בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מנוע חיפוש

מצד אחד אדמיאל קוסמן חובש כיפה סרוגה, חי בבני ברק ומרצה בחוג לתלמוד בבר אילן. מצד שני שיריו מתריסים כנגד אלוהים וכנגד אורח החיים הדתי. מצד שלישי הוא מתעמק באיסלאם, בנצרות, ביוגה ובפסיכואנליזה לאקאניאנית. מצד רביעי הוא מגדיר עצמו בודהיסט. ויש לו צדדים נוספים

2תגובות

הרבה דברים השתנו אצל אדמיאל קוסמן בשנים האחרונות. לפני עשר שנים נראה קוסמן כאילו הוא מדגמן חרדיות: זקן ארוך, ציצית משתלשלת מבעד לחליפה השחורה, פרצוף מסוגף, וההופעה החיצונית שלו העצימה את הרושם העז שעשו שירי האהבה שלו על קוראים רבים - שירים ארוטיים ואף הומו-ארוטיים, ספוגים בביטויים של תאוות בשרים שבפירוש אינה מטאפורה לאהבת היהודי לאלוקיו.

כיפה סרוגה, לא גדולה במיוחד, חולצה סגולה וסנטר חשוף ממקמים היום את קוסמן במקום אחר במפת השבטים הדתיים. קוסמן נראה עכשיו "דתי לאומי", אבל הוא ממש לא כזה. הוא דתי, בדרכו, "אם כי הדתיות שלי היא יותר בכיוון קונסרווטיווי או רפורמי", מרצה בכיר בחוג לתלמוד באוניברסיטת בר אילן, אבל ודאי שאינו לאומי במובן המקובל של המלה. להיפך, לאומיות ולאומנות הן בעיניו עוד דוגמה של התגלמות היסוד הגברי שהוא מכנה אותו "פאליות", כפי שעושים תלמידי הפסיכואנליזה הלאקאניאנית, שהיא אך אחת מהתורות הרוחניות הסבוכות שקוסמן התמחה בהן בשעות הפנאי שלו בעשר השנים האחרונות - בנוסף לבודהיזם, נצרות, איסלאם, יוגה ושיטות נוספות.

ספרו "מסכת גברים: רב והקצב ועוד סיפורים", שיצא באחרונה לאור בהוצאת "כתר", הוא בעצם אסופה של מאמרים שהתפרסמו במדורו "אוצר קטן" בעיתון "הארץ", ועסקו במשמעות של הגבריות בסיפורי האגדה ובחסידות. קוסמן ניתח את הסיפורים הללו בכלים פסיכואנליטיים ופילוסופיים ועימת אותם עם מושגים כשוביניזם, גבריות חדשה, פחד מאינטימיות וכדומה. גם את התהפוכות בחייו הוא רואה כניסיון להתגבר על אי הנוחות הבסיסית שמעוררת בו הגבריות, וההתנהגות הפאלית הנגזרת ממנה, שהוא, כחבר בשבט הגברים מתוקף היותו בעל הכרומוזום הנחוץ, מותנה על ידה.

קוסמן מתגורר בבני ברק, אשתו היא מטפלת במוסיקה, יש להם שלושה בנים ובת שנולדה עם תסמונת דאון. ילדיו לומדים בבתי ספר דתיים בבני ברק והמשפחה מקיימת אורח חיים דתי. הוא פירסם עד היום שישה ספרי שירה, שהלפני אחרון שבהם, "הגענו לאלוהים" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998), זכה בפרס ברנר. גם ספרים קודמים שלו זכו בפרסים, כולל פרס ברנשטיין ופרס ראש הממשלה.

"הגענו לאלוהים" הוא מנקודת המבט של הממסד הדתי הספר הכי כפירתי שלו, משום שהוא מכיל התרסות ישירות כלפי אלוהים וכלפי הצביעות של אורח החיים הדתי והבורגני. יש בספר הזה גם שיר יפהפה המתייחס לתמורות אישיות עזות השפעה שמתחוללות בארבע השנים האחרונות בחייו של קוסמן, שיר שנקרא "המפלצת הקרויה חיים מאושרים" שהיא, על פי קוסמן, מפלצת הניבטת אל הזוג הנשוי מהראי כמו "רוצח מזוגג" העולה על הגג ובידו רובה. "המלאכים של הייאוש" מכבים את האור ולוחשים תפילת "יזכור" ואז באה המפלצת - "באה, באה רק כדי לבעול אותנו ככה, מאחור".

בפנטסיה אין גבול

מפלצת החיים המאושרים, שהיא יסוד מוצק בהוויית החיים הבורגניים, היא רק אחת מתוך מסכת השקרים המוסכמים המרכיבה את המוסרניות הזעיר בורגנית. כל השקרים האלה הם בעיני קוסמן ביטויים של "חשיבה פאלית". בחייו, כמו ביצירתו ובעבודתו המדעית, עסוק קוסמן בהתחשבנות על גבול האובססיה עם הגבריות הזאת, שבלאו הכי מעולם לא היתה הצד החזק שלו. "יש לי חשבון ארוך עם העניין הזה של להיות גבר ועם האופן שבו החברה הופכת ילד לגבר", הוא אומר. החשיבה וההתנהלות הפאלית אחראיות, לשיטתו, לכל הרעות החולות הנובעות מחוסר היכולת להכיל את הזולת ולפנות לו מקום בתוכך.

קוסמן נולד לפני 45 שנים בחיפה. הוריו היו דתיים והוא למד בבית ספר דתי, בכל שנתיים בבית ספר אחר ובעיר אחרת שאליה עקרה המשפחה בעקבות עבודתו של האב בענף הטקסטיל. הוא מתאר את עצמו כילד "מאוד מוזר, אאוט-סיידר", תכונה המלווה אותו לדבריו עד היום. "בכל מקום שבו הייתי נחשבתי למוזר ואני חושב שהאאוטסיידריות הזאת נובעת מהזרות שחשתי מילדות, אפשר לומר אפילו רתיעה גדולה מאנשים מאוד פאליים".

ככה הרגשת כשהיית ילד? היית רואה גבר ואומר, איכס, איזה פאלי הוא?

"כמובן שאז לא ידעתי לנסח את זה במלים, אבל אני זוכר את עצמי כילד רואה ממש באופן מוחשי, בצורה של ציור, את כמות האגו שיש לאדם שנכנס לחדר, והאגו נראה לי כמין כתם שחור. זאת היתה תחושה חזקה מאוד לגבי בני אדם. אבל אותו דבר היה קורה לי גם לגבי עצמי. מה שהיה קורה לי זה שכשהייתי מדבר, בגיל צעיר חשתי באיזה סוג של חילול בדיבור. לאקאן מדבר על זה שבדיבור אתה פונה אל האחר כאל אובייקט אב וגם כאל נציג של 'האובייקט הגדול', כלומר כנציג ההמון הגדול שאמור למחוא לך כפיים מרוב הערצה. נגיד כששנינו מדברים, אז גם יש פנייה אליך כגוף וגם פנייה אליך כחלק מההמון הגדול שאני רוצה להקסים.

"מגיל צעיר תפשתי בתחושות את הפיתוי שבדיבור ואת הרצון להקסים שבדיבור. אבל גם הבנתי, וזאת הבנה שהתעצמה עם השנים, שהדרך להשתחרר מהשיעבוד הזה לרצון להקסים, שגורם לכך שאת הופכת בעיני מאדם לאובייקט - הדרך היחידה להשתחרר מזה היא על ידי המודעות שלי לעובדה שאני משתמש בך כאובייקט. כלומר המודעות לעובדה הזאת מאפשרת לי להפסיק לראות בך אובייקט, מישהו שהוא בשבילי אמצעי לעורר התפעלות, ולהתחיל לראות בך אדם שיש לו תכונות ותחושות משל עצמו".

העיסוק בפסיכואנליזה לקאניאנית כשיטה פילוסופית הוא חלק ממכלול הדברים שבאמצעותם הוא מסביר את מה שנראה אצלו מבחוץ כתהליך של חילון. "אלה לא שינויים שאני עובר באופן מודע, זה לא שיום אחד החלטתי להחליף את הכובע בכיפה ויום אחר החלטתי ללבוש גם חולצות צבעוניות. אלה שינויים חיצוניים שנוצרו על ידי שינויים פנימיים, על ידי ההיסטוריה הפנימית שלי, שהיא סוג של למידה והתנסות אישית. הפסיכואנליזה הלאקאניאנית היא חלק מתהליך ההתנסות האישית שלי, למרות שלא הייתי בטיפול אצל פסיכואנליטיקן לאקאניאני אלא אצל פסיכולוג אחר, אבל הלמידה שלי את הפסיכואנליזה הלקאניאנית היא לא למידה תיאורטית אלא סוג של חיפוש אישי שנובע מאיזו אי נחת שהובילה אותי לאורך כל חיי. זה מעניין אותי בתור התנסות אישית.

"גם החיפוש הדתי שלי בא מאותו מקום. לחפש את אלוהים בשבילי היה לחפש את המקום שיש בו סוג של אושר של הכרת האחר, או אהבה אמיתית, או לחוש את האחר, כי כשאתה במבנה פאלי - שום דבר מזה לא קיים, כי הכל אובייקטים לשימוש עצמי שלך, שכשאתה גומר להשתמש בהם אתה זורק כמו דון ז'ואן. מי שחי בתוך זה חי ריק וחלול, אבל ככה הוא תופש את המבנה האפשרי היחיד של ההתנהגות ושל החיים ולא תופש שיש גאולה ממנו ושאפשר, במקום להרגיש ריק, להרגיש מאושר.

"היום אני מרגיש הרבה יותר מאושר מפעם, משום שיצאתי לחיפושים הרוחניים שלי והחיפושים שלי היו אישיים כמו החיפושים של אנשים שנוסעים היום לאשראמים בהודו. אלה לא חיפושים תיאורטיים אלא התנסותיים, אז אני, במקום לנסוע להודו נסעתי פשוט בתוכי עצמי, אבל המהלך הוא אותו מהלך, מהלך של אי נחת, של אי שקט פנימי, היום הרבה פחות מאשר פעם. הדבר הזה שגרם לי אי נחת זה הגבריות, זה המבנה הגברי והסיפור הזה של איך גדל גבר. המבנה הפאלי של גברים. זה המבנה הזה שכל הזמן אתה רוצה להיות יותר - לגדול, להתרחב. בעצם, האיבר המתרחב, הפאלוס, הוא הסמל של העניין".

אבל יש הרי גבול להתרחבות של האיבר הזה.

"בפנטסיה אין גבול. זה הרי כל העניין. כל אחד הרי רוצה לכבוש את כל העולם ולהיות הכי אהוב, הכי נערץ, הכי במקצוע שלו".

רק גברים הם כאלה?

"אני הרי לא יכול לשער מה זה להיות אשה, אבל לאקאן מדבר על זה שנשים הן לא לגמרי תחת החוק הפאלי. כי כשאתה עובר את התהליך האדיפאלי, אז בן - כדי להיות נורמלי - חייב בסופו של דבר להזדהות לגמרי עם האב, שזה החוק הפאלי; בת לא חייבת בכך. אבל לאקאן גם אומר שיש יוצאי דופן ואלה הם המיסטיקאים, ואני משער שאני אחד מיוצאי הדופן האלה, שיש בהם צד ששייך לנשיות והוא חזק".

זיקפה-נפילה, זיקפה-נפילה

בניגוד אליו, אומר קוסמן, הגברים "באופן כללי" מוכתבים "טוטאלית" על ידי החוק הפאלי: "כל הזמן מה שמעסיק אותם זה הצורך להיות ראשון ולגדול עוד ועוד וההשוואה לאחרים. גברים בעצם לא רואים שום דבר חוץ מזה, באופן כללי. כמובן שהם יכולים לדבר באופן אינטלקטואלי ולהיות רגישים, אבל בפנים מה שמניע אותם זה הצורך לגדול ולהרשים ולהתחרות והאנרגיה שלהם מכוונת רק לכיוון אחד, קדימה. לנשים, על פי לאקאן, יש גם סוג עונג אחר שהן יכולות לחוש, ולאקאן מדבר גם מהבחינה הגופנית. למשל, אם תקחי את האורגזמה, אז גבר יכול לחוש בכל פעם רק אורגזמה אחת. נשים יכולות לחוות את השרשרת, אשה יכולה להרגיש גם את האינסוף, אשה יכולה גם לחוש סוג של עונג לא מיני, שאינו קשור למבצעים הגבריים שהכל נמדד אצלם במושגים של זיקפה-נפילה-זיקפה-נפילה.

"תחשבי על הדון ז'ואן, כל הזמן נדמה לו שעם האשה הזאת זה יקרה, והוא חייב להמשיך לחפש, הוא מחפש התמלאות. כל הזמן אתה עסוק בהליכה קדימה בהשוואה עם האחרים. לגבר אין אף פעם הווה, הוא תמיד חי או בפגיעות של העבר, או שהוא חי בגשר לעתיד - אני אעשה, אני אצליח. הוא לא רואה דבר בפני עצמו ובזמן אמת. נדרש לי תהליך של שנים של ויכוחים פנימיים עם הגבריות שלי עד שיכולתי להגיע למצב כמו עכשיו, שאני יכול לשבת כאן בחדר שלי ולהתבונן בתנועה האטית של העלים ולהבחין בצורה של כל אחד מהם".

ואיך קרה שלמדת את זה?

"זה מעבר שהצלחתי איכשהו לעבור ממבנה גברי, פאלי, למבנה אחר, שיש בו אולי התמצות של משהו נשי והמשהו הנשי הזה הוא היכולת להכיל משהו מחוץ לך. בגלל זה אני אומר שהניסיון האישי של החיים שלי הוא חיובי מאוד. ככל שהשנים עוברות אני רואה את עצמי יותר פתוח לשמחת החיים הזאת. זה לא מסוג הגאווה הגברית של 'תקעתי את הדגל וניצחתי'. להיפך, זאת השמחה על כך שאני יכול להיות חצי יום בבטלה, שבשבילי זה הישג אדיר, מול איזה עץ ולחוות את תנועת העלים העדינה ברוח ולראות כל פרט ופרט בעץ ולהרגיש אושר אדיר".

אז אתה בעצם מין בודהיסט?

"בפירוש כן. אני לא חושב שצריך לנסוע לשום מקום בשביל להיות בודהיסט. זה גם מתקשר אצלי לעניין של הדיבור, שהפריע לי כבר כשהייתי ילד ושעד היום מעורר בי אי נוחות גדולה. העובדה הזאת, שכשאנשים מדברים הם בעצם מדקלמים. לכולם יש דיסקט שטעון במשפטים מסוימים ואת הרי יכולה לנחש מראש מה יאמר לך קורא של 'הצופה' לעומת קורא של 'הארץ' ובאיזו שפה ידברו בהתנחלות לעומת השפה של תל אביב למשל".

היית מעדיף לשתוק? לחיות חיים אמיתיים ובלי זיוף זה לשתוק?

"מה המשמעות של שתיקה? שתיקה יכולה להיות גם בריחה מהמציאות. חשבתי על האופציה הזאת, שהיא בעצם האופציה הפאולינית, האופציה של פאולוס. מה שפאולוס עשה בברית החדשה זה שהוא אמר, העולם הזה כולו רע, הכל אגו, הכל שקר, בואו נלך למנזר, אל תתחתנו, אל תולידו ילדים, אל תתעסקו בעסקים ובכסף, אל תדברו".

קוסמן ניסה למצוא דרך שלא תחייב אותו לשתוק, ותאפשר לו להתגבר על החסרונות שהוא רואה בדיבור הגברי. את הכיוון הוא מצא אצל מרטין בובר "שאני קורא לו האח הגדול שלי, כי החוויה הבסיסית שלי דומה לשלו, ולמרות שחיינו שונים לגמרי הוא עבר התנסויות דומות מאוד לשלי - התנסה בבודהיזם, שאב הרבה מהזן ומהחסידות. בובר אמר שכל סוגי היחסים בעולם מתחלקים לאני-אתה ואני-הלז. אני-אתה זה כשאתה מתייחס אל האחר לא רק כאובייקט, אלא כאל משהו עם תכונות משלו, ואני-הלז זה בעצם היחסים הפאליים, שאלה כנראה היחסים שרובנו מנהלים עם רוב האנשים והדברים. בובר האמין שאפשר גם לנהל יחסים של אני-אתה".

שתי שריטות עמוקות

מה שהוביל את בובר למסע החיפושים האישי שלו היו בעיקר שתי תקופות חניכותו כנער וכגבר צעיר - לימודיו התיכוניים ושירותו הצבאי - שתי תקופות שעברו עליו בחברה שכולה גברית, כלומר פאלית. "שתי השריטות המאוד עמוקות שלי", אומר קוסמן, "קשורות לשתי תקופות שבהן הבנתי שאני כנראה לא ניחנתי בתכונות הדרושות להישרדות בחברה גברית. זה התחיל בזה שהלכתי לישיבה תיכונית 'נתיב מאיר' בירושלים, התנסות שהיתה בשבילי פשוט חוויה טראומטית נוראית. זה היה כמו פנימיית איטון באנגליה, הטובים שבטובים יצאו משם, מוחות מבריקים - השר דני נווה, למשל".

השר דני נווה הוא בשבילך דוגמה למוח מבריק?

"לא, אני מתכוון מבחינת האמביציות. מעבר לזה היה לי גם רע מאוד מבחינה רוחנית. זאת מין תעשייה של מצטיינים שהיו בה המון התנכרות והתנשאות וקור. זה בדיוק כמו הצבא שלי - חוויה נוראה. הצבא, ואני עוד הייתי בקרבי, היה בדיוק כמו הישיבה: חברה גברית כזאת של מצטיינים ומצליחים. אני הייתי לגמרי לא מתאים לשתיהן. בפנימייה גם מאוד לא אהבתי את החוויה החברתית, הייתי מנותק ממנה לגמרי, ובנוסף לזה הניתוק מהבית היה בשבילי טראומה עמוקה; בגיל ארבע-עשרה אתה בא הביתה עם מזוודה פעם בארבעה שבועות. אני חושב שזה מה שהבשיל חלק גדול מהחיפושים שלי אחר כך".

אחרי השירות הצבאי החל קוסמן ללמוד אמנות בבצלאל. "התחלתי בגרפיקה והייתי גרוע מאוד אז עברתי לקרמיקה והייתי גרוע מאוד. הדחף שלי לאמנות הוא חזק מאוד והעובדה היא שהתקבלתי לבצלאל, אבל גם בצלאל זאת חברה פאלית עם תחרות והישגיות והשוואה לאחרים, ועם זה לא הסתדרתי. אבל אני ממילא הייתי חיה מוזרה בכל מקום שבו הייתי, זאת חוויית היסוד שלי ולכן הייתי רגיל לזה. תמיד הייתי מין פריק מוזר כזה שדורכים עליו - וקל מאוד לדרוך עלי".

למה?

"כי אם מדברים על ההישרדות הגברית, אז אני כנראה לא ניחנתי בכישרונות הבסיסיים שדרושים כדי לדרוך ולא להידרך. מצד שני, כנראה גם ניחנתי בסוג של רגישות שמפריע מאוד לתפקד בסביבה גברית. זה דבר נפשי, זה לא רק שהאיי-קיו שלי לא גבוה והכישרונות שלי בכדורסל ובצליפה לא טובים, אלא זה גם מבנה רגשי שהפריע לי להתקדם בצבא ובכל מקום שבנוי על תחרותיות והישגיות. המבנה הפאלי הרי מיתרגם גם לעולם האמנות, גם שם אתה נמדד בתערוכות ובפרסים ובהישגים.

"ההבנה הזאת, שאין לי הכלים הגבריים להצליח, היא כנראה שהובילה אותי למין חיפוש שבהתחלה היה חיפוש פאוליני, זאת אומרת התנזרתי, במובן הזה שלא הלכתי ללמוד מקצוע ולצאת אל החיים, אלא יצאתי לחיפוש רוחני בישיבות. חיפשתי גם במקומות הכי קיצוניים, במאה שערים ואצל החסידים, כמעט אפשר להגיד שחציתי את ההיסטוריה היהודית לאורכה ולרוחבה, ובכל מקום הרגשתי אאוטסיידר".

ריקוד מתאגרפים אינסופי

כאשר הרגיש קוסמן שמיצה את החיפושים בעולם הישיבות, הוא פנה לדרך חדשה. "באיזשהו שלב היה ברור לי שאני יוצא לחיים ומתחיל להתפרנס ולחפש מקצוע. זאת היתה בעיה, כי אני לא ממש כישרוני בשום דבר". המבנה הפאלי שהוא מזהה בכל מקום, ממשיך להפריע לו. העימות עם הפלשתינאים, לדוגמה, הוא בעיניו "התנהגות פאלית מובהקת": "הרבצתם לנו - נרביץ לכם בחזרה ואז תרביצו לנו יותר חזק ונרביץ לכם הרבה יותר חזק וכן הלאה. זה כמו ריקוד של שני מתאגרפים בזירה, שני אנשים שלא מבינים אפילו שאפשר לחיות אחרת, שאפשר להפסיק את הריקוד הזה גם בין אדם לאדם וגם בין עם לעם וגם בתוך הלאום עצמו. הכל מתחיל במבנים הכי קטנים של איך נראים חיי משפחה כשאנשים חיים ביחד, איך נראית הזוגיות של הזכרי והנקבי, מה זה חיי מין עבורם ואיך עושים כסף".

הסכסוך הישראלי-פלשתיני קשור למין ולכסף?

"הכל קשור, כי אלה דפוסים של התנהגות פאלית, כלומר התנהגות של מתאגרף. כי המתאגרף הוא המבנה הבסיסי של הגבר, ולא משנה אם הוא מתאגרף על ידי כך שהוא פותח יותר ויותר חנויות, או על ידי זה שהוא מכניס לפלשתינאים. הסיפור הוא בעצם סיפור של שני עמים, כששרון וערפאת הם הנציגים שנשלחו לייצג אותם בקרב האיגרוף הזה, כחלק מהרצון להכניס לאחר. מה שצריך להיות זה שינוי במבנה, שינוי בחשיבה שאומרת שאם מישהו הכניס לך מכות, אתה חייב להחזיר לו. ההבנה שאפשר לפעמים גם לעשות צעד אחד אחורה ולהגיד לאחר, רגע, אני לא חלק מהמשחק הזה, ההבנה הזאת מנוגדת לטבע הפאלי; זאת הבנה שקשה מאוד אפילו לי, כי אני לא מדבר פה מנקודת מבט של להושיט את הלחי השנייה ואני גם לא אומר 'בואו נחזיר מהר את כל השטחים'".

מה אתה מציע?

"כל הפתרונות של להחזיר שטחים או לעשות גדר או לכבוש עוד שטחים או לעשות טרנספר - אלה פתרונות שלא יגמרו את הבעיות באמת, הם כולם תנועות באותו סוג של ריקוד המתאגרפים שלא ייגמר לעולם, אלא אם כן נחליף את הריקוד האינסופי הזה במשהו אחר, בהקשבה לאחר. תארי לך שראש הממשלה היה מבין ערבית, חווה את החוויות של הכאב שלהם והיה אומר להם בשפתם, 'אני מבין את המצוקה שלכם עם ההתנחלויות' - את יודעת איזה אפקט היה לזה?"

זה היה משכנע את הצעירים הפלשתינאים לוותר על תוכניות ההתאבדות שלהם?

"הרי מה העניין הזה של מחבל שמתפוצץ, מה הוא אומר בזה? הוא הופך להיות כל כך מזוהה עם הכאב הלאומי של מה שקורה להם כקורבן, והוא בעצם אומר: 'אתה לא שמעת אותי? לא שמת לב שגם אני קיים כאן? אז אני אתפוצץ לך מול העיניים כדי שתראה כמה אני קיים, ועוד איך אני קיים'. אז בעצם מה הוא אמר בזה? הוא אומר, תראה שאני קיים, תראה שכואב לי. הוא לא אומר 'תוריד את התנחלויות', הוא אומר, 'תקשיב לי כי אם אתה לא מקשיב לי אני אתפוצץ ויהיו צעקות כאלה שלא תהיה לך ברירה לשמוע וגם כל תל אביב תשמע'. הצעקות של המתאבד הן צעקות לקשב. כולנו בעולם הולכים וזועקים לקשב. כל אחד בזוג צועק שיקשיבו לו, כל ילד זועק לקשב.

"תארי לעצמך שההתנחלויות היו מתפנות בגלל קשב! זאת שפה אחרת לגמרי, שפה של נתינה - זה לא שגירשו אותך מההתנחלות שלך ומהבית שלך ועכשיו אתה מסכן, אלא זה שאתה, אחרי שהקשבת לפלשתינאים והבנת את המצוקה שלהם, החלטת שאתה רוצה לתת להם את ההתנחלות שלך".

לחיות עם אלוהים

קוסמן היה רוצה לראות בצמרת מנהיגים מסוג אחר. "אנחנו זקוקים למנהיגים שמדברים בשפת הלב, מנהיגים שמסוגלים לקשב ולשיחה אמיתית של אני-אתה. הבעיה היא, כמובן, שמי שמגיעים למנהיגות הם דווקא האנשים שמונעים הכי חזק על ידי ההתנהגות הפאלית, שפירושה הוא ההיפך מקשב, כי כל תמציתה היא להתייחס אל הזולת, או אל כל מה שמחוץ אליך, כאל אובייקט בלבד. מי שמגיעים למנהיגות אצלנו הם אנשים שאף פעם לא עסוקים בשאלה מה הפלשתינאים מרגישים, מה הם רוצים, אלא רק איך הפלשתינאים ינהגו ביחס אלינו - כן יעשו פיגועים, לא יעשו פיגועים, יהיה שקט או לא יהיה שקט".

וזה לא שונה בצד השני.

"בצד השני הסיפור הוא בדיוק אותו סיפור, ובגלל זה ריקוד המתאגרפים הזה לא נפסק אף פעם. על זה לאקאן אומר שהפאלוס הוא מסמן שאין לו מסומן: איזו גבעה שלא תכבוש, אתה תרגיש ריק אחר כך, כי תהיה חייב מיד לכבוש גבעה נוספת. בגלל זה המבנה הפאלי הוא כל כך סובל ואומלל, משום שהוא בעצם משועבד למשהו בתוך עצמו, אותה פנטסיה של יותר ויותר שמאמללת את הדון ז'ואן, כי כולנו יודעים שמהגברת הזאת הוא יעבור לגברת הבאה וכן הלאה וכן הלאה, באותה אומללות של ריקנות".

מה יש לנשים שאין לגברים?

"בניגוד למבנה הפאלי של ההתנהגות ישנה התנועה של הנתינה, שהיא התנועה הנשית, כמו התנועה הזאת של ההנקה, או היכולת להיות אמא כזאת, שיכולה לתת לילד להתנתק ממנה כדי לצמוח, ומצד שני גם לעמוד מספיק קרוב כדי למנוע ממנו ליפול. זאת תנועה של צניעות ושל פינוי מקום ונתינה וגבר לא מכיר אותה, כי גבר מכיר או לכבוש או להיכבש. אבל התנועה הנשית הזאת היא העניין האמיתי בחיים רוחניים, כי רק באמצעותה אתה יכול לחוש את האחר ולפנות לו מקום בתוכך ואז אתה הופך למאושר".

היית רוצה להיות אשה?

"לא, כי גם בנשים יש פאליות. גם נשים מתחרות ביניהן ועם גברים ומשתמשות בטכניקות של כיבוש ודיכוי ובשנאה וקנאה והשפלה ותחרותיות. אני לא מדבר על 'האשה', אלא על הנשיות כהיפוכה של הגבריות, ולכן אני מדבר על הצורך למצוא בתוכי את הזיווג של הנקביות והזכריות למשהו יותר אחדותי. אני חושב שגברים לא מעריכים את היכולות הנשיות. הם אולי מקנאים בנשים, ומכאן גם ההתעללות בנשים, כי בנשים יש יסוד של חופש שאין בגברים, כי הגברים משועבדים לריצה קדימה. הפתרון הוא לא להחליף את המין לאשה, אלא לאחד את שני היסודות שבתוכי, הזכרי והנקבי".

עם טיעונים כאלה קוסמן חש שאין לו מקום בתנועה פוליטית. "סוג המקום שאנו תקועים בו כחברה הוא תוצאה של דפוסים פאליים, השמאל לא מבין את זה כפי שהימין לא מבין את זה. זאת הסיבה לכך שאני לא מצטרף לשום תנועת שמאל ולשום תנועה בכלל, על אף שאין רחוק ממני מהתנועה של הימין הדתי. אני מרגיש שגם לו היתה תנועה רוחנית של ניו-אייג', זה היה מקבל מבנה פאלי של כיבודים ומנהיגות, כפי שזה קורה גם בבית כנסת".

לממסד הדתי - וזה כולל גם את אלוהיו של הממסד הדתי - יש לדעת קוסמן מבנה פאלי מובהק. "יש תמיד מישהו שהוא הכי חשוב בבית הכנסת. כל המושג הזה של 'גדול בתורה' הוא עניין לגמרי פאלי, שמנותק מתכונות כמו רגישות וקשב לאחר, וגם אלוהים - כמו שחושבים רבים מאלה שמדקדקים בקלה כבחמורה - הוא סוג של משהו שירדוף אותם ויעניש אותם אם יקרעו ניירות בשבת. תחשבי רק דבר פשוט: איזה מין אלוהים זה, שמצד אחד בורא ילד עם תסמונת דאון ומצד שני לא מרשה לו לעלות לתורה? איזה מין אלוהים זה, שמצד אחד בורא הומוסקסואלים ולסביות ומצד שני רודף אותם?

"אז ברור שיש לי בעיה עם האלוהים של האורתודוקסים ועם היהדות האורתודוקסית. ברגע שאלוהים נתפש כדבר מאיים, שמה שאיכפת לו זה אם קראת בתורה בהברות האלה או האלה ובתנאי שאתה גבר, אז בעיני הוא לא אלוהים, אלא אותו סוג של מבנה צנטרליסטי פאלי. כי האלוהים הוא במרכז וכל השאר, כל שאר ההוויה, אלה רק אובייקטים שלו, כלומר גם אנחנו, האנשים, סתם אמצעי בשבילו. זאת התפישה המקובלת אבל ודאי לא התפישה שלי".

מהו אלוהים בשבילך?

"בשבילי אלוהים נמצא באותו מקום שנותנים לו להיכנס אליו, באותו מקום שהאגו לא ממלא כל פינה, במקום שהלב נפתח אל האחר. אלוהים אף פעם לא נמצא בחוץ, אלא תמיד בין שני אנשים או בתוכך. האלוהים הוא בעצם פתיחת הלב אל האחר, אל השונה".

יש בכלל משהו יהודי באמונה שלך?

"אם את מסתכלת על תולדות הדתות במבט מלמעלה, אז ישנו הפתרון הפאוליני, הפתרון של לברוח מהכל, שיכול להגיע גם עד לרצון לסירוס עצמי ואפילו במובן הכי פשוט, כי אחד מאבות הכנסייה, אוריגינס, סירס את עצמו פיזית, אם כי אחר כך הוא התחרט על זה. זה פתרון שבתקופות מסוימות של חיי ניסיתי לבדוק אותו, אמנם בלי סירוס פיזי, אבל ניסיתי לבדוק אותו על ידי בריחה מהחיים, או חיים בתחושה נזירית. גיליתי שבשבילי זה לא היה הפתרון הנכון.

"הפתרון השני הוא הפתרון הבודהיסטי, שאני קרוב אליו מאוד. הסיפור של בודהה זה ההתמודדות עם הפאלוס שלו כדי להגיע לנירוואנה, שפירושה הוא כיבוי, כיבוי של הדיסקט הזה שמוביל אותך רק קדימה, וגם הכיבוי של הדיבור. מה שבודהה הציע זה היכולת של הגבר לראות את עצמו בבהירות, וזאת המשמעות של מדיטציה - לראות בבהירות את הצורך לראות את עצמך בתנועה רק קדימה אל העתיד. בודהה דיבר על אנשים שבנויים כמו אבן, שכל מה שנשרט עליה לא נמחק לעולם, ושצריך להחליף את המבנה הזה במבנה של אנשים שבנויים כמו מים, שכבר לא תקועים כל הזמן בזהות שלהם ובצורך לשחק את משחק הזהות הזה.

"ההצעה השלישית שגיליתי בחיי זאת ההצעה היהודית, שחזרתי אליה בסוף הדרך, וזאת החשיבה הדיאלוגית. מה שהיהדות מדברת עליו זה משהו שבעיני הוא הכי קשה וגם הכי אמיתי, וזה שאלוהים שוכן תמיד בין שני האנשים, הקדושה תמיד נמצאת בפתיחה של הלב כלפי האחר. הפתרון הדיאלוגי הוא בעצם פתרון של כנות, של לפתוח את הלב ולומר, אני חי חיים פאליים ולספר על זה בפתיחות, ואז המציאות כולה תשתנה. מה שבובר אומר זה אל תסתכל אף פעם על האחרים ואל תרצה להיות כמותם, אלא תפתח את הלב, תקשיב, ותקשיב קודם כל לעצמך ולצרכים שלך - אין שום פסול בלהתענג על אוכל ומין, אבל תקשיב גם לאחרים. זאת היהדות בעיני ואלו המצוות בעיני".

איך פתיחת הלב לאחר קשורה בכל זאת לאיסור לחתוך נייר טואלט בשבת?

"אם יש בכלל קשר אז זה רק בכך שאתה מעריך את הדבר שבעיניך הוא גדול, שנקרא שבת, שבמשך יום אחד בשבוע עם אחד עושה מדיטציה ולא משתלט על הטבע ומפנה את לבו לחוש את העולם, את האחר, את הילדים שלו ואת העצים הנעים ברוח. כערך, השבת היא ערך אדיר, אבל כמובן, ברגע שזה הופך למלחמות על כשרות וניצול של כוח ופוליטיקה, מה נשאר מזה ואיפה אלוהים נמצא בדבר הזה בכלל? לעומת זאת, ברגע שאתה מתגבר על הפאליות ומפנה בתוכך מקום להכיל דבר מה אחר, אז אתה חי סוג של עונג. אתה מספיק רגיש כדי לבכות מהיופי של שלולית, או מענן חולף, וכשאתה קורא טקסט אתה מקשיב לטקסט. לחיות עם אלוהים זה פשוט להיות מאושר". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו