בסך הכל נפסלו שלושה חוקים - כללי - הארץ

בסך הכל נפסלו שלושה חוקים

בעשר שנים שעברו מאז נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו פסל בג"ץ רק שלושה חוקים או סעיפים, כולל ההחלטה מאתמול על חוק ערוץ 7. מאז התקבל החוק עצרה הכנסת את חקיקת חוקי היסוד בלחץ המפלגות הדתיות, אך היא נזהרת בדרך כלל שלא להעביר חוקים שייפסלו בבג"ץ. ההישג החשוב ביותר של החוק הוא דווקא חינוכי. הציבור החל להטמיע את העיקרון, שהדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב אלא גם משטר של זכויות. הזכויות החברתיות לעומת זאת נותרו מאחור

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק נוהג לספר את הסיפור הבא: תלמיד כיתה א' בנתניה התקומם נגד המורה שקראה לפני כל התלמידים את החיבור שלו, בניגוד להבטחתה כי החיבורים נמסרו לעיונה בלבד; כשפנה אל המורה, היא ביטלה את מחאתו בהינף יד; התלמיד סירב למחול על הפגיעה בזכותו, והלך להתלונן על המורה לפני המנהל. דוגמה זו, אומר ברק, מלמדת כי בשנים האחרונות הוטמע בציבור המסר שבחוקי היסוד - הדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב אלא משטר של זכויות אדם.

החודש מלאו עשר שנים לחקיקתם של שני חוקי יסוד. האחד, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והשני, חוק יסוד: חופש העיסוק. ואולם, מאז דוממה הכנסת את מפעל חקיקת חוקי היסוד ומסרבת להמשיך בו. הסיבה העיקרית לכך היא לחץ המפלגות הדתיות. מנהיג ש"ס לשעבר, אריה דרעי, אמר כי אפילו אם עשרת הדיברות יעוגנו בחוקי היסוד, הוא יתנגד לכך. זאת בשל הפרשנות של בית המשפט העליון, ובעיקר זו של ברק. את חופש העיסוק פירש בית המשפט כמתיר יבוא בשר לא כשר, והכנסת נדרשה לתקן פרצה זו. כך נמנעת חקיקת חוקי יסוד חשובים כמו זכויות במשפט וזכויות חברתיות.

הדתיים זועמים גם על ברק, הכולל במונח "כבוד האדם" זכויות שנותרו מחוץ לחוק היסוד. הפשרה הפוליטית שנדרשה לקבלת החוק כללה בו זכויות כמו קניין, עיסוק, חופש תנועה למדינה וממנה. בד בבד הפשרה הוציאה ממנו זכויות בסיסיות כמו שוויון וחופש הביטוי - שלדעת המפלגות הדתיות מאיימים על אופיה היהודי של המדינה, אך ברק סבור כי הן חלק בלתי נפרד מכבוד האדם.

בנוסף לכך, בפסק הדין בעניין "בנק המזרחי" (שעסק בשמיטת חובות הקיבוצים על פי חוק גל), פירש בית המשפט העליון סעיף בחוק כמסמיך אותו לבטל חוקי כנסת הפוגעים למעלה מן המידה ולתכלית לא ראויה בזכויות הקבועות בחוקי היסוד. אם כך, אומרים בחוגים הדתיים, כשמדובר בפרשנות ערכית ובביטול חוקי כנסת, ראוי שהדבר ייעשה בבית משפט לחוקה ייצוגי ונפרד.

ברק סופג ביקורת גם מהצד השני, ממשפטנים הסבורים כי עליו להרחיב את מעגל הזכויות שאפשר לגזור ממושג כבוד האדם. משפטנים חברתיים ככלת פרס ישראל למשפטים פרופ' רות בן ישראל, ד"ר אייל גרוס ועו"ד יובל אלבשן, טוענים שברק ובית המשפט העליון אינם מעניקים משקל מספיק לזכויות החברתיות. "נדמה לי כי הזכות לבריאות חשובה ובסיסית לאדם, לא פחות ואולי אף יותר, מחופש הדת", אומר גרוס. "חופש הביטוי או חופש התנועה נשמעים חסרי משמעות לאדם שאין לו מקור פרנסה, והאמירות בדבר הזכות לפרטיות נשמעות מגוחכות למחוסר הדיור".

היתה מהפכה?

לנוכח הפשרות בניסוח החוק, גינו אותו גם כמה חברי הכנסת, דווקא מאגף נוטרי זכויות האדם. "חוק של ייאוש, חוק של זכויות אדם לעניים ונסיגה גדולה", כינתה אותו שולמית אלוני; "חוק שהוא מעט מאוד, מצער ומסוכן", אמר מרדכי וירשובסקי; "צעד קטן מדי", הוסיף יוסי ביילין. אפילו הוגה רעיון פיצול הזכויות לחוקי היסוד השונים, אמנון רובינשטיין, הגדיר את הנוסח שהתקבל בסופו של דבר "צנוע ומינימליסטי".

לעומתם, בהרצאה שנשא כשלושה חודשים לאחר קבלת החוק, כינה ברק צעד זה "מהפכה חוקתית". ברק הסביר: "אם בעבר החוק קבע את הזכות, הרי שהיום הזכות עלתה בדרגה והיא קובעת את היקף השתרעותו של החוק. אם פעם חוקי המעצרים קבעו את היחס לעציר, הרי שהיום זכויות העציר קובעות את היקף החוק".

ואכן, הרטוריקה של כבוד האדם השתלטה על הפרקטיקה של המעצרים, הן על הפסיקה הן על החקיקה. לדוגמה, התקצר משך הזמן המרבי של מעצר חשוד טרם הבאתו לפני שופט ל-24 שעות. כמו כן, ניתן פסק הדין בעניין "גנימאת" שצימצם את עילות המעצר עד תום ההליכים.

האם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אכן חולל מהפכה בתפישת זכויות האדם בישראל ובהחלתן? ייתכן שאין די בעשר שנים כדי להעריך את השפעתו, אבל בכל זאת אפשר להסיק כמה מסקנות.

העקרונות הבסיסיים של זכויות האדם בישראל הונחלו על ידי שופטי בית המשפט העליון בשנות ה-50 וה-60 בלי חקיקה, וכמובן בלא חוקי יסוד בעלי אופי חוקתי. כבר בשנות ה-50 קבעו השופטים שמעון אגרנט ושניאור זלמן חשין את חופש הביטוי וחופש העיסוק כזכויות מוכרות במשפט הישראלי. וזאת, דווקא בשנות שלטונו של דוד בן-גוריון, שבהן הושם דגש על האופי הקולקטיווי של המדינה לעומת הזכויות האינדיווידואליות.

שנות ה-70 עמדו בסימן שינויים עמוקים בחברה הישראלית: ירידה חדה באמון של הציבור בממשלה בעקבות מלחמת יום הכיפורים; סיום ההגמוניה של תנועת העבודה; תחילת עלייתה של חברה אזרחית עצמאית, לרבות הקמת ארגוני זכויות אדם (בהם האגודה לזכויות האזרח, התנועה לזכויות האזרח - רצ והאגודה לזכויות הפרט). התחזקות התודעה של זכויות האדם ומיסודה הובילו לגידול במספר העתירות שהוגשו לבית המשפט העליון; זה מצדו נעתר והרחיב את מעגל הזכויות שקבע בפסקי הדין שלו. המשפטנית פרופ' פנינה להב, שחיברה את הביוגרפיה של אגרנט, מייחסת התפתחות זו גם לשינוי בהרכב בית המשפט העליון, שחל בעקבות פרישתם של שישה שופטים מהדור הישן בשנים 1980-1975 והתמנותם של מאיר שמגר ב-1975 ואהרן ברק ב-1978.

ואכן, בשנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 התחזקה הביקורת של מערכת המשפט על המינהל הציבורי והורחבה מגילת זכויות האדם שנקבעו בפסקי דין. בלטו בכך פסקי דין שניתנו בעניינים כגון חופש ההפגנה (סער, לוי), שוויון לנשים (נבו, שקדיאל), וחופש הביטוי (לאור, שניצר, כהנא). פסקי דין אלה שינו את האיזון בין הסוגים השונים של הזכויות והעניקו משקל רב יותר מאשר בעבר לזכויות האזרח. כל זאת, ללא חוק כבוד האדם וחירותו. השופטים, מתברר, לא נזקקו למסמך חוקתי כדי לעצב זכויות אדם.

כבוד הזקן, כבוד החתונה

השינוי העיקרי מבחינה משפטית לאחר קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ב-1992, בא לידי ביטוי בחקיקת סדרה ארוכה של חוקים שתכליתם הגנה ושמירה על כבוד האדם. לאחר קבלת החוק נחקקו החוקים הבאים: איסור התערבות גנטית, ביטוח בריאות ממלכתי, שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, זכויות התלמיד, שיקום נכי נפש בקהילה, זכות לקבורה אזרחית חלופית וחוק זכויות נפגעי עבירה. שמות החוקים מעידים על תוכנם, וכולם עלו בחיפוש באינטרנט לאחר הקשת המלים "כבוד האדם". מושג כבוד האדם החל לחלחל במישור החינוכי לבתי ספר ולצבא.

דווקא השימוש שעשה בית המשפט העליון בסמכות לבטל חוקים היה מוגבל מאוד. אתמול בוטל התיקון לחוק הבזק, שנועד להכשיר את השידור הפירטי של ערוץ 7, מהטעם שהוא סותר את חוק היסוד: חופש העיסוק. לפני כן בוטלו שני סעיפים בחוקים של הכנסת: האחד עוסק ברישוי יועצי השקעות, והשני בקיצור משך מעצר חיילים לפני הבאתם לפני שופט. כך, בפסק הדין "שגיא צמח נגד שר הביטחון", קיצר השופט יצחק זמיר את הזמן המותר למעצר חיילים. "ברור, כפי שבית המשפט אמר לא פעם, שבית המשפט נוהג בזהירות ובאיפוק עד שהוא מצהיר על הוראת חוק כי היא סותרת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולפיכך היא בטלה", כתב זמיר. "ואולם, במקרה זה, אפילו המשיבים אינם חולקים על כך שהחוק המתקן פוגע בחירות האישית של חיילים מעבר למידה הנדרשת ורצוי, אף לדעתם, לקצר את תקופת המעצר שנקבעה בחוק ולהעמיד אותה על 48 שעות בלבד".

המספר הקטן של חוקי כנסת שבוטלו מ-1992 נזקף לא רק לזהירות ולאיפוק שהזכיר השופט, אלא גם להפנמת משטר הזכויות החוקתי החדש בקרב היועצים המשפטיים של משרד המשפטים וועדות הכנסת. אלה משתדלים להתאים את הצעות החוק החדשות לרוח חוק היסוד ולבלום יוזמות לא ראויות בטענה כי "זה לא יעבור בבג"ץ".

עם המשתמשים בנימוק של כבוד האדם נמנים כמובן עורכי הדין, העטים תמיד על כל מושג עמום שבו אפשר לנפנף כדי להגיע אל היעד. דוגמה לכך הוא המושג תום לב; לאחר הכנסתו לחוק החוזים, הרבו עורכי הדין לטעון לחוסר תום לב של הצד השני כאשר ביקשו לבטל חוזה.

לא פעם העירו שופטי בית המשפט העליון במורת רוח על השימוש האינפלציוני במושג כבוד האדם. השופט זמיר כתב: "מי ששומע טענות שעורכי דין שוטחים לפני בית משפט זה בעת האחרונה, יכול להתרשם כי החוק (אותו מבקשים לתקוף בשם כבוד האדם - מ"ג) הורד לדרגה של החלטה מינהלית. עורכי דין באים בפני בית המשפט חדשות לבקרים, כשרוממות חוקי היסוד בגרונם, וטוענים כי חוק זה או אחר סותר חוק יסוד. האם כסדום היינו לעמורה דמינו, שכל כך הרבה חוקים פוגעים בזכויות היסוד של האדם, עד שאין להם תקנה? ואם אין שום יסוד לומר על חוק מסוים שהוא פוגע, למשל, בחופש העיסוק או בזכות הקניין, לפחות אומרים עליו שהוא פוגע בכבוד האדם. כל עותר והכבוד שלו".

מקרה נוסף שבו נעשה שימוש בנימוק זה היה כאשר חילונים בעלי זקנים עתרו לבג"ץ כדי לקבל ערכות אב"כ מיוחדות, שחולקו רק לדתיים. בשעת חירום, אמרו בצבא, שהחילונים יגלחו את הזקן. החילונים התקוממו וגייסו את כבוד האדם. השופט צבי טל, אדם דתי, סבר שמוטב היה לעותר "אילו נמנע מלהפוך את טיפוח זקנו לעיקרון שיסודו בכבוד האדם".

הנימוק של כבוד האדם היה אף בבסיס עתירתם לבג"ץ של יגאל עמיר ואחיו חגי, שביקשו לאפשר להם לצאת לחתונת אחותם. השופט שלמה לוין דחה את העתירה. "אין גם כל יסוד לטענה שזכותם של המבקשים להשתתף באירוע המשפחתי היא זכות יסוד, בין לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובין לפי דין אחר", כתב בהחלטתו.

הרטוריקה של כבוד האדם

ואולם, מתברר כי שופטי בית המשפט העליון אף הם עושים שימוש נרחב ברטוריקה של כבוד האדם להנמקת פסקי הדין שלהם ולחיזוקם. במרבית המקרים הם יכלו להגיע לפסק הדין גם בלא הנמקה זו, אבל בעידן החוקתי ראוי לעטר את הזכות בכבוד. כך כתב השופט מישאל חשין באחד מפסקי דינו על זכויות אסירים: "בהיכנסו אל כלא מקפח אדם את חירותו. את חירותו מקפח אדם - את כבודו אין הוא מקפח. כבודו של אדם יהיה עמו באשר ילך ויבוא, וכבודו בכלא ככבודו אל מחוץ לכלא. אדם, כל אדם, נושא את זכויותיו החוקתיות בצקלונו, ובאשר יילך שמה תלכנה זכויותיו אף הן".

השופטת דורית בייניש אסרה על ענישה גופנית של קטינים בנימוק זה: "ענישה גופנית כלפי ילדים, או השפלתם וביזוי כבודם כשיטת חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכל וכל, והיא שריד תפישה חברתית-חינוכית שאבד עליה כלח. הפעלת ענישה הגורמת לכאב והשפלה אינה תורמת לאישיותו של הילד ולחינוכו, אלא פוגעת היא בזכויותיו כאדם. היא פוגעת בגופו, ברגשותיו, בכבודו ובהתפתחותו התקינה".

גם השופט תאודור אור השתמש בעיקרון זה, כשקבע כי טיפול רפואי בגופו של אדם ללא הסכמתו המודעת הוא נזק בר פיצוי. "זוהי פגיעה בכבודו של אדם ובזכותו לאוטונומיה", כתב. "לזכותו של אדם לכבוד ולאוטונומיה יש חשיבות רבה בסיטואציה של טיפול רפואי. אכן, הטיפול הרפואי מצוי בגרעין הקשה של זכותו של כל אדם לשלוט בחייו".

ואילו השופט ברק זיכה בדרך זו את עורך "מעריב" לשעבר עידו דיסנצ'יק, לאחר שהורשע באחריות כעין שילוחית לעבירות שביצע העיתון בפרסום שמו של קטין. בית המשפט המחוזי החליט כי די בכך כדי להרשיע את העורך הראשי. נימוקו של ברק בהחלטתו לזכותו: "קביעת אחריות כזו נוגדת את עיקרון החוקיות בפלילים והיא אינה עולה בקנה אחד עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".

התחום הפלילי הוא בהחלט אחד התחומים המושפעים ביותר מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בכל שנות המדינה התאפשרו רק חמישה משפטים חוזרים. שניים מהם - בעניין רוצחי דני כץ ובאחרונה עמוס ברנס - ניתנו בהשראת חוק היסוד, שהוביל לתיקון בחוק והקל על השופטים להגמיש את המבחנים למשפט חוזר.

אין שוויון בכבוד

בימים אלה כותב ד"ר אייל גרוס מאוניברסיטת תל אביב מאמר שעניינו עשור לשני חוקי היסוד. לבד מהביקורת על קיפוח הזכויות החברתיות בשיח הזכויות החוקתי החדש, טוען גרוס לקיפוח נוסף: "התפתחות ההגנה על זכויות האזרח היתה מוגבלת לרוב ליהודים. גבול האקטיוויזם לא היה רק הקו הירוק, אלא קו ההשתייכות האתנית. אם אפשר בכלל לדבר על בית המשפט העליון כליברלי בתקופה זו, הרי שמדובר בליברליות בגרסה ציונית - בתוך הקולקטיב היהודי".

כדוגמה מביא גרוס את פסק דין "אל מטור" שניתן בבית המשפט העליון ב-1997, ועסק בהריסת בתים בנימוק של העדר רישיון בנייה. בקשת העותרים לביטול צווי ההריסה מסיבות הומניטריות - מצוקה כלכלית וקשיי דיור - נדחתה בפסק דין של פסקה אחת. "פסק הדין", כותב גרוס במאמר, "לא הדגיש את הבעייתיות שמעלה המקרה מבחינת זכותו של אדם לכבוד, לשוויון, לקורת גג ולקניין".

עם זאת, בשנים האחרונות החל בית המשפט העליון להאיר פנים גם לאוכלוסייה הערבית. במקרה אחד קבע בעתירה של ארגון עדאלה באפריל 2000, שהמשרד לענייני דתות הפר את עקרון השוויון בהקצאת כספים לבתי עלמין מוסלמיים, ובמקרה אחר קבע את זכות הייצוג של ערבים במועצת מינהל מקרקעי ישראל. "אלה הם המקרים הראשונים שבהם התערב בית המשפט העליון בנושא משמעותי הנוגע לאפליית אזרחים ערבים בישראל", כותב גרוס.

בפרשת היישוב קציר, שבו קבע בית המשפט כי זכותה של משפחה ערבית להתגורר ביישוב יהודי, נאלץ ברק להתגונן מול ביקורת כי זהו פסק דין אנטי-ציוני. "לאחרונה נשמעה טענה כי החלה זו של עקרון השוויון בין יהודים לערבים היא סופה של הציונות, או כי יש בה ביטוי לתפישה פוסט ציונית; אין לך דבר מוטעה יותר מטענות אלה", אמר ברק. "הציונות אינה מבוססת על אפליה בין יהודים לערבים. הנה כי כן, קביעתנו כי הקצאת מקרקעי המדינה לערבים וליהודים צריכה להיעשות על בסיס של שוויון, אינה קביעה אנטי-ציונית או פוסט-ציונית. זוהי קביעה ציונית במלוא מובן המלה. זו התגשמותה של הציונות, המבקשת לראות בישראל בית לאומי ליהודים, שבין כתליו שורר שוויון בין כל דייריו".

עו"ד דורי ספיבק כתב באחרונה על מצוקתו של מגזר נוסף - העובדים הזרים. במאמר שפורסם בכתב העת "הפרקליטים", מתח ספיבק ביקורת על יחסו של בית המשפט העליון למגדלנה פרננדז, אזרחית הפיליפינים, שהגיעה לישראל לפני כחמש שנים, לאחר שקיבלה אשרה לעבוד כמטפלת סיעודית.

"בינואר 2001 אובחנה מגדלנה כסובלת מסרטן השד", כתב במאמרו. "כשנודע למעבידה על דבר מחלתה, הוא פיטר אותה. מגדלנה המיואשת פנתה לחברת הביטוח לקבלת מימון לניתוח להצלת חייה. חיש קל הסתבר לה, כמו לעובדות אחרות במצבה, כי הפוליסה שברשותה אינה שווה את הנייר שעליו היא מודפסת. החברה הודיעה לה, כי עם פיטוריה פקעה הפוליסה, וממילא הטיפול היקר לכריתת שד אינו מכוסה. משרד הפנים הבהיר מיד, כי בהעדר ביטוח רפואי לא תוארך אשרת השהייה. מגדלנה הפכה לשוהה בלתי חוקית בישראל ונאלצה לממן בעצמה את הניתוח, שבוצע לבסוף בבית חולים פלשתיני, שבו עלות הניתוח זולה יותר.

"בעתירה לבג"ץ שהגישה עמותת רופאים לזכויות אדם, נדרשה המדינה לממן את הטיפול הרפואי ולקבוע הסדרים ראויים ושוויוניים לביטוח בריאותם של מהגרי העבודה. בטיעונים הוסברה הפגיעה בזכותם של מהגרי העבודה לביטוח בריאות מספק והולם, המהווה הפרה של עקרונות מוסר בסיסיים שמחייבים לתת לכל אדם יחס אנושי הוגן וראוי. מצב דברים זה עומד בניגוד משווע לשורה של עקרונות חוקתיים, ובראש ובראשונה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

"ואולם העתירה נדחתה בפסק דין קצרצר. שוב התברר כי בג"ץ אינו קשוב לטענות בדבר פגיעה בזכויות הקבוצה החלשה ביותר החיה בינינו: מהגרי העבודה. בג"ץ לא עמד אף במינימום המצופה מגוף המחויב לזכויות אדם - רגישות לסבל אנושי ומציאת פתרון משפטי שיבטיח את הטיפול הרפואי בעותרות (העתירה הוגשה בשם שתי עובדות זרות, מ"ג) שחייהן מוטלים על הכף".

ברק, יש לציין, דוחה את הביקורת העולה מהציפייה לגזור מכבוד האדם זכויות חברתיות שמעבר למינימום הנחוץ לקיום. טיפול מיידי להצלת חיים - כן, מימון דיאליזה לכל החיים - לא בהכרח. הנימוק העיקרי לכך הוא חוסר האפשרות להעניק זכויות שעלותן גבוהה בתחומי החינוך, הבריאות והדיור, שכן אלה עלולות לגרום לנטל כבד על תקציב המדינה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ