האיש מאחורי האטלס - כללי - הארץ

האיש מאחורי האטלס

בקורותיו המרתקות של הפרופ' משה ברוור גלום חלק לא מבוטל מן ההיסטוריה של המאה העשרים על תהפוכותיה. הגיאוגרף הנודע, מחבר האטלס שכל ישראלי מכיר, מקבל השנה את פרס ישראל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הפרופ' משה ברוור יקבל השנה את פרס ישראל בחקר הגיאוגרפיה, אך בה במידה גם יכול היה לקבלו על מפעל חייו. למרות פעילותו האקדמית והציבורית הענפה של ברוור, הנמנה עם השורה הראשונה של חוקרי הגיאוגרפיה בישראל, שמו ידוע ברבים בעיקר בזכות מפעל אחד, המזוהה עמו: האטלס העולמי, המוכר לכל מי שהתחנך בבתי ספר ישראליים בחמשת העשורים האחרונים. האטלס הזה, שיצא לאור לראשונה בתחילת שנות החמישים, מתעדכן בכל שנה מאז 1954. אז היה זה האטלס היחיד בסוגו ובהיקפו שהודפס בעברית. ברוור הגה את הרעיון באירופה החרבה מיד אחרי תום מלחמת העולם השנייה והוציאו לפועל בלי כל סיוע. לפני כמה ימים סיים לערוך את ההגהות למהדורה הבאה של האטלס, ה-59 במספר.

במשך השנים מילא הפרופ' ברוור תפקידים בכירים בצמרת האקדמית, חיבר ספרים העוסקים בגבולותיה של מדינת ישראל וגם ייעץ בענייני גבולות לממשלות שניהלו משאים ומתנים לשלום, אך על פי רוב הקפיד להישאר הרחק מאור הזרקורים.

ברוור, שהשנה ימלאו לו 83, הוא דור שני של גיאוגרפים וגם דור שני של מניחי יסודות לכרטוגרפיה ולחקר הגיאוגרפיה ביישוב היהודי בארץ. אביו, אברהם יעקב ברוור, שלמד גיאוגרפיה באוניברסיטת וינה עוד בשנים הראשונות של המאה העשרים, נשלח ב-1912 על ידי ארגון בני ברית בגרמניה ללמד בבית הספר למל בירושלים והיה למורה הראשון שלימד גיאוגרפיה בעברית. הוא המשיך אחר כך, במשך עשרות שנים, ללמד גיאוגרפיה בבתי ספר תיכוניים בירושלים ובסמינרים למורים ולמורות. בשנות השלושים הוציא לאור את האטלס העולמי הראשון שהודפס בארץ בעברית. קדם לו, בעברית, רק אטלס מצומצם שיצא לאור באירופה, בשנות העשרים, בעריכתו של זאב ז'בוטינסקי. גם האטלס של אברהם יעקב ברוור כלל מספר קטן של מפות. תפוצתו היתה דלה, שיווקו לא היה מוצלח והוא לא הודפס במהדורות נוספות.

אברהם יעקב ברוור, שהלך לעולמו ב-1975, בן 91, פירסם שורה ארוכה של מחקרים גיאוגרפיים על אזורים שונים בארץ. בשנות השלושים כתב ספר על התפתחותה האורבנית של תל אביב. בנו משה, שהיה אז נער בן 17, סייע לו באיסוף החומר. "היה שולח אותי לבדוק פרט כזה או אחר ברחוב זה או אחר או לאסוף חומר בלשכה לסטטיסטיקה של ממשלת המנדט", נזכר הפרופ' ברוור.

"מהיום שאני זוכר את עצמי, חייתי בצלו של אבי", הוסיף. "בשנת 1924, כשהייתי בן חמש, הוא פירסם מאמר בביטאון לגננות שיצא לאור בירושלים וסיפר איך הוא מלמד את בנו, זאת אומרת אותי, להכיר את הארץ, לאהוב את הנוף שלה, להכיר את הגיאוגרפיה שלה. הוא כתב שכבר בגיל שנתיים וחצי לקח אותי לטיול בחברון ושאני התרשמתי עמוקות מכל מה שראיתי. הוא המליץ לגננות לנהוג כך עם הילדים בגן".

"משה גדל בשנות העשרים בבית ירושלמי שהיה רווי באווירה של גיאוגרפיה", מספרת אחותו, חולדה ליברנומה, כתבת "הארץ" באיטליה. ליברנומה צעירה מאחיה בעשר שנים, אך קלטה בילדותה הדים למה שהתרחש בבית הוריה בשנות העשרים. "הטיולים עם אבא לא היו סתם טיולים", סיפרה בשיחת טלפון מביתה בפירנצה. "כל טיול עם אבא היה שיעור בידיעת הארץ ובאהבת הארץ. אבא הרבה לצאת לטיולים, גם עם תלמידים וגם עם חברים, ומשה תמיד היה מתלווה אליהם. היו הולכים באזור ים המלח, או באזור בית לחם, או בשכונות של ירושלים. אבא היה לוקח אותם למחצבות כדי ללמד אותם גיאולוגיה וגם היה מוציא את משה מהבית בלילות, כדי להראות לו את הכוכבים וללמד אותו אסטרונומיה. דברים כאלה. אבא, שהיה חבר של יוסף קלוזנר ושל ש"י עגנון ושל ביאליק, ידע שפות רבות אבל דיבר רק עברית. אני זוכרת שרק כאשר כבר למדתי בתיכון נודע לי, פתאום, שאבא בכלל יודע גרמנית ופולנית".

אביהם של משה וחולדה ברוור היה אדם דתי ("הייתי ממקם אותו בקצה החרדי של המזרחי", אומר בנו), ששילב חשיבה מדעית וסקרנות אינטלקטואלית עם אהבה לטבע ודבקות במצוות הדת. "הוא ממש עשה לי אינדוקטרינציה, גם מדעית וגם דתית", אומר ברוור. "בטיולים לימד אותי לאהוב גיאוגרפיה, גיאולוגיה ובוטניקה ובבית לימד אותי לשמור מצוות". המדע הוא תחום עיסוקו של משה ברוור עד היום; את מצוות הדת חדל לקיים אחרי שהתוודע למוראות השואה ולמלחמת העולם השנייה.

כאשר פרצה המלחמה, בספטמבר 1939, היה משה ברוור בחופשה בירושלים, אחרי סיום שנת לימודיו הראשונה, בגיאוגרפיה ובגיאולוגיה, באוניברסיטת לונדון. המלחמה קטעה את לימודיו באנגליה והוא נרשם לאוניברסיטה העברית. בד בבד החל לעבוד כעיתונאי ב"הצופה" וב"פלסטיין פוסט", שבינואר 1945 שלח אותו לאירופה כדי שיסקר את השלבים האחרונים של המלחמה. הוא סופח לכוחות הבריטיים ודיווח, בין השאר, על שחרורם של מחנות המוות בברגן בלזן וטרזיינשטאט. אחרי תום המלחמה גם סיקר את משפטי נירנברג. בסוף 1945 חזר ללונדון והמשיך בלימודי תואר שני.

את הרעיון להוציא לאור אטלס עברי הגה אז, כאשר שהה עם הכוחות הבריטיים בווינה החרבה. בעל חנות ספרים במרכז העיר, היחידה באזור שהיתה פתוחה, היה מוכן למכור לו תמורת כמה סיגריות אמריקאיות עותק מאטלס מפואר, שהוצא לאור לפני המלחמה על ידי מכון הולצל המפורסם, שפעל בבירת אוסטריה. ברוור הכיר היטב את האטלס הזה, כי אביו, שעד המלחמה הרבה לבקר באוסטריה ואף היה חבר באגודה הגיאוגרפית שלה, החזיק עותק ממנו בירושלים. ברוור החליט לעניין את מכון הולצל, שהתמחה בהדפסת אטלסים בשפות שונות, בהפקת אטלס בעברית.

"עלה בדעתי", הסביר במאמר שפירסם לפני שנים אחדות, "שמא ניתן לנצל את השיתוק והשפל הכלכלי שבו שרויה וינה כדי להפיק מהמכון הזה אטלס גיאוגרפי עברי הראוי לשמו". גם פעילות המכון היתה עדיין משותקת, אך מנהלו גילה עניין ברעיון. אלא שהתברר לו כי בווינה כולה, עיר שערב המלחמה הודפסו בה גם ספרי קודש יהודיים וגם ספרות ענפה ביידיש ובעברית, לא נותר ולו בית דפוס אחד המחזיק ברשותו אותיות עבריות.

אותיות נמצאו לבסוף בבית דפוס של מנזר לא רחוק מהעיר, ומימון ראשוני סופק, בתיווכם של אנשי ההגנה והסוכנות בעיר, מידי ספסרים יהודים, שלא מצאו דרך אחרת להיפטר מכמויות גדולות של שילינגים אוסטריים שהצטברו בכיסיהם. ברוור התחייב להחזיר להם את כספם בארץ, במטבע ארץ-ישראלי. הפקת האטלס נמשכה זמן רב והושלמה כעבור כמה שנים, אחרי ששלטונות אוסטריה החזירו לאמו רכוש שהיה שייך למשפחתה והוחרם על ידי הנאצים. מכירת הרכוש הזה סיפקה לו את המימון הדרוש. הוצאת הספרים יבנה הסכימה לשווק בישראל את האטלס שהודפס בווינה, אף על פי שהיה גם מי שטען כי אין זה ראוי שתלמידי ישראל ילמדו בעזרת אטלס שהודפס "במדינה נאצית". הוצאת יבנה ממשיכה להדפיס ולשווק את מהדורותיו המתעדכנות של האטלס גם כיום.

הקריירה האקדמית של ברוור החלה עם היווסדן של אוניברסיטאות תל אביב ובר אילן, שלימד בהן גיאוגרפיה של המזרח התיכון וגיאוגרפיה מדינית כבר בימיהן הראשונים. ב-1966 הקים את החוג לגיאוגרפיה של אוניברסיטת תל אביב ועמד בראשו עד 1974. בחלק מהתקופה הזאת עמד בראשה של המחלקה לגיאוגרפיה של אוניברסיטת בר אילן, שהקים ב-1968 וניהל עד 1971, וכן הנחה את לימודי הגיאוגרפיה בבית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל. במשך כ-30 שנה היה חבר בוועדה של משרד החינוך שקבעה את תוכנית הלימודים בגיאוגרפיה בבתי הספר היסודיים והתיכוניים. מחקרו האקדמי הידוע ביותר עוסק בגבולותיה של מדינת ישראל.

התמחותו בחקר הגבולות הפכה אותו ליועץ קבוע לגופים ממלכתיים שניהלו מאז שנות השבעים את המשאים ומתנים לשלום. "דווקא במשא ומתן הראשון, עם מצרים בקמפ דייוויד, לא התייעצו אתי", סיפר בשבוע שעבר. "מנחם בגין, שמעולם לא פגשתי אותו, חשב שגבול הוא מושג משפטי, לאו דווקא גיאוגרפי. לכן הוא לקח לקמפ דייוויד משפטנים ולא לקח אנשים שבקיאים בגבולות. התוצאה היתה שאחרי שהסכים לחזור לגבול הבינלאומי, חתם על מפת הגבול שהציגו המצרים בלי לדעת על מה הוא חותם. אחרי שהמשלחת חזרה לארץ, פנו אלי מלשכת ראש הממשלה ושאלו אותי אם יש לי מפה של הגבול עם מצרים".

כאשר השווה בין המפות גילה כי בקמפ דייוויד "חתמו על המפה הלא נכונה". הגבול בין מצרים לבין ארץ ישראל, הוא מסביר, נקבע ב-1906 בין בריטניה (ששלטה במצרים) לבין טורקיה (ששלטה בארץ) והוזז על ידי בריטניה, באופן חד-צדדי, ב-1913. התוואי שנקבע ב-1913, ושמעולם לא קיבל גושפנקה רשמית, הכליל את טאבה בשטח המצרי, בניגוד לקו שנקבע ב-1906 והיה הקו הרשמי, שהותיר אותה בשטח הטורקי, דהיינו בתוך גבולות ארץ ישראל. המצרים, גילה ברוור, החתימו את בגין על המפה מ-1913. אחרי שקיבלה ממנו את המפה מ-1906, החליטה הממשלה שלא לסגת מטאבה.

באמצע שנות השמונים, כאשר המחלוקת בין ישראל למצרים הובאה לבוררות בינלאומית, ברוור כבר נמנה עם הצוות הישראלי שהופיע לפני הבוררים. אלה פסקו כי על ישראל לכבד את חתימתה ולסגת מטאבה. "יצחק שמיר, שהיה אז ראש הממשלה, חשב שצריך לדחות את פסק הבוררות", מספר ברוור, "אבל שיכנעו אותו שכדאי לכבד אותו".

מאז פרשת טאבה, הוא נקרא לייעץ בכל המשאים ומתנים. במו"מ על קביעת הגבול עם ירדן הוא מילא תפקיד חשוב בשכנוע הירדנים לאפשר את המשך עיבוד האדמות של קיבוצי הערבה, המצויות ממזרח לקו הגבול. תפקידו זה זיכה אותו במכתב הוקרה מטעם ראש הממשלה יצחק רבין, שברוור מתגאה בו עד היום.

לפני כשנתיים, ערב ועידת קמפ דייוויד השנייה, הוא התבקש לייעץ לפלשתינאים דווקא. "שניים מעוזריו של יאסר ערפאת באו אלי לאוניברסיטת תל אביב ושוחחו אתי ארוכות על הקו הירוק", הוא מספר. "בעיקר רצו לדעת איפה בדיוק עובר הקו הירוק באזור שבין לטרון לבין קלקיליה ואילו משאבי טבע מצויים מתחת לאדמה באזור הזה". ברוור מספר שניסה לשכנע את בני שיחו שלא כדאי להם, לפלשתינאים, להתעקש על חזרה מלאה לקו הירוק. "הסברתי להם שחזרה לקו הירוק תאלץ את ישראל לסגור את הגבול ושבצד הפלשתיני של הגבול יקרה אז מה שקרה בצדו הירדני לפני 67' - הוא נהפך לאזור ספר והתרוקן כמעט מכל תושביו. אמרתי לפלשתינאים שגבול מתוקן ופתוח עדיף, מבחינתם, על גבולות 67' סגורים". הם לא השתכנעו.

בין השנים 1996-1994, כאשר ממשלותיהם של יצחק רבין ושמעון פרס ניהלו משא ומתן עם סוריה, מילא ברוור תפקיד חשוב בהכנת המסמכים שפירטו את ההבדל בין הגבול הבינלאומי, שישראל הביעה נכונות לסגת אליו, לבין קווי 4 ביוני 67', שסוריה דרשה לחזור אליהם: הקו של 67', שחלקו מצוי ממערב לגבול הבינלאומי, נשק לחוף הכינרת ואיפשר תביעה סורית לשליטה על מחצית האגם. כאשר יתחדש המשא ומתן עם סוריה, הוא יתקיים בנסיבות שונות. "בשנים האחרונות", אומר ברוור, "הכנרת מתייבשת וקו המים נסוג, גם באזור המריבה עם סוריה, בכמה מאות מטרים. גם אם ישראל תסכים עכשיו לחזור שם לקו של 4 ביוני, הסורים לא יישבו על קו המים, כי המים התרחקו. הם כבר לא יוכלו לדרוש ריבונות על מחצית הכנרת".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ