בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלוף עצבות

כמה קצינים בצה"ל מקבלים דרגת אלוף בגיל 42? וכמה מפקדים בכירים מוכנים לעלות על במה ולהגיד - נכשלתי? סוד הקסם העצוב של אלוף פיקוד הצפון החדש, בני גנץ

תגובות

מאז יולי 2001 נושא בני גנץ בתואר מחייב: "צעיר האלופים בצה"ל". במטכ"ל שרוב אלופיו נושקים לגיל 50 זכה גנץ לדרגה שלו בגיל 42, אחרי שלוש שנים בלבד בדרגת תת אלוף. בשבוע שעבר נכנס לתפקידו כאלוף פיקוד הצפון, עמדת מפתח שהופכת אותו לאחד המועמדים המבטיחים ביותר להתייצב בראש הפירמידה הצבאית בבוא היום.

מה סוד הקידום המטאורי של בני גנץ? ההסבר הקל בא מתחום הפוליטיקה הצה"לית הפנימית: גנץ הוא בן טיפוחיו של שאול מופז, הרמטכ"ל שמילא את צמרת צה"ל בקצינים המקורבים אליו בתוקף עבר משותף בצנחנים. איכשהו קרה שכל הקצינים שהתקבצו סביב שולחן הישיבות של מח"ט הצנחנים אל"מ מופז מפקדים היום על כל הגזרות הרגישות והחשובות ביותר של צה"ל.

כמה דוגמאות: תא"ל מאיר כליפי, לשעבר קצין האג"ם של מופז בצנחנים, מפקד על אוגדה 91 המופקדת על גבול לבנון; תא"ל גרשון יצחק (ג'רי), שהיה מפקד גדוד הצנחנים 202, מפקד על אוגדת יהודה ושומרון; תא"ל ישראל זיו, שהיה מג"ד 50 מפקד על כוחות צה"ל באזור עזה; ואחרון אחרון חביב, בני גנץ, לשעבר מפקד גדוד הצנחנים 890, מקבל עכשיו לפיקודו את הגזרה הצפונית כולה. איך שלא בוחנים את התופעה, מתעוררת תהייה כיצד כל החוכמה והמקצועיות הצבאית נובעות ממקור אחד בלבד - חטיבת הצנחנים של מופז.

לכל לאורך המסלול שלו הוקפץ גנץ מעל בני גילו ומחזורו פעם אחר פעם. לראשונה זה קרה בתחילת דרכו, כשמ"פ בגדוד 50 סולק בעקבות תאונת אימונים וגנץ הוזעק למלא את מקומו. לאחר שמפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין, נהרג בפברואר 99' מהתפוצצות מטען שהניחו אנשי חיזבאללה, הוזנק גנץ הצעיר למלא את מקומו. הדילוג הבא, שוב בנסיבות עגומות, בא בספטמבר 2000, כשהחליף את מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, תא"ל שלמה אורן, שהודח מתפקידו בשל חלקו בפרשת "דובדבן" בעסירה א-שמאליה, תקרית שבה נהרגו שלושה חיילים מאש חבריהם. גנץ קיבל את אוגדת איו"ש ערב פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. בקושי מלאו תשעה חודשים לכהונתו זו וכבר נשלף, בעיצומה של הלחימה בשטחים, להיות מפקד הגיס הצפוני, צעד שנראה כאילו נועד להכשיר אותו להיות אלוף הפיקוד. ואמנם, אחרי כשבעה חודשים בלבד הוזנק, כמצופה, לתפקיד הבכיר הנוכחי.

נסיך או צפרדע

לא פלא שהההתקדמות הצבאית המהירה הצמידה לגנץ את הכינוי "הנסיך". אלא שהנסיך בעצמו מתייחס בביטול לתואר האצולה ובעיניו שלו הוא דומה יותר לצפרדע. "בבצות שאני נמצא בהן אני עדיין מחפש את הנסיכה שתיתן לי נשיקה", אמר לאחרונה לעמית. גנץ יודע על מה הוא מדבר. למרות הקידום המסחרר הועם זוהר נסיכותו עם השנים וטור החובה שלו כבר אינו ריק כפי שהיה עד "דמדומי שחר", מבצע הנסיגה מלבנון, ואירועי "גאות ושפל", המבצע שפתח את העימות הנוכחי עם הפלשתינאים.

יש בגנץ מנות לא קטנות מאותו מרכיב חמקמק שנקרא כריזמה. הוא מסוג המפקדים שקשה להתעלם מנוכחותו ומדבריו. הוא בולט בכל חבורת קצינים, לא משנה מהן דרגותיהם, ואם זר ייקלע לחברתם סביר שמבטו מיד יתמקד בגנץ. קשה להסביר למה: יש המצביעים על חיצוניות המרשימה - עם קומתו התמירה, קלסתרו המסותת וכחול עיניו הוא ליהוק טבעי לכל סרט מלחמה הוליוודי. אחרים מציינים דווקא את אישיותו - לקט הערכות אופי כולל מונחים כמו "הדר", "נועם ההליכות", שלווה פנימית", "העדר פוזות", "איש כבוד" ועוד כהנה וכהנה.

בני גנץ, נשוי (לרויטל) ואב לשניים, מתגורר במרכז הארץ. הוא נולד ב-1959 במושב העולים כפר אחים שליד קסטינה, בן להורים דתיים, ניצולי שואה, שנישאו במחנה מעצר למעפילים בקפריסין והיו ממייסדי המושב. את הכיפה הסיר מראשו ביום שבו נכנס בשערי פנימיית הכפר הירוק, שם התמחה בענף הרפת. אתו במחזור היה אל"מ במילואים יגאל שרון, מח"ט חברון לשעבר ומרואיין מבוקש בהווה.

"הייתי די מקובל, לא דמות מיתולוגית אבל הייתי בסדר", כתב גנץ לפני שנתיים בחוברת היובל של המוסד. ה"בסדר" הזה לא כלל הצטיינות בלימודים: בכיתה י' היו לו שבעה ציונים שליליים, מה שגרר איומי סילוק מצד ההנהלה. בסופו של דבר מחלו לו בעיקר בזכות פעילותו בוועדות שניהלו את חיי החברה והמשק בבית הספר. הוא היה סדרן עבודה, התפקיד בה"א הידיעה חשף את ניצני המנהיגות שלו כבר בגיל 16. "הכל מייצר אחריות לקחת על עצמך דברים", הוא סיכם בעלון את תרומת הפנימייה לגיבוש אישיותו. כשביקר במקום לרגל חגיגת היובל, לראשונה מאז סיים את בית הספר בקיץ 77', הוא שם פעמיו קודם כל ל"מחששה" (הוא נשאר מעשן כבד עד היום).

גנץ התגייס לגדוד 50 (נח"ל מוצנח) בזמן שדימוי הגדוד היה ירוד בגלל שורת תקלות מבצעיות בלבנון. המפנה לטובה החל להסתמן כשדורון אברוצקי (אלמוג), אלוף פיקוד הדרום הנוכחי, התמנה לפקד על הגדוד. גנץ הוא אחד התוצרים המובהקים של אותה תקופת פריחה. "נבון, שקול, מבריק ושובב", זוכרים אותו חייליו ומשחזרים את סיפור מסע הכומתה מאנדרטת הצנחנים בתל נוף דרך גבעת הרדאר לכותל המערבי. המג"ד הכתיב קצב מטורף, פלוגה א' - שגנץ היה בה הסמ"פ - צעדה במאסף. אחרי שעברו בקיבוץ גזר הופתעו הכל לראות את גנץ מפטרל לאורך הטור על זוג אופניים שסחב מאחת החצרות, מדווש להנאתו ומצלצל בפעמון כאילו הוא בטיילת, "מבסוט כמו ילד וחיוך קונדסי על פניו".

הכל היו משוכנעים שאברוצקי לא ישתוק על המעשה, אבל המג"ד הצטרף לצחוק הכללי. היתה תחילתה של ידידות, שממשיכה להתקיים למרות פער הדרגות וההבדלים בסגנון. "היה לנו לפניו מ"פ בחסד, אבל הצל הענק שהוא הטיל לא כיסה את בני", אומרים כמה מחייליו. "לרגע לא היה לנו ספק שאם הוא יישאר בצבא הוא יהיה קצין בכיר".

אחרי שסיים תפקיד מ"פ נשלח גנץ לארצות הברית לקורס של המארינס. במלחמת לבנון הוא הצטרף לכוח הצנחנים שלחם במערב ביירות, החליף מ"פ שנפצע ואחר כך התמנה למפקד החה"נ (יחידת ההנדסה החטיבתית). בשנת 84' זימן אותו דורון אלמוג להיות סגנו ב"שלדג". ציון הדרך הבא היה מג"ד 890, הזירה העיקרית היתה דרום לבנון, שבה חווה ארבע היתקלויות.

בשנת 89' הוא התמנה למפקד "שלדג", והביא אתו רבים מאנשי 890 שיסייעו לו. הקדנציה שלו נמשכה שנתיים, וגולת הכותרת שלהן היתה "מבצע שלמה" להבאת יהודי אתיופיה במאי 91'. ותיקי שלדג, לא שחקני הרכש של גנץ, מציינים ברובם שהוא לא הטביע חותם של ממש. "הוא לא כוכב, הוא לא התקווה הלבנה. הוא בסדר, הוא אדם ערכי שאין בו מילימטר של רוע, מצד שני הוא שמרן ולא ממש פורץ דרך. המסר שלו זה שקט תעשייתי".

בניחותא

גנץ אינו מזן המפקדים האימפולסיוויים, השתלטניים, הששים אלי קרב ומקבלים החלטות מהמותן. אם כבר הוא מייצג את המפקד הדמוקרטי, המתלבט, המתייעץ, ויש אומרים - ההססן. בכיר בשב"כ שעבד לצדו אומר: "בקבלת החלטות הוא בפירוש מהסוג האטי ומבחינתי זה בסדר. הסגנון שלו הוא 'בוא נראה, בוא נבדוק, בוא נלמד קודם את המשמעויות', הוא שם על עצמו הרבה בלמים אבל ברגע שהוא מחליט העשייה מתבצעת במלוא התנופה".

מפקד יחידה מיוחדת: "הפטנט הזה של הטיפוס המתלבט - הוא עושה בו שימוש מוגזם. בני הוא איש שתענוג לעבוד אתו בצוות, הוא אמן ביצירת תחושה של שותפות והזדהות, הוא לא מנסה להשפיע בכוח, בחפ"קים הוא סמל של שלווה ורוגע, אף פעם לא בלחץ. הבעיה היא, ויש כאלה שאותם זה משגע, שהוא נוטה לדחות החלטות למחר ואז למחרתיים, אולי אפילו כדי למוסס אותן. אבל אפשר להסתכל על זה מזווית אחרת. האמנות היא לאו דווקא לקבל החלטות, שאז אתה עלול לסגור לך אופציות, אלא לקבל החלטות בזמן, כך שהדחייה שומרת את האופציות פתוחות".

מג"ד צנחנים: "יש כאלה שמעדיפים לקבל החלטה, אפילו פחות טובה, העיקר להחליט עכשיו. בני לחלוטין לא שייך לאלה. עד שהוא מחליט הנשמה יוצאת, התפישה שמנחה אותו היא שכדאי לחכות עד לדקה התשעים ואפילו לתוספת הזמן בתקווה לאסוף בדרך עוד מודיעין. הוא יודע בדיוק מה שהוא רוצה, זה לא שהשיטה שלו היא לחכות עד שהפריץ ימות".

הסימן הברור ביותר לעובדה שהפיקוד הבכיר רוצה ביקרו של גנץ היה מינויו למח"ט חברון אחרי הטבח שעשה ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. הוא הרבה להופיע אז בתקשורת, לא רק בגלל המצב הרגיש אלא גם משום שהוא שייך לזן הקצינים שהמצלמה אוהבת ודובר צה"ל נהנה לחשוף לציבור - שילוב של דיבור רהוט, רוגע, צניעות, אף לא שמץ מאצ'ואיזם וכבונוס - מראה של גנרל.

"אני אוביל את החטיבה בהשקט ובבטחה", היה המשפט שבו פתח את שיחת ההיכרות כשהתמנה בספטמבר 96' למפקד חטיבת הצנחנים. כאן הוא עצר, בעיניים חצי עצומות הוא שאף מהסיגריה, ובטרם המשיך בדבריו המסר כבר היה ברור: ההתנהלות מעתה והלאה תהיה שונה לחלוטין מהסגנון שאפיין את קודמו ישראל זיו. הקצינים התקשו לעכל את העצמאות והחופש שהוגשו להם פתאום במנות גדושות, אחרי שהתרגלו לנוקשות של קודמו, שהכתיב להם 24 שעות ביממה מה עליהם לעשות.

גנץ, הקוטב ההפוך מזיו ה"פרוסי", הציע דגם של מנהיגות מרוככת שיש בה לא מעט מרכיבים אזרחיים. הוא גילגל את היוזמה לפקודים והיו שלא עמדו במעבר הקיצוני. חסרה להם הלוחמנות והכוחניות של המח"ט היוצא. אחרים נשמו סוף סוף לרווחה. "הצנחנים ייזמו, יובילו, יהוו דוגמה ומופת וינצחו בקרב", היה המוטו שלו, והודות לאנושיות ששידר הוא הצליח לרתום לשירות קבע כמעט כל מי שרצה.

נקי, מחושב, לאט לאט, אין ספק שקצין אג"ם של גנץ בצנחנים, איתי וירוב, קלע בול כשהצמיד לו את הכינוי "בני-חותא". גנץ כדרכו השכיל להקיף את עצמו באנשים מעולים, הוא היה תכליתי וממוקד מאוד ואת הטיפול בתחומים שלא עניינו אותו הוא השאיר לחבר הנאמנים. הוא לא טבל את הידיים בבוץ, המנהיגות שלו היתה מרוחקת, לא צ'פחות ולא הסתחבקות.

"הוא לא היה חבר, הוא היה אבא", מעידים פה אחד המג"דים ששירתו תחתיו, רובם ככולם אוהדים מושבעים. מצד שני, הם זוקפים לחובתו את הטיפול הרך מדי במפקדים שמשכו לכיוונים שליליים. "הוא לא ממהר לבעוט, הוא מעל הדברים האלה, וכשהוא כבר מבחין בתככנים הוא מתעלם. בצנחנים זה איכשהו הסתדר, אבל בפיקוד צפון, שהוא לא המגרש הביתי שלו, העדינות עלולה להיות בעוכריו".

נכשלתי

לקראת סוף הקדנציה שלו כמח"ט, נתקל כוח של סיירת צנחנים במאי 97' במארב חיזבאללה שמונה ק"מ מצפון לרצועת הביטחון. בקרב שהתפתח נהרגו שלושה: סרן ערן שמיר (סגן מפקד היחידה), סמ"ר זאב זומרפלד וסמ"ר רן מזומן. שבעה אחרים נפצעו, בהם מפקד הסיירת. מבצע "מרכבות האלים" נועד, על פי מקורות לבנוניים, להציב מכ"ם מתוחכם בעומק השטח הלבנוני כדי לעקוב אחר תנועות חיזבאללה.

האבידות, ההסתבכות, הציוד שהופקר העיקו עליו יותר מהצפוי. "מח"טים אחרים היו מתחקרים, מפיקים לקחים וממשיכים הלאה בלי להניד עפעף", אומרים הקרובים לו, "אבל בני התקשה להתאושש". כשעמית משכבת האל"מים אומר לי "תבדוק למה הוא עצוב" - זה האירוע שהוא רומז עליו. יש לא מעט מקטרגים הטוענים שגנץ סובל ממינון יתר של רגישות לאבידות, שאמנם לא חסר לו אומץ לב אבל בעקבות "מרכבות האלים" הוא נהיה זהיר מדי, שונה ללא הכר מגנץ הקודם. קומתו שחה, ולא רק כמשל. מכל מקום, במקרה או לא במקרה, עד לתפקיד הבא הוא יצא ללימודים בוואשינגטון.

אשר להתנהגותו בקרב, יש שמשווים אותו למשקיע סולידי בבורסה, שלעולם ילך על בטוח ויימנע מסיכונים. הוא אף פעם לא יגיד, "תתקוף, אני כבר אשיג את האישור". הצבתו בראש יק"ל (יחידת הקישור ללבנון) חודשיים אחרי שנהרג ארז גרשטיין, עוררה ביקורת רבה מצד הקליקה של גולני בפיקוד צפון, בראשות האלוף גבי אשכנזי. אנשיה קיוו לקבל את אל"מ גדי אייזנקוט, מח"ט גולני, וגנץ נראה להם תחליף לא הולם. ההתנגדות לא נבעה רק מהיריבות ההיסטורית בין גולני לצנחנים, אלא גם מהתחושה ש"בני", כפי שהגדיר אז בבוטות אחד מהחבורה, "הוא אורח, הוא לא ימצא את הידיים ואת הרגליים, אין להשוות בינו לארז שחרש פה כל סלע. זה לא אישי, אבל הוא לא היה שותף לאורך שנים לקבוצה המצומצמת מאוד של ה'צנטוריונים' שלחמו בלבנון באופן רצוף".

גנץ נשלח ללבנון להיות כונס נכסים, כשכבר היה ברור שהיציאה קרבה. אחרי הפינוי במאי 2000, שתואר גם כנסיגה, מנוסה, או נטישה, עלה גנץ על הבמה בפו"ם, בכנס לסיכום המבצע, והכריז קבל עם ועדה "נכשלתי". בלי לכחד הוא הציג את התקלות אחת לאחת, מהטעות בהערכת המצב והלאה.

התגובות על ההודאה היו חלוקות. "היום זה כבר טרנד לקום ולהכות בפומבי על החזה, אבל אז זה היה מחזה בהחלט לא שגרתי", מעיד קצין צנחנים, שותף לדרך. "ביושר הכי נוקב הוא לא הסתיר דבר. בעיני זאת עוצמה, זה אומץ לב. היו כמובן, בעיקר החבר'ה מגולני, כמה צפוי, שלא אהבו את מה שהם פירשו כיללות". בדיון שקיים גנץ עם קציני המטה שלו במטולה, קודם למפגש בפו"ם, נשמעו קולות רמים שתבעו ממנו להחזיר את המפתחות.

במצב רוח שפוף, בטרם הספיק להתאושש, נפלה עליו אינתיפאדת אל-אקצה, יומיים בלבד אחרי שהחל לפקד על כוחות צה"ל בגדה. המפקדים בשטח שאבו עידוד רב מהמעורבות שגילה; "הוא היה קשוב ופתוח, מאתגר, ההערות שלו היו חכמות, הוא נתן גיבוי, משרה המון ביטחון", מספר מג"ד ששירת בתחילת האינתיפאדה בגזרת חברון, שאז היתה חמה במיוחד. "מספרים עליו שהוא אליטיסט? לא זה הרושם שקיבלנו".

במפקדות של החטיבות המרחביות, לעומת זאת, לא ניכרה התלהבות רבה מהמפקד החדש. התחושה שם היתה שגנץ לא תוקפני כמתבקש מחומרת השעה. כל זה השתנה כשתא"ל גרשון יצחק החליק לנעליו של גנץ ביולי 2001. "אל תשכחו, הגיע מפקד אוגדה חדש", הוא הבהיר מהרגע הראשון. בניגוד לגנץ, האיש החושב, האסטרטג, עבר יצחק מיד לביצוע, הכתיב קצב שונה לגמרי של פעילות נחושה ולוחמנית.

גם המתנחלים לא זיכו את גנץ בתשואות. הם התרשמו מהאיכות והעומק שלו, אבל ראו בו שבוי של רוח אוסלו הרואה בפלשתינאים פרטנר. בפרשת ה"טיול" להר עיבל, שבו נהרג הרב בנימין הרלינג מקדומים, הם זקפו לחובתו את ההתמהמהות שבגללה חלפו חמש שעות עד שהקבוצה חולצה, וגם זאת רק כשירדה החשיכה. את העובדה שגנץ ליקט במו ידיו את המטיילים, בהם תינוקות, הם שכחו לו. הם האשימו אותו שלא הגדיר עדיין את הפלשתינאים כאויב ולכן לא פעל במלוא העוצמה לשיתוק מקורות הירי בבלאטה.

זה קרה מיד בתחילת האינתיפאדה, זמן קצר אחרי פינוי קבר יוסף. הצירוף של שני עימותים טראומטיים אלה העיבו על תפקודו של גנץ, שהיה אז חדש בגזרה. בגלל רגישותו, הוא נקלע למצוקה. הרמטכ"ל, שזיהה את הסימפטומים, התאמץ לשלוף בעוד מועד את חביבו מקו העימות.

התחרות

ההודעה שהוציא דובר צה"ל על אודות מינויו של גנץ למפקד גיס, בישרה גם על מינויו של משה קפלינסקי, לשעבר מח"ט גולני ומפקד עוצבת הגליל, למזכיר הצבאי של ראש הממשלה אריאל שרון. באותו יום קיבלו שניהם גם את דרגת האלוף, ובכך נפתחה באופן לא רשמי התמודדות על תפקיד הרמטכ"ל בסוף העשור. כך היה גם כשנמסר בחודש שעבר, בו-בזמן, כי אושר מינויים של קפלינסקי, בן 44, לאלוף פיקוד המרכז ושל גנץ, בן 43, לאלוף פיקוד הצפון. המרוץ הצמוד של הצמד-חמד, זה צנחנים וזה גולני, ירתק בשנים הקרובות את צמרת צה"ל.

עוד לפני פינוי דרום לבנון ניכרו ניצני התחרות. קפלינסקי היה מפקד אוגדה 91 וגנץ מפקד יק"ל, שתי גזרות אחריות שכנות. גנץ ספג את מלוא הביקורת על הנסיגה החפוזה, השארת הציוד, הלוחמים שנשכחו ואפילו את הפקרת צד"ל ייחסו רק לו, כאילו הוא נתן את ההוראה, בעוד שקפלינסקי זכה לתשבוחות על תפקודו. במבט לאחור ההשוואה אינה הוגנת. כל מה שהיה על אוגדה 91 לעשות היה לפרק שלושה-ארבעה מוצבים, ולכן לא פלא שהיא ביצעה את המשימה בלי דופי. לא כך יק"ל, שהיתה מטופלת בין השאר במפקדות, שמטבע הדברים קשה יותר לקפלן בהתרעה קצרה.

"בני קיבל הנחיה מפורשת", אומר בכיר בפיקוד צפון שתובע את עלבונו של גנץ, "שלא רק שאסור לו בשום אופן לדבר עם צד"ל על מועדים, אלא שעליו למשוך אתם זמן ככל שניתן. היה לנו ברור שביום פקודה, שבו יגידו לו ללכת, הוא יהיה תקוע עם חלק גדול מהדברים. הוא לא יכול מבעוד מועד להסיג למטה את המיטות של עאישייה, לדוגמה, כי אז אנשי צד"ל, שהובילו את המנהלות של יק"ל, היו מבחינים שמשהו עומד להתרחש. בגזרת אוגדה 91 הסידור היה אחר. צה"ל היה אחראי לשיירות ולכן אצלם אפשר היה לטפטף את הציוד אחורה. כמו שצפינו, ביק"ל נשאר יותר ציוד מאשר באוגדה 91. במצב הזה היה נוח לגורמים מסוימים", הוא מתכוון לאנשי גולני, "להפנות אצבע מאשימה דווקא לכיוון בני, ואני טוען שמפליא איך למרות התנאים הבלתי אפשריים הוא פינה כל כך הרבה".

"האבסורד הוא", שוצף-קוצף כנגדו קצין בכיר, "שגבי, קפלינסקי ובני, המפקדים הבכירים שפיקדו על הנסיגה מלבנון שהתנהלה בצורה מבישה, מעמדם שודרג למרות הביזיון. הדרג המדיני הגדיר להם את חודש יולי כמועד היציאה: לא רק שהם לא עמדו במשימה, הם מתפארים שהבריחה עברה בלי שריטה. הרי לא היה קרב בכלל, חיזבאללה ביוזמתם הלכו אחורה. ההיסטוריה עוד תסטור לנו בפנים על מה שהתרחש שם, מדובר במכה אנושה לכוח ההרתעה ופשיטת רגל ערכית ששלושתם כאחד שותפים לה. החלק של בני בתוך זה, שפעמיים רצוף, בדרום לבנון ובאיו"ש, מנהיגותו לא עמדה לו במבחנים הגדולים. המקרה שלו מוכיח שלהיות נחמד זה לא מספיק. זה לא שהוא לא מוכשר, אבל להיות אופרטור של החזית הצפונית - המינוי הזה שלו עוד יתנפץ לנו בפנים".

גנץ נכנס בשבוע שעבר ללשכת אלוף פיקוד צפון כשלצד מברכים יש לו אופוזיציה רחבה, הן עניינית והן של בעלי אינטרסים שקידומו המהיר דחק אותם לאחור. אלה מנסים לעשות דה-לגיטימציה של המינוי. כשחוקרים גם את הזרמים התת קרקעיים, מגלים שבעצם לא את גנץ הם מחפשים, אלא הוא בידיהם רק מכשיר נוסף לערער באמצעותו על שיקול הדעת הכולל של הרמטכ"ל. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו