בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השכונות החדשות של ירושלים הקדומה

על פי התיאוריה הסופר-מקסימליסטית של הארכיאולוג גבריאל ברקאי, ירושלים בסוף ימי בית ראשון השתרעה גם על פני הרובע המוסלמי וחלקים מהרובע הנוצרי של ימינו ושטחה היה כ-900 דונם. מבקריו מצביעים על הממצאים הדלים שעליהם הוא מסתמך

תגובות

לארכיאולוג ד"ר גבריאל ברקאי מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר-אילן תזה מרחיבה במיוחד על ממדיה של ירושלים בתקופת בית ראשון. ברקאי אומר כי מקובל היום בין הארכיאולוגים שירושלים של סוף בית ראשון - מהמאה השמינית לפני הספירה ועד חורבנה בידי נבוכדנצר מלך בבל ב-587 לפנה"ס - גדלה "בסדרי גודל שאינם ידועים בשום מקום אחר בתולדות ארץ ישראל, לא באותה תקופה ולא בתקופה אחרת". ירושלים, הוא אומר, צמחה מן הגרעין הקדום של עיר דוד המקורית צפונה ומערבה, והשתרעה על פני כל שטח הגבעה המערבית, שהוא היום שטח הר ציון ושטחי הרובע הארמני והרובע היהודי בתוך החומה.

אולם לטענתו ירושלים היתה גדולה אף יותר. בהרצאה שנשא בשבוע שעבר בכנס "מחקרי יהודה ושומרון", שהתקיים באריאל מטעם המכללה האקדמית יהודה ושומרון ומטעם "מחקר ופיתוח אזורי השומרון ובקעת הירדן", טען ברקאי כי לפי ניתוח המקורות המקראיים ופרשנות הממצאים הארכיאולוגיים, היו בירושלים של סוף בית ראשון גם שכונות חוץ חומתיות נרחבות למדי. הן השתרעו על פני הרובע המוסלמי וחלקים של הרובע הנוצרי בעיר העתיקה של היום והגיעו, לטענתו, עד בית הקברות מאותה תקופה, הנמצא מצפון לחומות העיר העתיקה, בין דרך שכם לרחוב סאלח א-דין.

למרות החפירות הרבות שבוצעו בירושלים, שתחילתן ב-1863, הממצאים הארכיאולוגיים מתקופת בית ראשון דלים. המצב משתנה בסוף תקופת בית ראשון. בדרום המסדרון המזרחי של עיר דוד, מחוץ לחומת העיר, נחשפו בחפירותיו של יגאל שילה שרידי מבנים ומערכת קירות תמך של פרוור מהמאה השמינית לפנה"ס. תחומה הבנוי של ירושלים התרחב באותה תקופה לגבעה הדרומית-המערבית ואף בוצר בימי חזקיהו מלך יהודה באמצעות "החומה הרחבה", שאותה חשף נחמן אביגד בתחום הרובע היהודי בשנות השבעים. עתה בא ברקאי ואומר שאמנם אין בידינו כל עדות לקיום בניינים מאותה תקופה ברבעים המוסלמי והנוצרי, אך יש שברי חרסים המעידים על פעילות אנושית שהיתה שם מימי חזקיהו בערך ועד חורבן ירושלים.

השכונות שמחוץ לחומה בצפון העיר, אומר ברקאי, נזכרות בכינויים אחדים בדברי הנביאים צפניה וירמיהו, שניהם ירושלמים שחיו במאה השביעית לפנה"ס והכירו את העיר היטב. ירמיהו (פרק ל"א, פסוקים 37 ואילך) קורא בשמותיהן של שכונות שהתקיימו בתקופתו מחוץ לחומות - גבעת גרב, גועה, עמק הפגרים, הדשן - ומנבא כי באחרית הימים יהיו בתוך העיר. אשר לממצא הארכיאולוגי, לדברי ברקאי כל החפירות ברובע המוסלמי נעשו בשטחים קטנים ומוגבלים, בשל היותו מאוכלס בצפיפות.

הקצין הבריטי צ'רלס וורן היה החוקר הראשון שחפר מצפון להר הבית, ברובע המוסלמי (הוא בא לירושלים ב-1867 מטעם הקרן הבריטית למחקר ארץ-ישראל וב-1868 חפר את "פיר וורן" - מפעל המים הקדום של העיר). בכל מקום שבו עבד, מספר ברקאי, הבחין וורן שצבע הקרקע שמעל לסלע היה כהה יותר וניתן היה להבדיל את כלי החרס שנמצאו בה מכלי חרס אחרים. וורן גם כתב על "נרות שומן" שמצא ברובע היהודי וברובע המוסלמי - נרות חרס פתוחים, שנועדו להבערה באמצעות גוש שומן שהונח בתוכם והם האופייניים לימי הבית הראשון.

שנתיים לפני וורן הגיע לירושלים שארל קלרמון-גאנו, ששירת כמזכיר בקונסוליה הצרפתית בעיר במשך שבע שנים ונודע בכושר הבחנה חד וחוש לבלשנות. שנה אחרי סיום כהונתו, ב-1873, הוא שב לירושלים לשנה, כנציג החברה הבריטית למחקר ארץ ישראל.

קלרמון-גאנו חפר בין השאר בכמה נקודות לאורך הוויה דולורוזה. אחת מהן היתה חורבות חמאם א-שולטן, בית מרחץ ציבורי מהתקופה האיסלאמית המאוחרת. קלרמון-גאנו חפר בחמאם כמה בורות אנכיים ומתחתיהם חפר מנהרות אופקיות במפלסים אחדים. הוא חשף מעל הסלע שרידים אחדים שאותם פירסם. ניתוח מחודש של שרידים אלה, אומר ברקאי, מראה שחלק משברי החרסים שמצא קלרמון-גאנו הם "בוודאות" מסוף תקופת בית ראשון. בין אלה: ידית כלי חרס ובה צרובות שלוש אותיות בכתב העברי הקדום, שבר של טס אפייה וטורסו של צלמית עשתורת.

קלרמון-גאנו לא תיארך את ממצאיו, בהעדר שיטה לכך בזמנו, אך הם מתוארים ומאוירים בכתביו ואפשר להשוותם לממצאים מתוארכים מחפירות אחרות, אומר ברקאי.

מדוע המתינו ממצאי קלרמון-גאנו שנים רבות כל כך עד לפרשנותו של ברקאי? ברקאי משיב כי במשך שנים דישדש המחקר על ירושלים במקום בשל ויכוח מר בין החוקרים על גבולות העיר, שעירב יצרים ואידיאולוגיה. באופן כללי ניטש הוויכוח בין בעלי הגישה המינימליסטית, שראתה את ירושלים בגבולות עיר דוד בלבד, לבין בעלי הגישה המקסימליסטית. את גישת המינימליסטים ייצגה הארכיאולוגית הבריטית המוערכת קתלין קניון, שמצאה לכך הוכחות בשטח אם כי בסוף ימיה, מספר ברקאי, אחרי שראתה את "החומה הרחבה", נאלצה להסכים כי ירושלים השתרעה בתקופת בית ראשון גם על פני הרובע היהודי. למקסימליסטים, שהסתמכו על התנ"ך, לא היו ממצאים ארכיאולוגיים לביסוס עמדתם. אחד הבולטים שבהם היה האב ונסאן מהמנזר הדומיניקני בירושלים, מגדולי החוקרים של ירושלים בראשית המאה ה-20.

הוויכוח הזה התיש את המחקר ובלם אותו. רק אחרי 1970 התחדשו החפירות בירושלים בתנופה וכיום, אומר ברקאי, "המחקר הגיע לאיזושהי בגרות ומקובלת דעתם של המקסימליסטים שירושלים כללה בגבולותיה המוקפים חומה את עיר דוד, הר הבית וכל הגבעה המערבית". אך גם בתקופה האחרונה החוקרים לא נתנו את דעתם די הצורך לאזורים הצפוניים מחוץ לחומות. עתה, אומר ברקאי, אפשר לחזור לפרסומים הישנים ולנסות להעריך מחדש את תוצאותיהם, "וזה מה שעשיתי. מה שאני מייצג כאן זו תזה סופר-מקסימליסטית, שבינתיים הנתונים להוכחתה הם מועטים".

לטענתו, לממצאי וורן וקלרמון-גאנו נוספו מאז עדויות מצטברות חד-משמעיות, לרבות חפירה חדשה של יובל ברוך וגדעון אבני שנעשתה באחרונה מטעם רשות העתיקות בצדו הפנימי המזרחי של שער הפרחים. "בכל החפירות יש כמות ניכרת של כלי חרס ושברי חרסים מימי הבית הראשון. אם לוקחים את מכלול הקרמיקה של כל התקופות ורואים את האחוזים של הקרמיקה מימי הבית הראשון, מסתבר שהאחוזים הם גבוהים למדי - הן בוויה דורולוזה, הן באזור שער האריות, הן בחפירות של חמאם א-שולטן ובחפירות נוספות אחרות שהתקיימו מראשית המחקר ועד ימינו". לטענתו מדובר בשטח מ"החומה הרחבה" ועד בית הקברות העתיק. הוא משוכנע שאילו היה ניתן לבצע חפירות מסודרות ומבוקרות ברובע המוסלמי, היו מוצאים גם שרידי מבנים. עם זאת הוא לא מצפה ליישוב עירוני צפוף מחוץ לחומות. "אני משער שבאותם אזורים היו כרמי זיתים וגפן וביניהם כמה עשרות ואולי יותר מעשרות בתים".

התיישבות יהודית? "בתקופת בית ראשון לא היו אנשים אחרים אלא בני ממלכת יהודה", אומר ברקאי. הוא מכנה אותם "יהודאים". הם באו להתיישב בירושלים בתקופה של פריחה כלכלית. ממלכת יהודה היתה אז עצמאית, בעקבות נפילתה של ממלכת אשור, וריכוזית מאוד. קיומו של יישוב מחוץ לחומות "משנה את תמונת היישוב שיש לנו", אומר ברקאי. "יחד עם השכונות החוץ חומתיות, ירושלים היתה עשויה להגיע בסוף ימי הבית הראשון לסדר גודל של כ-900 דונם, שהוא שטח גדול מאוד, כשליש ממנו מחוץ לחומות. שטח לכיש, העיר השנייה בגודלה ביהודה באותה תקופה, היה כ-100 דונם. יש לנו כאן תופעה של ירושלים כבירת ממלכה מסדר גודל בינוני באותה תקופה בעולם, והעיר הגדולה ביותר בארץ ישראל".

הוא מסתייג מכל השלכות פוליטיות אקטואליות שאפשר לגזור מירושלים הגדולה. "אני מתנגד באופן עקרוני לכל עירוב, ודאי מודע, בין מחקר ארכיאולוגי לבין מסקנות פוליטיות בנות ימינו. אם יש בתי כנסת בגולן, זה לא אומר שזה לא יכול להיות בשטח סוריה. אני עוסק בימי קדם, לא עוסק במסקנות פוליטיות".

גדעון אבני, מנהל תחום חפירות וסקר ברשות העתיקות ולשעבר ארכיאולוג מחוז ירושלים, שחפר בשער הפרחים, אומר שהמידע הקיים המתבסס על חפירה זו וחפירות באזורים סמוכים מראה בוודאות "שבימי בית ראשון היה שם איזשהו סוג של נוכחות". אך "קשה מאוד להגיד אם זה היה יישוב רציף, אם באמת העיר הבנויה הגיעה עד לאזור הזה, או שאנחנו מדברים על אזורים שנסמכים לירושלים: אזורים חקלאיים, אולי מעין חוות". להערכתו, זו הדעה המקובלת. "בוודאות - יש נוכחות מימי בית ראשון. להגיד שהעיר הגיעה עד לאזורים האלה בצפון? עוד אין לנו מספיק עדויות ארכיאולוגיות לכך".

ד"ר דן בהט מהמחלקה ללמודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר-אילן, מומחה לארכיאולוגיה והיסטוריה של ירושלים, אף נחרץ יותר. הוא אינו מסכים עם התזה של ברקאי וסבור, אולי כאחרון המינימליסטים, שירושלים השתרעה עד "החומה הרחבה" שחשף אביגד. מעבר לכך, הוא אומר, "אין מספיק עדויות"; מערות קבורה אינן מגדירות גבול עיר. "בכל פעם שמגיעים לממצא מימי בית ראשון, מנסים על סמך קצת חרסים ואיזה שבר של קיר" לפתח תיאוריות, בטענה שהממצאים מתקופת בית ראשון נהרסו במידה רבה יותר. אך, שואל בהט, מדוע הממצאים מתקופת בית ראשון לא נהרסו במידה כה רבה ברובע היהודי? "כשאביגד חפר ברובע היהודי, כל עוד זה היה ברובע היהודי, היה חומר והיו ממצאים. ברגע שהוא חצה את הקארדו מערבה, פתאום הכמות התמעטה בצורה בלתי רגילה. איך מסבירים את זה?"

הארכיאולוג הלל גבע, מהחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, אומר, ש"בהט הוא לא מיעוט אלא דעת יחיד" ו"התיאוריה של ברקאי היא הדעה המקובלת". אך גם הוא אינו תומך בה בשלמות. "יש שם עדויות ליישוב. אנשים חיו שם. אבל (היישוב היה) מאוד דליל ורעוע. לדעתי, הכל נגמר בשנת 701 לפנה"ס, בעת מסע סנחריב מלך אשור, שהרס את יהודה ולכיש. כל מה שהיה מחוץ לחומות ירושלים לא שוקם מאז. ברקאי אינו סבור כך. להערכתו היתה פריחה גדולה מאותה תקופה ועד החורבן במאה השישית. אבל אין לכך בשר. רק קצת קרמיקה - ולא שכבות כמו בלכיש. הוויכוח הוא על הפרשנות: כמה אפשר לבנות על החרסים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו