"ועל פוילין לא לשכוח" - כללי - הארץ

"ועל פוילין לא לשכוח"

מי שיעבור על כתבי השטנה נגד אבות ישורון - בעקבות פרסום שירו "פסח על כוכים", כאן, במוסף הספרות של "הארץ", לפני חמישים שנה - יראה איך חילול קודש הקודשים של השתיקה על הנכבה מתקשר אצל הקוראים בפגיעה בקודש הקודשים של העברית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בדיוק לפני חמישים שנה התפרסם בדף הזה שירו של אבות ישורון "פסח על כוכים". שיאו של השיר, הסתום, המורכב, המרובה בשכבות לשוניות, עברית של שירת העלייה השלישית, יידיש, ערבית, שיאו בא לידי ביטוי לקראת סיומו:

פללחין-בדוין, האבות,

- כדור מדבר לדור יורש -

צוונו פיתה לאפות,

נשם לחמם לחך האש.

ואמא-אבא, מן מלקח

- אש-על-רברבא מלקח -

צוונו יהנדס לא לשכח,

ועל פוילין לא לשכח.

@טקסט:"יהנדס" אצל ישורון, מלה מן הז'רגון היידיש של מחוז ילדותו בפולין, ניצבה בשביל סולידריות אנושית, חמלה, רחמים. זה היה האתוס שממנו גזר ישורון את זעמו על הטיהור האתני. למען הדיוק בפרטים: ישורון חזר מן המלחמה ולא יכול היה להירגע ממראה יפו הריקה מבניה ובנותיה. כל כך הרבה משוררים תל אביבים השכילו לשתוק. ורק אחד רצה לדבר? כך היו הדברים וכך הנם. יותר מעשרים שנה אחרי פרסום "פסח על כוכים", עם צאת הספר "השבר הסורי-אפריקאי", כתב על השיר ההוא מאיר ויזלטיר, שוב, כאן, בעמוד הזה: "היום מדברים הכל על הפלשתינאים, זה בכה וזה בכה. ברחוב, בעיתון ובספרות. בשנים האחרונות החלה הספרות העברית מחטטת קצת בפצע היחסים בינינו, בוני ירושלים החדשה, לבין ערביי ארץ-ישראל. אבל מיהו המשורר העברי שהתעסק בכך תיכף ומיד אחר קום המדינה, כאשר לא יבשה עדיין הדיו על מגילת העצמאות וכל פצעי מלחמת תש"ח היו פתוחים ומטפטפים? שלא פטר נושא זה בחרוזים קלילים משתמטים של פובליציסטיקה מחורזת, אלא החדיר אותו אל לב שירתו, החדיר אותו בכל הכוח, הזריק אותו לתוך דמו ועשה אותו חלק מעברו ומעתידו כמשורר? משורר זה היה אבות ישורון, הקוריוז הידוע".

אבל חשוב לזכור כמה דברים כדי להבין את חשיבות השיר הזה של ישורון. מבחינת השימוש בעברית שלנו - כלומר כל מיני שפות דיבור מעורבות לתוך שפה אחת, שהקנון שלה מרוחק ממנה, זר כמו ירח קר - היתה העברית של השיר הזה פריצת הדרך החשובה ביותר עד לנקודה ההיא בזמן של מה שקרוי עברית ספרותית. אי-אפשר להבין את חשיבותו של אבות ישורון ואת מקומו בהתפתחות השירה העברית, בלי לקרוא את השיר הזה כצומת של שימוש בשפה. קריאה רטרוספקטיווית בשירים מוקדמים יותר של אבות יכולה בהחלט להיעזר בשיר החשוב הזה. זה בזה מסתבכים השימושים השונים של העברית: "ועל אלה שקרסו לפרך / ארחות, / על אלה שעמדו בפרא / כאח ואחות" (הכרך הראשון, עמ' 81), ביחד עם "התהלכתי פה בין ואדיות, חולות ורמת-גן'ים / בדמי אמי קניתי לי סארדינס" ועוד סרדינס, כותבים המלעיגים, כאילו לא אמרו בינם לבין עצמם סרדינס. המאמץ של אבות ישורון בשיר הזה היה מאמץ הפירוק של המסמן הראשי - שפת הספרות העברית - והמסמן הזה אינו יכול להפריד בין הסגנון שאסור לעשות בו שימוש לקורבן שאסור להזכירו.

אף שהפרוזה היתה זו האמורה בדרך כלל, על פי ההיגיון, בגלל מחויבותה ל"עולם", לפרוץ דרכים בלשון, ובאופן קונקרטי יותר לשחרר את לשון הספרות העברית מן המוסרות האידיאולוגיות שלה, כלומר מן המחויבות לברוא "אדם חדש" בעל "שפה חדשה", כלומר "עתיקה", היתה זו השירה העברית, למן קום המדינה, בניגוד גמור לפרוזה, שעמדה תמיד מול הנטייה האידיאולוגית לבנות "אדם חדש" על חורבות האדם ה"ישן", גם אם המשוררים נבדלו זה מזה ביחסם לאידיאולוגיה השלטת (אבות וזך, עמיחי וויזלטיר וכו'). הביוגרפית של ישורון, אידה צורית, מצטטת מבכתב שכתב אבות להלית, בתו: "הנה מהלכת את בארץ זה כחודש ימים. יפה ארצנו - ובישנית. אפילו מספרים עליה כל מיני סיפורים של התנ"ך ומעשיות אחרות - זה לא עוזר. היא בעצמה שקועה כל הזמן באיזו מחשבה על סוד יופיה". עד סוף ימיו, עד סוף שיריו, הבדיל אבות בין חיינו, וחיי העברית שלנו, לבין הגירסה הציונית של כפיית הטקסט של התנ"ך על הגוף החי והנושם. בדיוק במקום הזה מצא את עצמו מתנגש עם "מחיי התרבות החדשה".

אבל אין זה כל מה שצריך לומר על השיר השערורייתי: היתה זו פעם ראשונה, מאז "חירבת חזעה" של ס. יזהר, בשלהי קרבות תש"ח, שבה הוזכר מה שנגזר עליו להיאלם דום: החורבן הפלשתיני. ישנם ניסיונות רבים לטשטש את הייחודיות הזאת של השיר בעיצומה של בניית הסובייקט הישראלי, של בניית המדומה הקיבוצי, שלא היה לטריטוריה שלו עבר. פחות חשובות הן תביעות הראשוניות מסיבות של אגו. חשוב יותר הוא האופן שבו בלע השיח של "המלחמה בספרות העברית" את השיח של "הסכסוך עם הפלשתינאים", או מוטב: נבנה על גבי השיח הזה. אין עדות טובה יותר לרצון לבלוע את השיח הנפרד של החורבן הפלשתיני בספרות העברית מן הפרשנות שנקטה הביוגרפית של אבות ישורון. עוד בטרם הציגה את פרשת שירו לקוראים כתבה צורית: "ההתנגדות החזקה שעורר שירו של אבות ישורון, "פסח על כוכים", (...) נבעה קודם כל מאי-מובנותם של השירים ומהמוזרויות השונות בשימושי המלים (...). מי שבכל זאת עיין בשיר ביתר תשומת לב, לתוכנו, מבעד לאידיוסינקרטיות של צורתו, דומה כי נרתע מן ההזדהות הרגשית המובעת בו עם אסון היעלמם של פלחים ובדווים - גלגולם של אבותינו כביכול - מנוף המדינה הצעירה; מה גם שחלקם של אלה השתייך לכנופיות הרצחניות, עוד בטרם עלו גייסות ערב על היישוב היהודי הקטן להשמידו במלחמה".

מעבר לאלימות הפרפראזה ולביטויים המתחסדים, שלא כאן המקום להלעיג עליהם, בולטת הפעולה הסבילה "היעלמם של פלחים ובדווים" (אפילו לא ה' הידיעה). יתר על כן, "היעלמם" של "פלחים ובדווים" מיוחס אצל צורית, לא אצל המשורר, לפעילותם-שלהם, של המגורשים, משום ש"חלקם של אלה השתייך לכנופיות הרצחניות" ולא זה העיקר בעניין זה, אלא העובדה שבין 1948 ל-1952, כלומר בין הגירוש לכתיבת השיר, שלטה בנוף הספרותי דממה. אי-אפשר להסביר את הריקבון שהשתלט על השירה העברית בעקבות המלחמה, את הסתמיות, את השיתוק שאחז בטובי המשוררים, את השתיקה המתארכת של אלתרמן, בלי להבין כי רעידת אדמה אנושית גדולה כל כך התחוללה והאיסור לדבר עליה התקבל כדיקטט. האם השתנו הדברים מאז? ספק גדול. השיח השליט ביחס לסכסוך עם הפלשתינאים נשאר בלתי סדוק בכל מה שנוגע לסכסוך עם הפלשתינאים, בלי קשר לתנאים הקונקרטיים, ובניגוד למה שקשור בעניינים אחרים - דת, אמנות, זכויות אדם, אירופה, לבנון, סוריה, או מצרים. הגירוש הגדול נותר טראומטי כשם שהיה, ואי-אפשר להסביר את ההיסטריה הישראלית, האלימה, הוולגרית, הבולעת את כל ערכיה ה"אירופיים", בלי להבין שהטראומה של הגירוש מעולם לא טופלה, אלא בתור מעשה של הצדקה מתמשכת, שמאל או ימין.

בספרות העברית, "השיח של המלחמה" כיסה על "השיח של הגירוש". הסופרים והמשוררים שהשתתפו במלחמה לא הפרידו, משום שלא יכלו, או לא רצו להפריד - אבא קובנר, חיים גורי, דן בן אמוץ, מתי מגד. והנה בא אבות ועשה כן. מה עשתה הביוגרפית שלו? כיסתה על מאמציו בעזרת הטיעון של "הם אשמים". במלים אחרות: ביקשה מהשיר "להיות סיפור", ומהסיפור היא מבקשת, כדרכה של כל אידיאולוגיה, להיות סיפור רשמי, כלומר להכיל סיבה ותוצאה כ"ידוע לכל".

הנקודה האחרונה הקשורה לפרסום שירו של אבות ישורון היא הרשימה הארוכה של כתבי הפלסתר נגדו שהתפרסמה בעיתונות העברית בעקבות פרסום השיר: קודם כל בעיתוניה של מפא"י ("דבר", ו"הדור"), פרי עטם של חשובי הכותבים בעיתונים הללו, מקורבי בן גוריון. מובן שגם בעיתונות הרוויזיוניסטית התפרסמו כתבי פלסתר ופארודיות. להגנתו של ישורון יצא רק אהרן אמיר, במאמר ארוך ופרשני שהתפרסם אף הוא במוסף זה. גם דן מירון, מאוחר יותר, כמובן (ובאופן לגמרי סימפטומטי, לא בעיתונות של השמאל הציוני), הגן על ישורון והשכיל לראות את פריצת הדרך של המשורר הזה.

מה שחשוב יותר לזכור - בתוך ההקשר של המתקפה הארסית, שהשפיעה על חייו של ישורון ועל חיי משפחתו, במידה לא מבוטלת (אבות חשב שהש"ב החל לעקוב אחריו, ואין שום סיבה להניח דמיונות שווא; על פחות משיר אופוזיציוני הפעיל השב"כ את בלשיו). אבל חשוב יותר לזכור שהעניין הפלשתינאי שעליו דיבר ישורון היה עניין שאסור לעסוק בו, "בבת אחת". תחילה היו ערבים. אחר כך פתאום לא היו ערבים ובבנייה של המדומה החדש, למן "הקמת המדינה", חשוב היה לבנות ארץ, שלא היו בה אף פעם ערבים. עניין זה היה מסובך גם לפני המלחמה (כמו שציין פעמים רבות יוסף גורני), ועניין המלחמה עצמה נזכר בדרכים "עקיפות", כמו העיסוק בביזה (בן גוריון אהב מאוד את הגינוי לביזה; ואיך חוזרים על עצמם הדברים הללו, אחרי "חומת מגן", כששום דבר מן הזוועות לא זכה להתייחסות ביקורתית, זולת הביזה, זהו עניין לכותבי קומדיות), אבל העיסוק בייסורי המגרשים, עניין זה נעלם. הוא הפך לפסול. "הארץ", מצד שני, היה קורקטי בעניין המתקפה הארסית נגד אבות ישורון. לזכותם של יעקב הורוביץ, עורך המוסף הספרותי, וגרשם שוקן, שלא נכנע ללחצים של קוראים או של גורמים שלטוניים, ייאמר כי ההתקפות הארסיות נגד ישורון הצטרכו למצוא לעצמם בימות אחרות, וולגריות (כמו העיתונות הרוויזיוניסטית). ישורון, מצדו, פירסם ב"הארץ" תגובה להתקפות נגדו, בגיליון יום הכיפורים הבא של "הארץ", אותה שנה, 1952.

חבור חברתי ונחתם

בעתון לא מצודד;

עתים הוא קול העם,

עתים הוא קול בודד.

חברתע במלין

פסח על כוכים,

הדברים אמנם שלי,

אך מן הארץ לקוחים.