המהפך עוצמת הכאב על תלמידיו שנהרגו. רב נוסף שהשפיע עלי אף יותר היה יעקב מדן, שמוכר הודות לאמנה על יחסי דתיים-חילונים שאותה הוא חיבר עם פרופסור רות גביזון. חמש שנים רצופות אחרי שכבר סיימתי את הישיבה נסעתי אליו מדי יום ראשון לשמוע שיעור".

במסגרת ההסדר ליברמן שירת בחטיבה 7. במלחמת לבנון הוא לחם כנהג טנק במילואים בציר החוף, והשתתף בקרבות בצור, צידון ועין חילווה. באותה עת הוא למד משפטים באוניברסיטת בר אילן. בעיצומה של תקופת ההתמחות, 1984, הוא נמנה על הגרעין המייסד של פדואל שבמרכז השומרון וגם נבחר להיות יו"ר המזכירות של היישוב. "חיפשנו מקום שיהיו בו גם ארץ ישראל וגם קירבה למקום העבודה", הוא מסביר. "כשהיינו עדיין 30 משפחות, 14 מאיתנו היו עורכי דין. כיום כשאנחנו 130 משפחות הרוב הם מורים ואנשי היי-טק".

ליברמן נשוי ואב לשישה. רעייתו תמר היא מיילדת בבית החולים "מעיני ישועה" בבני ברק. אחיו הבכור יהודה (הודי) הוא ראש מועצת קרני שומרון שהתווה את המסלול. "מלכה-אהרוני-ליברמן", המשרד המשגשג שבו היה שותף פעל במתחם הבורסה והתמחה בעסקאות נדל"ן. תקופה קצרה היה שותף בו גם חבר הכנסת נחום לנגנטל. כשנחתמו הסכמי אוסלו היה ליברמן שותף להקמת עמותת המשפטנים "בצדק", שהיתה אמורה להיות איזון ימני לארגון "בצלם". המנכ"ל היה שלמה פילבר וליברמן כיהן תקופה מסוימת כיו"ר. "היינו חבר'ה צעירים והטרדנו לא מעט את שנתו של היועץ המשפטי לממשלה והבג"ץ בנושאים הנוגעים בעיקר למניעת שחרור מחבלים ולסגירת מוסדות הרשות הפלשתינית הפועלים במזרח ירושלים. לא ממש קיבלנו סעד אבל לפחות יצרנו תודעה". במקביל הארגון סיפק עזרה ראשונה משפטית לעצירי הימין, הביא לאיסור על הצגת שאלות פוליטיות בלשכת הגיוס והתחייב לספק סיוע משפטי לכל חייב שיעמוד לדין על סירוב לפנות מחנות צבא, ברוח פסיקת רבני יש"ע, התחייבות שלא עמדה למבחן.

בפברואר 98' הוא התמודד בבחירות על ראשות המועצה האזורית שומרון מול מאיר קיהן משבי שומרון. הוא יצא לשטח אלמוני יחסית ולמרות זאת הפרידו 14 קולות בלבד בינו לבין המנצח, ששימש קודם לכן כמזכיר המועצה. קיהן החל מכהן, ליברמן השלים את ההכנות לחזרתו למשרד שעזב על מנת להתמסר לקמפיין, אלא שאז התחוור לו כי בקלפי בשערי תקוה השתבשה ספירת הקולות. בית משפט השלום בפתח תקוה קיבל את עירעורו והפך את התוצאה. בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את ערעורו של המפסיד וקיהן נאלץ לארוז את חפציו לאחר שלושה שבועות במשרד.

מסכת האירועים הזו פגעה בליברמן. עד היום יש אנשים הנוטרים לו על מה שבעיניהם נתפס כמחטף. אחרים מדווחים שהוא היה ראש מועצה מוצלח. "הוא רהוט, חרוץ, פתוח, יש לו כישרון להתנהל עם הדתיים כדוס ועם החילונים כיאפי. טביעת האצבע שלו בהחלט ניכרת". עוד זוקפים לזכותו את מספר הנשים הרב שמינה למשרות בכירות, החל ממנכ"ל המועצה ליאורה טושינסקי.

מאיסה בארץ חמדה

אינתיפאדת אל אקצה שינתה את שגרת יומו. עד כה הוא נשא דברי הספד ב-13 הלוויות של נפגעי טרור שהם תושבי האזור עליו הוא מופקד. בעיקר הוא כואב את רציחתו של גלעד זר שהיה קב"ט המועצה ויד ימינו. לנוכח המאבק המתמשך צעד ליברמן קדימה והתייצב בראש מועצת יש"ע. "אני לא שונה מקודמי ולא מקודם-קודמי. אני נדבך נוסף בשרשרת של גוש אמונים. פנחס ולרשטיין הוותיק והמנוסה ממני נאבק נגד הסכמי ויי, בני כשריאל עשה את זה בהצלחה מלאה בתקופת ברק והאמת היא שאם הוא רק היה רוצה הוא היה נשאר".

הוא חבר מרכז המפד"ל ולא ממש גאה במפלגה ובדמותה הנוכחית. מצד שני, איש לא יופתע אם בעתיד הלא רחוק יישלח מטעמה לכנסת. "כעת זה לא עומד על הפרק", הוא אומר. משנתו סדורה, חד משמעית ובלתי מתפשרת. "כל זמן שניתן לפלשתינאים תקוה הם ימשיכו את מלחמת השחרור שלהם. ישבנו עם ראש הממשלה לפני שלושה שבועות, מבחינתי זה היה מפח נפש. הוא עושה הרבה דברים טובים אבל כשאין את הפינאלה, את אסטרטגיית ההכרעה, כל זה לא שווה כלום. עד כמה שנגיד שערפאת לא רלוונטי, אם לא נצא למהלך גורף בסוף נחזור לאוסלו.

"ההסתכלות של אריאל שרון כלפי מספר שתיים ושלוש של ערפאת כפרטנרים אפשריים לעתיד זהו משגה חמור לדעתי. בעיני, שורת המנהיגים שלהם פסולה כולה לעדות. האנשים האלה, שרצו למחוק את מדינת ישראל ולטשטש את זהותה היהודית למרות שהוצעו להם 100 אחוז משטחי יש"ע, מבחינתי אין להם תוחלת בדורנו. הם לעולם לא יתפשרו. את השכבה הזו צריך להעיף מכאן. אני רואה בהנהגה הפלשתינית תאגיד רצח שכדי לחסל אותו דרושה מלחמת חורמה, מערכה מקיר לקיר שככל שנמהר לצאת אליה נספוג פחות אבידות. למה אנחנו מחכים? זה אפשרי. זו רק שאלה של פקודה. אריק מפעיל רק חצי מהעוצמה שברשותו ועוד מתחייב למדינה פלשתינית בתום הקרבות ובכך הוא גורם לזה שנקבל בתגובה ריאקציה כוחנית כפולה.

"הטרור חי מחלומות וכל עוד לא נרסק אותם הוא ימשיך לפגע בנו. מלחמות שמנהלים נגד הג'וקים בפינות לא מייבשים את הביצה, שהיא התודעה. הפלשתינאים כרתו במו ידיהם את האפשרות שהיתה להם ולכן האופציה היחידה שתיתכן בדורנו היא שליטה ביטחונית מוחלטת של ישראל במרחבי יש"ע, בעוד שלפלשתינאים יימסרו סמכויות אזרחיות בלבד. אני מדבר על חלוקה פונקציונלית. שינהלו הם את חיי היומיום כשברור להם שבשטח המצומצם שבין הים לירדן קיים ריבון אחד.

"ברשותך אני אצביע על רובד נוסף, עמוק יותר. אני חושב שהניסיונות המרים שאנחנו עומדים בהם, הגזרות הללו, הם לא סתם נדרשים מאיתנו. הם תגובה למאיסה בארץ חמדה. האתגר הפלשתיני שעומד מולנו מוכיח לנו שאין בריחה מהגורל היהודי. יכולת הקיום שלנו במרחב המוסלמי, שאנחנו נמצאים בלבו, היא אך ורק בעמידה איתנה ונחושה".

צוואת חנקין

בתחילת החודש הוא היה אורח בסמינר שקיימה אוניברסיטת הרווארד שבמסצ'וסטס למנכ"לים של משרדי ממשלה וראשי מועצות ועיריות. 16 בכירים מישראל השתתפו בפורום. "אתה רואה אומה של 280 מיליון אמריקאים שעומדת כחומה בצורה אחרי ההנהגה שלה שנלחמת בטאליבן ללא רחם. בכל פינה מונף דגל ארה"ב. סטיקרים על המכוניות. אתה לא יכול שלא להתמלא קנאה במפגני ההזדהות עם הנשיא אפילו שלא הכל משוכנעים בתבונתו. רק ככה, באופן לא שסוע, אפשר לנצח טרור".

דעתך על אריק שרון השתנתה?

"במבחן התוצאה, ביטחון הוא לא הביא והוא שוגה בגדול. הדרך שלו מובילה לכאוס, אבל עדיין אנחנו רואים בו עצם מעצמותינו, בשר מבשרנו ולכן בשלב זה אנחנו לא זועקים 'שרון לך הביתה' אלא 'אריק תחזור להיות אריק'. אנחנו נותנים לו רוח גבית ואומרים לו 'סע' כדי שיקבל החלטות אמיצות שבתוך תוכו הוא מאמין בהן. זה לא אומר שאנחנו כמועצת יש"ע לעולם נחזיק בעמדה הזו. אנחנו מצפים ממנו שיתעשת".

כשהתבשר על מינויו הצפוי של משה (בוגי) יעלון, יקיר ההתנחלויות, לרמטכ"ל הבא הוא כמובן בירך על כך. לזכותו של יעלון הוא זוקף את הפגת המתיחות ששררה בין הצבא ליישובים בגדה כשיעלון היה אלוף פיקוד מרכז. "עוזי דיין שהיה לפניו בהחלט היה בר שיח אבל הוא לא התמקד בנושא. בוגי היה זה שאיתר את הבעיה ופתר אותה".

כעת הוא מחפש לצרף אליו את השמאל הרך והמרכז השפוי כהגדרתו. הסלוגן "יש"ע זה כאן" יוחלף ב"יש"ע זה עם". "אתה יודע לאן אני חותר? אני רוצה שנחזור לאותם ערכי יסוד פלמ"חניקיים שנמצאים במכנה משותף רחב ועמוק, להחזיר את הערבות ההדדית כפי שזו התבטאה בימי נעורי. אתה זוכר איך למדנו על יהושע חנקין שעל האדמות שהוא קנה הוקמה חדרה? יש איתי קטע מהצוואה שלו שאני מבקש לקרוא לך: 'אל עמי בציון הנה זקנתי ועוד מעט הגעתי לגבורות על כן יש עם נפשי להיפרד מעמי בטרם אלך בדרך כל הארץ. לפני 60 שנה ומעלה נתגלה לי יעודי בחיים מטעם ההשגחה העליונה. גאולת הארץ לעמי. מאז דבקתי ביעודי זה בכל רמ"ח איברי. חתרתי לקראת הגשמתו בעודי בחיים, נתתי את לבי לגאולת שטחים שוממים נרחבים, הלכתי בגדולות ובמועט לא הסתפקתי, אבל גם לא בזתי לקטנות. שומה על הדור החפץ בגאולה... להרחיב את מסגרתו של מפעל ההצלה לעם הנודד והשואף לתחייה במולדתו המחודשת על אף הגזרות מבחוץ והמכשולים מבפנים. ולנוער שלנו ברצוני לומר, האמנתי בכוחו של היחיד לפלס דרכים חדשות לרבים ומערכת דוד וגלית שימשה לי תמיד דוגמה ועידוד. במקום שבו נמצא היום היחיד יבואו מחר עשרות ומחרתיים אלפים ורבבות. עלינו לדעת כי רק על ידי התמדה עקשנית ואמונה בלי מצרים בצדקת רעיוננו הנשגב נשיג את גאולתנו השלמה במולדתנו היקרה'.

"הנה תמצית הסיפור. זאת הציונות במובן המלא והשלם שלה ואם אתה מקבל אותה אז ההבדל בין לוד לאלון מורה הוא 19 שנים בלבד. התחושה שלי כילד היתה שברית הגורל היא ברורה לחלוטין. בחיים לא אשכח את הדמעות של פנינה סמסונוב, שהיתה המורה לבלט של חדרה, כשהודיעו ברדיו על שחרור הכותל המערבי. היא היתה שכנה שלנו ברחוב הגיבורים. היא בכתה כמו תינוקת מרוב התרגשות. הייתי בכיתה ד' ולא הבנתי מה לה, החילונית המובהקת, ולירושלים. התמונה הזו חרותה בי והחלום שלי הוא לחזור לאותה רוח שכולנו בסירה אחת, ערבים זה לזה. אני זוכר את חגיגות ה-75 ליסוד חדרה, שנה לפני ששת הימים, כשעל הבמה העלו את לובין הזקן ובקול רועד הוא סיפר איך הוא ייבש ביצות. אמנם לא היתה לו כיפה אבל כשאני הלכתי לפדואל ראיתי את לובין לנגד עיני. הטעמים האלה ניטעו בי לא פחות מאשר רבותי הטמיעו". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו