בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דור של אלימות

שלושה מחקרים על השפעות הסכסוך

תגובות

מחקר 1: ילדי האינתיפאדה הראשונה

אלימות בכל פינה

כותרת המחקר - "חשיפתם של מתבגרים פלשתינאים לאלימות במשפחה: ממדי הבעיה והשלכותיה הפסיכולוגיות" - נראית כמו עבודת מאסטר שגרתית, מאלה שמונחות על שולחנו של ד"ר מוחמד חאג' יחיא. המרצה הבכיר בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, יליד טייבה, בן 45, נחשב לאחד המומחים המובילים בארץ בחקר האלימות במשפחה בכלל, ובמשפחה הערבית בפרט. טבעי היה גם שרולה עבדו קלותי, סטודנטית ממזרח ירושלים, תבחר לבדוק את התופעה באוכלוסיית המתבגרים בשטחים ובמזרח ירושלים.

ברשות הפלשתינית הבינו כנראה איזה חומר נפץ חברתי ופוליטי טמון במחקר, למרות כותרתו הבלתי פוליטית בעליל. עשרות פצצות אנושיות יצאו מקרב קבוצת הגיל הנחקרת - בני 19-14 (בשנים 2000-1999). בהעדר שיתוף פעולה מצד גורמי החינוך הרשמיים בגדה, חולקו השאלונים ל-1,185 בני נוער במוסדות חינוך פרטיים. כדי לבדוק את השפעת החשיפה לאלימות במשפחה לטווח הארוך, החזירו השאלונים את הנערים והנערות לגיל 10-6. כך, בלי משים, הם החזירו את הצעירים המתבגרים לימי האינתיפאדה הראשונה. בלא שתיכננו להתמקד בה, השלכותיה הסתננו לכל פינה במחקר. בלא שהתכוונו לכך, הם מנבאים מה יהיה אופים של בוגרי ההתקוממות החדשה, שפרצה בינתיים במלוא עוזה.

ניתוח השאלונים לא השאיר מקום לספק: רובם הגדול של בני המחצית השנייה של "שנות העשרה" בשטחים סבלו בדרך כלשהי מתוצאות החיכוך הסביבתי: 78% מהמתבגרים ציינו שסבלו מעוצר מתמשך בסביבת המגורים שלהם; 68.5% היו חשופים לדאגה ישירה לביטחונו של קרוב משפחה; 70% ציינו שהם, או אחד מבני משפחתם, סבלו במהלך האינתיפאדה הראשונה מסגירת בתי ספר, או מהפרעה אחרת ללימודים; 21% ציינו שבן משפחה גורש מהשטחים; 58% ציינו שבן משפחה אחד לפחות הוגבל בתנועה על ידי מעצר, סגר, או איסור יציאה מהאזור; 41.4% ציינו שלפחות אחד מבני המשפחה נעצר מסיבות פוליטיות; 22.8% ציינו שבן משפחה, חבר, או אדם מקרב הקהילה שלהם נהרג כתוצאה מהעימות; 50.8% ציינו שאחד מבני המשפחה הותקף בידי צה"ל או המתנחלים; 30.6% דיווחו שבן משפחה נפצע בידי הצבא או המתנחלים ו-8.3% דיווחו שקרוב המשפחה נהפך כתוצאה מכך לנכה.

למרות ההקשרים הברורים של האינתיפאדה, במוקד המחקר עמדה בכל זאת מידת חשיפתם והתנסותם של בני נוער פלשתינאים בבעיות של אלימות במשפחתם: האם צפו באלימות בין הורים, או כלפיהם וכלפי אחיהם? כיצד הם תופשים את ההורים שלהם? האם הם סובלים מבעיות נפשיות? המחקר משווה את התופעה ביישובים עירוניים, לעומת כפרים ומחנות פליטים.

אלא ששוב הותירה האינתיפאדה הראשונה את חותמה הברור. "בדקנו מהם המנבאים החזקים ביותר של אלימות במשפחה", מספר חאג' יחיא. "מצאנו שמידת החשיפה של המשפחה והילד בפרט, והקהילה בכלל, לתנאי דחק (stress) פוליטי ולאלימות סביבתית-פוליטית, היא המנבא החזק והעקבי ביותר של כל דפוסי האלימות: בין בני זוג, בין אחים ובין הורים לילדים".

המחקר מלמד שילדים שהתנסו בחוויות של דחק ואלימות פוליטית פיתחו מפלס גבוה של דיכאון וחרדה, עד כדי רמה קלינית, וכן קשיים בתחום הריכוז והחשיבה. הם נוטים לפתח תסמינים פסיכוסומטיים - דוגמת כאבי ראש, הפרעות שינה, הרטבה, כאבי בטן והקאות. בני נוער שנחשפו למצוקות האינתיפאדה גילו נטיות להתנהגות עבריינית ולאגרסיוויות נגד הסביבה. קשיי תפקוד בבית הספר השפיעו לרעה על ההישגים בלימודים. ד"ר חאג' יחיא מסכם: "לידנו גדל דור שמרחפת עליו סכנה ממשית להידרדר לשוליים החברתיים, ולהיות מסוכן גם למשפחה הקרובה שלו, גם לקהילה שלו וגם לשכנים".

הממצאים העיקריים האחרים של המחקר הם, שמתבגרים פלשתינאים עדים וחווים רמה גבוהה של תוקפנות פסיכולוגית ואלימות פיסית בתוך משפחת המוצא במשך תקופת הילדות וההתבגרות; אמהות מתעללות יותר בבנות, והאבות בבנים. ההתעללות בצאצאים גדלה ככל שרמת ההשכלה של ההורים נמוכה יותר; נחקרים מוסלמים דיווחו שהם עדים וחוו התעללות פיסית ופסיכולוגית יותר מאשר נבדקים נוצרים; נמצא קשר מובהק בין מתבגרים שנחשפו לתוקפנות פסיכולוגית ואלימות פיסית לבין השלכות פסיכולוגיות, כגון דפוסי התנהגות נסיגתית, תוקפנות, חרדה, דיכאון, בעיות חשיבה וריכוז, בעיות חברתיות, התנהגות עבריינית, התנהגות אגרסיוויות, הפנמה והחצנה של בעיות מתבגרים.

מחקר 2: נערי האינתיפאדה השנייה

חוסר אונים והשפלת ההורים

הממצאים המדאיגים בנוגע להשלכות ארוכות הטווח של האינתיפאדה הקודמת על אופי הדור הבא של החברה הפלשתינית, עודדו את חאג' יחיא לברר כיצד ילדים פלשתינאים תופשים את העימות הנוכחי. לפני כחודש החליט לבדוק כיצד הם מתמודדים עם המצב ולפתח כלי לאיתור נקודות התורפה של האוכלוסייה הזו. את המחקר החדש הוא עורך בקרב מתבגרים (18-14) באמצעות ארבע קבוצות מיקוד. הפעם מדובר בצעירים שנחשפו לאירועים קשים שבעתיים מאלה שחוו בילדותם. רובם נחשפו להפצצות, לטנקים, לחיסולים, למתאבדים ולמכוניות תופת. בשלב הבא יקיים קבוצות מיקוד דומות של הורים ושל מורים.

"אני מוצא הרבה מאוד כעס על ההורים", אומר חאג' יחיא. "מצד אחד, הנערים נתונים ללחץ של ההורים, להימנע ממעורבות בהפגנות ובעימותים אלימים. מצד אחר, הם צופים מקרוב בהשפלתם של ההורים, האחים הבוגרים וקרובי המשפחה. המתבגרים נוכחים בחוסר האונים של אותם בוגרים, שאמורים לספק להם הגנה, ונעים באמביוולנטיות שבין כעס להזדהות אתם".

מאפיינים אחרים של הקבוצה:

* חוסר יציבות בחייהם של ילדים החיים בצל עימות. הם אינם יודעים אם מחר יילכו לבית הספר, או שמחמת המצב הביטחוני, יישארו בבית. הם קטנים מכדי להשפיע על המציאות.

* ההפצצות, המעצרים והריסות הבתים נוחתים עליהם במפתיע, בלא שום הכנה נפשית וקוגניטיווית לקראת החוויה הקשה. הדבר גורם להרגשת חולשה, לתפישה עצמית ולדימוי עצמי נמוכים, תחושת חוסר ישע וכעס על המבוגרים, שידם קצרה מלהושיע.

* המתבגרים משתתפים לעתים קרובות בעצרות עם, תהלוכות ולוויות. הם נחשפים להצהרות אלימות, לשירי נקמה וליריות באוויר. בין אם הנער מעוניין ובין אם לאו, במוקדם או מאוחר הוא מזדהה עם הסביבה.

* הנערים מדווחים שהם שומעים מההורים על חרדה, חוסר אונים, מרירות ועל רצון לנקום את סבלם. משפט כמו "כשאגדל ואהיה גבר ואשיג מה שהם לא השיגו", הוא ביטוי אופייני לתופעה של העברה בין-דורית של הטראומה על כל מרכיביה, כולל חרדות, כעסים, רגשות הנקם וכדומה. הנערים מדברים על הטראומה של סביהם והוריהם, שהיא גם הטראומה שלהם. לכן הם מדגישים את ההקרבה למען המולדת, לאו דווקא במונחים אובדניים. הם מתייחסים לפליטות (בעיקר תושבי מחנות הפליטים), להפקעת אדמות ולתקיפות של המתנחלים. "רק לצורך ההקבלה המדעית, ובלי שום כוונה להיכנס להתפלמסות פוליטית, או לוויכוח מי סובל יותר", מדגיש חאג' יחיא, "התופעה הזו מזכירה מחקרים על הדור השני והשלישי של השואה: העברה בין-דורית של טראומה. יותר משהיא תוצאה של המצב הנוכחי, הטראומה של הצעירים היא תוצאה של הטראומה של ההורים".

ושוב, בלי להיכנס לוויכוח על הסימטריה והא-סימטריה של הסבל שכל אחד מהעמים גרם לעם השני, אומר חאג' יחיא: "אני רוצה לבדוק איזה דור של ילדים ישראלים ופלשתינאים אנחנו מגדלים. האם זה יהיה דור פתוח להבנת החרדות של הצד השני, או דור מקובע בתוך הכעסים, חוסר האמון, החרדות והייאוש שלו והשאיפה לנקמה".

הוא מאמין שיהיה קשה להשיג שלום בלי אמפתיה של צד אחד לנרטיב של הצד השני, ולכן חשוב לו לעורר את האמפתיה ההדדית. "הדברים שאני שומע בקבוצת המיקוד הפלשתינית מלמדים שאנחנו רחוקים מכך מרחק של דורות. אני מניח שהיכולת לפתח אמפתיה כלפי הפלשתינאים אינה טובה יותר גם בחברה היהודית". וגם אם נגיע לשלום, בשנים הבאות ידיהם של העובדים הסוציאלים, הפסיכולוגים וחוקרי הנוער הפלשתינאים יהיו מלאות עבודה.

מחקר 3: תושבי גילה

דרוש טיפול נפשי מונע

כל אימת שהפלשתינאים מגיבים על פלישה לרמאללה בירי על שכונת גילה שבדרום ירושלים, ראש הממשלה מעלה על נס את הנחישות וכושר העמידה של תושבי השכונה. מומלץ שבפעם הבאה יחליף קודם לכן מלים עם רופא המשפחה, ד"ר אדי יגור מהסניף המקומי של קופת חולים לאומית, או עם ד"ר אלכסנדר גרינשפון, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות ועמיתו ד"ר אלכסנדר פוניזובסקי. הם יוכלו לספר לו דבר או שניים על מחירה של הנחישות השכונתית. ביוזמתו של פרופ' יצחק לבב, ראש יחידת המחקר בשירותי בריאות הנפש, בדקו השלושה את רמת המצוקה הנפשית בקרב תושבי גילה שנחשפו להתקפות ירי חוזרות לאורך תקופה ממושכת.

המדגם כלל 125 פונים ברצף לרופא משפחה אחד במרפאת קופת חולים לאומית המשרתת את אזור גילה, שכונה בת 40 אלף תושבים, הגובלת בשטחי הרשות הפלשתינית. מאז פברואר 2000, ובמהלך תקופת המחקר (5 בספטמבר עד 19 בנובמבר 2001), מהווה גילה מטרה לירי תכוף ולעתים עז. לפי המרכז הקהילתי בגילה, בסך הכל אירעו מאז פברואר אשתקד 243 התקפות ירי, בהן 67 בתקופת המחקר. נרשמו כ-400 מיקרים של פציעות ונזק לבתים ולרכוש.

באמצעות שאלון למילוי עצמי, התבקשו הפונים לדווח על סימפטומים הקשורים למצוקה נפשית (חרדה ודיכאון), וכן להשיב לשאלות הנוגעות לשימוש בתרופות הרגעה ושינה. בשאלון התבקשו הנבדקים גם לציין את היקף החשיפה לירי, האם ובאיזו מידה נפגע רכושם, וכן להתייחס לדפוסי הפנייה שלהם לעזרה. מתוך המדגם כולו, 84 נבדקים היו תושבי גילה ואילו 41 מבין הפונים גרו באזורים אחרים בירושלים, שלא נחשפו לירי. חולים אלה שימשו קבוצת השוואה (32% .(comparison group מתושבי גילה שהגיעו למרפאה דיווחו שהם או שכניהם נחשפו להתקפת ירי אחת לפחות, בעוד ש-30% דיווחו על נזק שנגרם לבתיהם ו/או למכוניתם. איש מהתושבים באזורי העיר האחרים לא דיווח על חשיפה לירי.

התוצאות היו צפויות וחד משמעיות: המצוקה הנפשית בקרב תושבי גילה היתה גבוהה יותר (באופן מובהק) מאשר בקרב אלה שגרו בשכונות אחרות: 15.5% מתושבי גילה שהשתתפו במחקר דיווחו על סימפטומים של דחק (stress) ברמה קלינית; נמצא קשר בין רמת הדחק לבין משך החשיפה לירי; בתקופות של חשיפה אינטנסיווית לירי עלתה התכיפות של פנייה לטיפול במרפאה ראשונית (עם תלונות שונות); נמצא קשר בין רמת הדחק ובין תכיפות השימוש בתרופות הרגעה ושינה.

החוקרים הופתעו לגלות שלא נמצא קשר בין רמת הדחק ובין החשיפה הישירה למקורות הירי (כאשר הושוו תושבי הרחובות שהיוו מטרה ישירה לתושבי רחובות סמוכים). הם לא איתרו גם קשר בין רמת הדחק לבין החוויה של נזק לרכוש, כלומר, אלה שרכושם (רכב או בית) ניזוק לא הראו רמת דחק גבוהה יותר מתושבים אחרים. נמצא מתאם מובהק בין המצוקה הרגשית של הנבדקים מגילה, בקשת עזרה ושימוש בתרופות הרגעה או תרופות היפנוטיות, לבין תקופות ירי תכוף.

ד"ר גרינשפון אומר שהמחקר מצביע אמנם על כך שישראלים החשופים לירי מצוידים ב"כוחות אישיים טובים" להתאושש ממצבי דחק. "בחודש שקט מצליחים רובם להתארגן במהירות", אומר ראש שירותי בריאות הנפש, "אבל אם לא מטפלים בתופעה, כל אירוע נוסף גורם לעלייה בסף החרדה, והדבר עלול להגיע עד כדי קריסה". הפסיכיאטר הראשי ממחיש את כוונתו: "אתה יכול לשבת ולדבר עם אדם, ואינך מבין מדוע הודעה ברדיו, או צליל אזעקה גורם אצלו להפרעה. בדיקה יסודית תגלה שהאיש עבר סדרה של אירועי דחק".

ממצאי המחקר חיזקו את דעתם של אנשי בריאות הנפש, שעל המערכת הרפואית להקדים לטפל באזרחים שנחשפו לירי או לפיגועים. "הוכח שאם מטפלים בקורבן ממש אחרי האירוע, גם אם אין בגופו שום סימן לפגיעה, אפשר למנוע במקרים רבים התפתחות של הפרעות פוסט-טראומטיות שיהיו קשות הרבה יותר לטיפול". לדבריו, בתי החולים קיבלו הנחיות שלא לשחרר שום אדם שנחשף לאירוע דחק קודם שהוא מקבל טופס מתאים. הטופס כולל הנחיות מהן תופעות נורמטיוויות ואלו תסמינים מצריכים פנייה להמשך טיפול.

ד"ר גרינשפון מציין, שהמחקר מראה בבירור שאם רופא המשפחה יכול לייחד כמה דקות לכל פונה שסובל מחרדה, יש סיכוי למנוע בעיות פסיכוסומטיות חמורות וריצה מרופא לרופא. משרד הבריאות החליט להציב צוותי סיוע באזורים פגועי טראומה ולהעביר קורסים לרכזי שעת חירום במרפאות, לצורך מתן טיפול קצר מועד לנפגעי חרדה. נחישות וכושר עמידה לא הוזכרו באבחנות המחקר, וגם לא בתרופות שהדוקטור הציע לתושבי גילה ולשאר אזרחי ישראל החרדים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו