בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בתפקיד הקורבן

אם לא תהיה הפתעה, ייצא בקרוב יונה אברושמי לחופשי לאחר שינוכה שליש מעונשו. 19 שנה לאחר שרצח את אמיל גרינצוויג הוא נתפס כקורבן של הסתה וזוכה ליחס סלחני אפילו מצד מחנה הנרצח. רק בודדים מתקוממים על השחרור המוקדם. הם חושבים על יגאל עמיר

תגובות

צילום: אוריאל סיני

בכל בוקר חוצה יונה אברושמי את הכביש בדרכו מכלא מעשיהו למפעל ליצור חלפים, נידקו, שם הוא עובד כרתך. "הבן אדם רגוע, עדיין לא הרגשנו כלום מעברו", אומר ליאון שצמן, מנהל היצור של המפעל. עד לפני כחודש הוא עבד בכריכיית חיש הסמוכה השייכת לחב"דניק יעקב קניג. "הוא היה מאוד מסור לעבודה", אומר קניג, "הסכמתי להעסיק אותו על אף שהוא הרג יהודי מפני שהאדם הוא אדם באשר הוא".

תשע עשרה שנה לאחר שרצח את פעיל השלום אמיל גרינצוויג ונידון למאסר עולם נהנה האסיר יונה אברושמי מסביבה אוהדת, סלחנית ותומכת. תנאי מאסרו משופרים: כל ערב, אחרי יום העבודה, הוא חוזר לחדרו ב"הוסטל" של מעשיהו, מעין אכסניה השוכנת בבניין נפרד. כיום מתגוררים בה 24 אסירים לקראת שחרורם מהכלא. אברושמי התקבל לתוכנית השיקום הזאת לפני שנה, למרות שנותרו לו תשע שנות מאסר (ללא ניכוי שליש). הוא יוצא לעבודה בכל יום בשש וחצי בבוקר וחוזר בשבע בערב. גם סידור החופשות נדיב מאוד: חופשת סוף שבוע של יומיים וחצי, חופשות חג, ועוד חופשה של יום באמצע השבוע, מה שנקרא אפטר. תנאי החיים בהוסטל נוחים: לאסירים יש מכשירי טלוויזיה וטלפונים, אין שמירה בלילה והם מכינים בעצמם את ארוחותיהם. "זה כמו בית מלון", אומרת עורכת הדין של אברושמי, דנה חדד, "הוא מגיע לכלא רק לישון ולאכול ארוחת בוקר".

בזמן חופשותיו שוהה אברושמי בדירה קטנה בשכונת התקווה. יש לו חברה, אבל קשריו עם עשרת אחיו ואחיותיו נותקו. גם הקשר עם אשתו, דבורה, נותק אחרי המשפט. הם נישאו ב-82' וגרו בשכונת נוה יעקב בירושלים. זמן קצר לפני שאברושמי נתפס הם נפרדו אבל אשתו העידה לטובתו בבית המשפט. גם עם בתו, מיטל, חיילת שמשרתת במשטרה, אין לו קשר ממשי. "זה קשה לה", הוא אומר. לעתים רחוקות הוא מתקשר לאורית ברוש, אשת אחיו הצעיר יהושע ומדבר איתה על תוכניותיו לעתיד. "הוא שואל מה נשמע, מה עם הילדים, אבל זה קשר שטחי, אני לא יודעת אם הוא כל כך רוצה שיהיה קשר עמוק יותר", היא אומרת. "הוא רוצה חיים שקטים, שלא יפריעו לו להתחזק יותר בדת. אחרי שהוא ישתחרר מהכלא הוא יתחיל את החיים שלו מחדש בצורה טובה. הוא חווה כבר מספיק חוויות שליליות ושילם עליהן".

אחיו, יואל אברושמי, בעל מפעל לרהיטים, היה קרוב אליו בתחילת הפרשה וניהל את הסיוע המשפטי לאחיו הכלוא. לפני כמה שנים הקשרים ביניהם נותקו. "הוא סגר את הקשרים", אומר האח, "הוא היה ממורמר, אמר שלא באים מספיק לבקר אותו. היום אני שומע עליו רק מהתקשורת". בכל זאת הוא סבור שהגיע הזמן לשחרר את יונה מהכלא. "כל יום שישאירו אותו שם זה רק יתסכל אותו. נכון שהוא עשה מעשה חמור מאוד אבל המעשה כבר נעשה. עכשיו זו תהיה סתם שטות להשאיר אותו שם".

הסולחים

ב-10 בפברואר 83' השליך אברושמי רימון רסס אל הפגנת שלום עכשיו שקראה ליישם את מסקנות ועדת כהן בעניין סברה ושתילה ולהדיח את אריאל שרון מתפקיד שר הביטחון. אמיל גרינצוויג מת במקום. שמונה מפגינים, ביניהם יובל שטייניץ ואברהם בורג, לימים חברי כנסת, נפצעו. בינואר 84' נעצר אברושמי כחשוד ברצח. שנה מאוחר יותר הוא נידון למאסר עולם. פסק הדין הגדיר אותו כ"לקוי בחוש המוסרי".

בפברואר 87' נדחה ערעורו בבית המשפט העליון. שמונה שנים לאחר מכן, בפברואר 95' קצב הנשיא עזר ויצמן את עונשו ל-27 שנים. בינואר השנה ביקש אברושמי מוועדת השחרורים לנכות שליש מעונשו. "אני איש בית, דתי, כל שישי אשאר בבית עד מוצאי שבת", הוא אמר לוועדה. במארס נענתה הוועדה לבקשתו. "סכנתו של האסיר, גם אם לא התבטלה לחלוטין, פחתה במידה ניכרת", קבעה ועדת השחרורים בראשות השופט העליון אדמונד לוי.

פרקליטות המדינה עירערה על ההחלטה. באפריל קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור והחזיר את הדיון לוועדה כדי שתקבל תסקיר של קצין מבחן. בשבוע שעבר נבדק אברושמי על ידי עובד סוציאלי ובימים הקרובים צפויה להתקבל החלטתה של ועדת השחרורים. עורכי הדין של אברושמי בטוחים שהוועדה תחליט על ניכוי שליש מעונשו. בתוך כמה ימים, הם אומרים, יונה אברושמי יהיה אדם חופשי.

יש בסיס להערכתם. אברושמי נהנה מיחס סלחני אפילו מצד המחנה שממנו בא הקורבן שלו, למעט כמה חריגים. האיש שאמר בחקירתו כי "שלום עכשיו הם חיידקים שיש להשמידם" זוכה כיום לתמיכה מקיר לקיר. אברהם בורג, מפצועי הרימון, ביקר אותו בכלא זמן קצר אחרי ההרשעה. "הוא מסכן", כתב ב"דבר" בספטמבר 85', "הוא לא נראה רוצח". חברי כנסת מהליכוד ומש"ס החלו לפעול אצל הנשיא עזר ויצמן לקציבת עונשו. תגיד לי מי כאן הקורבן, שאלה אמונה אלון במאמר ב"מעריב" בינואר 93'. אפילו דדי צוקר, שהיה יושב ראש ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת, החל לפעול לקציבת עונשו של אברושמי. אחרי שעונשו נקצב הוא ביקש מהנשיא לשחרר אותו כפי שאסירי המחתרת שוחררו. "בצד העונש יש גם מחילה וסליחה מצד החברה וחרטה מצד הנאשם ולכן חשבתי שצריך להתנהג אליו כמו אל כל עבריין. האירוע היה יוצא דופן אבל היחס של החברה אליו צריך להיות כמו אל כל עבריין".

גם פרופסור דוד ליבאי פנה, כשר משפטים, בבקשה לנשיא המדינה שיקצוב את עונשו של אברושמי. "צריך לתת לאנשים האלה תקוה", הוא אומר, "אם אין להם תקוה הם עלולים לרצוח בבית הסוהר".

יחס סלחני אליו לא מעודד מעשים דומים, כמו רצח רבין?

"יש להבדיל בין רוצח של ראש ממשלה לאסיר שהרג את גרינצוויג. אני לא יודע על שום קו סלחני. לשבת בכלא רמלה זה לא קו סלחני. אסירים יושבים שם בתנאים קשים".

גם חבריו של גרינצוויג שהיו לצידו בהפגנה מגלים יחס סלחני לאברושמי. "קצת קשה להתנגד לקיצור מאסר וגם לחנינה", אומרת הסופרת שולמית הר אבן שהשתתפה בהפגנה. "מידת הרחמים קיימת בכל זאת. הוא למעשה בילה את רוב חייו הבוגרים בכלא ומה שלא יעשו, את אמיל זה לא יחזיר. אני קצת אדישה לזה, אין לי רגש חזק בעד או נגד".

באופן מקרי היא פגשה את אברושמי בתקופה שבין הרצח למעצרו ונדהמה מהתנהגותו. "עברתי ברחבת המשביר בירושלים. היו שם דוכנים של סטודנטים של מפלגת העבודה ובחור עם תינוקת על הידיים התפרע, הפך דוכנים, צעק יחי התחיה, יחי חנן פורת ומפלגת העבודה זה אש"פ. כתבתי לחנן פורת מכתב פתוח וביקשתי ממנו שישוחח עם הבחור ויגיד לו שמה שהוא צעק במשביר אינו נכון. פורת לא הגיב. אחרי שתפסו את אברושמי הגעתי לדיון בבית המשפט והתברר לי שאברושמי הוא הבחור שהשתולל ברחבת המשביר".

בכל זאת הר אבן לא נוטרת טינה. "זה לא סתם שהוא זרק רימון. היו התפרעויות של הימין לאורך כל ההפגנה. כאן היה דבר מאורגן שהסתיים ברצח על ידי אחד ששילהבו אותו יותר מדי".

יובל שטייניץ, היום חבר כנסת מהליכוד ואז פעיל מרכזי בשלום עכשיו, השתתף בהפגנה ונפצע מרסיס הרימון. "עד היום יש לי רסיס ברגל", הוא אומר. הוא לא מתנגד לשחרורו של אברושמי אחרי ניכוי שליש. "ועדת השחרורים לא צריכה לשפוט את חומרת המקרה. אם מקובל שמשחררים אסיר אחרי שליש אז צריך לשחרר גם אותו ללא שום קשר לשאלה מה חושבים על חומרת העבירה או מה הלקח לציבור. אם יש לי טענות הן מופנות לבית המשפט ולנשיא שקצב את עונשו".

הוא שילם את חובו לחברה, אומרת ז'נט אביעד שהשתתפה בהפגנה ועמדה לצידו של גרינצוויג כשנהרג. "הוא התחרט, שילם את המחיר ואין צורך בעוד נקמה". אם החוק קובע אפשרות לשחרור מוקדם אין לנו מה לעשות, אומר גם נפתלי רז שאירגן את ההפגנה. פרופסור עמירם גולדבלום, שצעד בהפגנה לצידו של גרינצוויג, אומר שאין לו בעיה עם אברושמי, "אלא עם מי שהסיתו ושלחו אותו, אריאל שרון וצחי הנגבי. אברושמי היה רק כלי ולא האיש שהייתי תולה בו את כל הפיגוע הזה. שרון, שעכשיו תולה את האשם בפיגועים בשולחים, בוודאי יוכל להבין שלא אברושמי אשם ברצח אלא הוא, שהסית".

"אברושמי משקף את הצביעות של המערכת", אומר אברהם בורג. "אסירי המחתרת לא הביעו חרטה ובכל זאת קיבלו חנינה. הוא הביע חרטה אמיתית. אברושמי לא היה רוצח אידיאולוגי, הוא היה אדם מוסת. את אסירי המחתרת לא הייתי מוציא לעולם לחופשי, לאברושמי מגיע ניכוי של שליש כמו לכל אסיר אחר. מערכת הצדק היא לא רק נקמה ליחיד אלא שיעור לרבים והשיעור פה הוא מסר של שוויון".

פרופסור ירון אזרחי, שהיה פעיל בשלום עכשיו ומרצה של גרינצוויג באוניברסיטה אומר שזו שאלה קשה. "שלושה ימים לפני שגרינצוויג נהרג הוא הגיש לי את עבודת המאסטר שעסקה בחופש הביטוי. המוטו של העבודה היה שאם לא נלמד לנהל שיח נצטרך לחסל אחד את השני בכוח. באופן עקרוני אני בעד ניכוי שליש, אם כי כאן יש ניגוד בין שני עקרונות, ההומניסטי וההרתעתי. אם הייתי רואה שהוא חזר בתשובה, ולא במובן הדתי, הייתי אומר בלי היסוס שיש משקל לענין ההומניסטי, מצד שני המשקל של הסתה פוליטית מאוד גדל בשנים האחרונות. קשה לקבוע דעה בצורה נחרצת".

המתנגדים

"שבוע לפני ההפגנה חזרתי משירות האומה במילואים בלבנון", אומר עופר אבני, ממשתתפי הפגנה, "ואותי הם כינו בוגד". את ההפגנה הוא זוכר כ"אירוע טראומטי מאוד ואת זה אני אומר כקצין צנחנים שהשתתף זמן קצר לפני כן במלחמת לבנון. ההפגנה היתה קשה אבל סופה היה מחריד. עמדתי על חומת האבן מעל אמיל כשפתאום נשמע פיצוץ ואז השתרר שקט כמו אחרי כל רימון. אנשים התחילו לצעוק ודווקא אמיל לא צעק. הוא מת במקום. וכשהבאנו את הפצועים לבית החולים שערי צדק בירושלים חיכו לנו שם מפגינים של הימין, זרקו עלינו אבנים ואמרו לנו שחבל שלא הרגו גם אותנו".

אבני הוא בין היחידים בשלום עכשיו שסבור שאברושמי צריך להינמק בכלא עד סוף ימיו: "אסור, אסור, אסור בשום פנים ואופן לשחרר אותו. הוא צריך להישאר בכלא ולהזכיר לכולנו שרצח פוליטי זה הדרגה הכי שפלה שיכולה להיות. הוא צריך להירקב בכלא לא בשבילו אישית אלא לדראון עולם. אני יודע מה יקרה אחרי שהוא ישוחרר. עוד בימינו נראה גם את יגאל עמיר משתחרר ומתחתן. בקרוב יהיה פה ברוך גדול, נצטרך להוריד התנחלויות, ואם אברושמי ישתחרר המדינה תעביר מסר שזה לא נורא לרצוח את מי שאתה מתנגד לדעותיו".

גם קרובי משפחתו של גרינצוויג מתנגדים לניכוי שליש מתקופת מאסרו של אברושמי. חברתו, עדה אורן, שנישאה בינתיים, ובתו, ניבה, סטודנטית באוניברסיטה העברית, נקלעו לסערת רגשות סביב השחרור הצפוי. גרושתו, יעל ישראלי, אומרת שהיא מצטערת צער רב על שחרורו הצפוי. "היה ראוי שהוא ימשיך לשבת בכלא". אמו, אולגה, נהרגה בתאונת דרכים בחיפה בינואר 96'.

"טוב שאמא שלי איננה, היא היתה משתגעת מזה", אומר אליעזר גרינצוויג, אחיו של אמיל. הוא זוכר את הרגע שבו נודע לו שאחיו נרצח. "אני הייתי בחיפה. תיארתי לעצמי שהוא היה בהפגנה. ניסיתי להתקשר אליו הביתה וכשלא היתה תשובה היתה לי תחושה קשה. אני לא מאמין באמונות טפלות אבל הרגשתי רע ואז הודיעו לי. ברמה האישית, השחרור של אברושמי יהיה הרגשה קשה מאוד. איך יכול להרגיש אדם שהרוצח של אחיו עומד להשתחרר? אבל מה שאולי יותר רלוונטי זו התחושה הציבורית. השחרור שלו יבטא אמירה ציבורית מאוד קשה, שמותר לשחרר רוצח פוליטי. על אמירה כזאת החברה עלולה לשלם מחיר מאוד כבד, שכבר שילמנו פעם אחת מאז.

"הרימון שנזרק על אמיל נזרק על חלק גדול מהעם ואם נעבור על רצח כזה לסדר היום בפעם הבאה זה עלול להביא למלחמת אזרחים ואפילו לקץ הדמוקרטיה. דווקא הימין היה צריך לנהל מאבק נגד השחרור שלו כי הוא לכאורה ייצג את העמדה שלהם והם צריכים להתנער ממנו באופן חד משמעי. הבעיה היא שסוג פשיעה כזה מתחיל להיות נורמטיווי, אז מה, רצחו עוד איזה יהודי מהשמאל. וכשהוא ישתחרר מהכלא הוא יהפוך לסלבריטי ויוזמן לראיונות. תחשבי על זה שאני אצטרך לראות אותו בטלוויזיה".

המאסר

פרקליטות המדינה טענה ששחרורו של אברושמי יפגע באמון הציבור במערכת המשפט. היא טענה ש"לא חל בו שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה" וייחסה משקל רב לשתי הרשעות שלו על עבירות שעבר במהלך שהותו בכלא.

ביולי 92' הוחלט להעביר את אברושמי לתא אחר בכלא באר שבע. הוא התנגד, התווכח עם הסוהרים ודקר את אחד הסוהרים בדוקרן. קצין שחש לעזרה נדקר בחזה. כוח מתוגבר של סוהרים השתלט על אברושמי. הוא הואשם בחבלה ובפציעה בנסיבות מחמירות. בתחילה כפר באשמה, אחר כך הודה. באוקטובר 94' כתב שופט בית משפט השלום בבאר-שבע, יוסף אליעז, ש"העבירה היא חמורה מאוד. הנאשם היום הוא אסיר עולם ויש בעיה לגבי עבירות של אסירים במצבו אשר לעתים פועלים כאילו שאין להם מה להפסיד".

בעסקת טיעון נקבע שאברושמי ירצה מאסר של שישה חודשים המצטברים למאסר העולם, וחצי שנה שתהיה חופפת למאסרו. "אני סבור שהעונש שהוסכם עליו הוא קל מאוד", כתב השופט אליעז, "אני אמנם ער לכך שהנאשם במצב קשה מאוד אולם הדבר אינו מתיר לו לפגוע באחרים".

חצי שנה אחר כך, באפריל 95', אברושמי יצא לחופשה ראשונה. "אני מרגיש כמו ציפור דרור, כמו מת שהתעורר לחיים", הוא אמר ל"ידיעות אחרונות" ותיאר בהתרגשות את בית המלון המפואר בו הוא לן, את הסטייקים והבירות ותחושת החופש. החגיגה נקטעה כשבמהלך החופשה הוא נעצר בחשד שהיה מעורב בסחר בסמים. לא הוגש נגדו כתב אישום מחוסר ראיות. בנובמבר 97', במהלך חופשה, הוא נעצר בתל אביב בחשד דומה. בחיפוש שערכו השוטרים על גופו נמצאה מנת הרואין קטנה. בינואר 98' הוא הורשע בהחזקת סם לשימוש עצמי ונידון ל-11 חודשי מאסר על תנאי.

ב-18 שנות המאסר היו לאברושמי עבירות משמעת רבות. ביוני 85' הוא פתח בשביתת רעב בטענה שהוא חף מפשע אבל נטול תומכים ולכן נמק בכלא. כחלק מהמחאה הוא שרף את תאו. בפברואר 90' הוא נלקח לקברו של אביו ותקף בדרך סוהר. לפני שהורשע ברצח גרינצוויג היו לאברושמי שמונה הרשעות ב-30 עבירות שונות. "עבריין קטן ועלוב, איש שוליים אפילו בעולם התחתון", מכנה אותו כרמי גילון בספרו "שב"כ בין הקרעים".

ביולי 77' הוא נידון למאסר של כשלוש שנים על 12 עבירות רכוש, פריצות וגניבות. שירות המבחן המליץ להעמיד אותו לתקופת ניסיון, בית המשפט המחוזי בירושלים התנגד. "הנאשם לא הסתגל לשום מסגרת וגם בצבא היו לו בעיות משמעת", נכתב בפסק הדין, "לאור האמור, ומאחר שחובתי בראש ובראשונה להגן על הציבור, אני סבור שאין מנוס הפעם מהטלת עונש מאסר בפועל".

ארבעה חודשים אחר כך הוא נידון לשישה חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי על החזקת חשיש בחצר ביתו. בספטמבר 80' הוא הורשע בתקיפה ואיומים אחרי שצעירה התלוננה שאברושמי איים עליה שאם לא תסכים להיפגש איתו הוא "יעשה לה משהו לא טוב". הוא נקנס ב-400 לירות. במארס 81' אברושמי הורשע בסחיטה ואיומים. על פי כתב האישום הוא איים על אותה צעירה שאם לא תיתן לו 50 אלף לירות כפיצוי על שהתלוננה נגדו במשטרה הוא "יפוצץ לה רימון בין הרגליים". הוא נידון לתשעה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 5,000 לירות. לא ביקשתי ממנה שום אגורה טען אברושמי, אבל הודה שכעס עליה על שהתלוננה במשטרה.

החקירה

יונה אברושמי, בן 46, גדל בשכונת בקעה בירושלים, בן חמישי מתוך 12 ילדים. הוריו עלו מכורדיסטאן ב-50', הוא למד בבית ספר מפתן, מהשירות הצבאי השתחרר אחרי כמה חודשים בשל אי כשירות נפשית. לטענת בני משפחתו הוא לקה בדיכאון כשאחיו, יואב, שהיה תותחן, נהרג בתעלה במלחמת יום הכיפורים. אחרי שהשתחרר מהצבא נדד אברושמי בין כמה מקומות עבודה. ב-83', זמן הרצח, הוא עבד במסגרייה בעפרה.

לא מיד עלתה המשטרה על עקבותיו. במשך 11 חודשים חקרו 15 אנשי משטרה כאלף אנשים בניסיון לאתר את זורק הרימון. רק בינואר 84' הגיעו המשטרה והשב"כ לאברושמי בעקבות מידע שמסר עמוס שנגלוף, סוחר סמים ומודיע משטרתי.

ב-20 בינואר 84', ביום שישי בצהריים, כינס שר הפנים, יוסף בורג, מסיבת עיתונאים כדי להודיע על תפיסת החשוד אברושמי. בספרו מספר כרמי גילון שעמד בראש ענף בשב"כ שעסק בימין ובשמאל הקיצוני, שהוא רתח. "בעוד אנחנו בודקים מכל הכיוונים את גרסתו של אברושמי מודיעה המשטרה קבל עם ועדה כי הרוצח בידינו".

הרצח של אמיל גרינצוויג היה ההרשעה התשיעית של אברושמי. על פי כתב האישום הוא קנה בינואר 83' רימון רסס משנגלוף והסתירו בביתו. בערב ההפגנה הוא שילם 9,000 לירות לשנגלוף עבור הרימון. המחיר המקורי, אמר שנגלוף בעדותו בבית המשפט, היה 10 אלפים לירות. "אמרתי לו שחסר סכום של אלף והוא אמר שיפצה אותי בפעם הבאה". עם הרימון שקנה במחיר מוזל הגיע אברושמי לגן הוורדים מול משרד ראש הממשלה. בשעה 20:50, קצת אחרי שהמפגינים שרו את התקוה, השליך אברושמי את הרימון.

בחקירתו בשב"כ סיפר כי למחרת ההפגנה הגיע לעבודה. אחרי שחזר הביתה, אמר לחוקר דני "ישנתי שינה רגילה... שמתי את הראש וישנתי. לא קמתי בלילה ולא התעוררתי... בוא אני אגיד לך משהו, אחרי זה ישנתי טוב".

על מניעי מעשהו אמר: "לא יכול פתאום איזה גוף קטן וקיצוני לנסות ולהשפיע על הרוב, להרוס ולעשות הפגנות עם הערבים. אסור שזה יקרה. זה פשוט עיצבן אותי. אני לא הלכתי אף פעם למלחמה, מילואים לא עשיתי ואני לא אומר שאני טלית שכולה תכלת, אבל זה עיצבן אותי... חייב לקום בן אדם מסוים ולפגוע בהם, לא בשביל להרוג אותם, לחסל אותם... כל הזמן הרגשתי שאני צריך לפזר אותם, זה הכל. פעם אחת ולתמיד. לא לפזר אותם במובן של לחסל אותם, אלא לפזר אותם, שיראו שיש אנשים שאכפת להם, שיש יהודים שאכפת להם מהארץ הזאת... אני לא רוצה להישפט על רצח של אנשים מהסוג הזה... הנטיות שלהם והמחשבות שלהם לא כמו יהודי. אלה, הטבע שלהם לא כמו הטבע של היהודים".

זמן קצר אחר כך התפטר חוקר השב"כ, דני, אחרי שצעיר ערבי מת בכלא שכם בעקבות חקירה של חוקרי המחלקה שהוא עמד בראשה. בערעור לבית המשפט העליון ניסה אברושמי לטעון שהודאותיו בחקירת השב"כ אינן קבילות מאחר והיא נמשכה 60 שעות ובמהלכה "מנעו ממנו לינת לילה ובמקרה אחד גם כניסה לשירותים והוא עשה את צרכיו במכנסיו... בעת החקירה היו החוקרים משנים חליפות את מקום ישיבתו מקרבת תנור חם למסדרון ששרר בו קור עז. לעתים הוא נחקר בעמידה במשך שעות ארוכות".

בית המשפט העליון דחה את הערעור. "כלום נוצר מצב של פגיעה בערכי יסוד מקובלים שיחייב פסילת תוצאות החקירה? וכלום נשלל רצונו של המערער או נפגמה חופשיות הודאתו?", שאל השופט אברהם חלימה בפסק הדין והגיע למסקנה ש"אין בהתארכות החקירה ובדרך בה בוצעה סיבה מספקת לפסול את קבילותם של הדברים".

ההודאה

במשך שנים טען אברושמי שהוא חף מפשע - איש לא ראה אותו בהפגנה, ההרשעה התבססה על עדות מפוקפקת של סוחר סמים. באוגוסט 88', כשנה לאחר דחיית הערעור, אמר אברושמי ל"הארץ" שהוא לא מתכוון לבקש חנינה מפני שמעולם לא הודה באשמה והוא לא מודה בה גם היום, אחרי חמש שנות מאסר. "לא אבקש מהנשיא לקצוב את עונשי מפני שאז אצטרך להביע חרטה, אבל אני לא יכול להתחרט על דבר שלא עשיתי". בינואר 89' הוא אמר ל"ידיעות אחרונות" שהוא לא מתחרט. "אם אני אומר דבר כזה כאילו שאני מודה. אני לא מודה".

רק ב-91', כשפנה לנשיא בבקשת חנינה כתב אברושמי: "זו הפעם הראשונה בה אני מעלה על הכתב את הודאתי על רצח אמיל גרינצוויג... כיום במבט לאחור, אני מוקיע ומצטער על המעשה וחושב מה היה קורה למדינתנו אם כל אחד היה נוהג כמוני ומונע מאנשים בעלי דעות נגדיות ואחרות מלהביע דעתם באופן חופשי".

לאחר מכן אמר אברושמי שהודה במעשה רק מפני שאסירים בכלא אמרו לו שאם לא יביע חרטה אין לו סיכוי לזכות בחנינה. עורכי-דינו, לעומת זאת, ניסו לתאר אותו כפנטנזיונר שבדה בחקירתו בשב"כ את השלכת הרימון. פסיכולוג מטעם ההגנה טען בבית המשפט שאברושמי מסוגל להודות במה שלא עשה כדי להרשים. כשהמשפט הסתיים וגם הערעור נדחה השתנתה המגמה. בשנים האחרונות אברושמי מוצג כקורבן תמים ורגיש של מערכת הסתה שמתחרט מעומק לבו על המעשה. נפלתי קורבן, הוא אמר לעיתון תל אביב במארס 95', "נכון שזרקתי את הרימון, אבל מאחורי זה עמד הראש של הימין. הסיתו אותי, הייתי מושפע מהאווירה שהיתה אז בארץ, ראיתי את השמאל מפגין נגד הממשלה של בגין וזה כאב לי".

בדיון בוועדת השחרורים בשבוע שעבר הוא אמר: "אני מודע למה שעשיתי, עשיתי דבר קשה מאוד ואני מצטער על זה". לא אאכזב אתכם, הוא אמר לחברי ועדת השחרורים בדיון בחודש ינואר. "אמא שלי נפטרה, אבא שלי נפטר, לא הייתי בהלוויה... אני אדם שקט, יש לי ילדה".

עורך דינו, אבי עמירם, תיאר את אברושמי באותו דיון כאדם ש"כל חייו התנפצו לרסיסים. כאשר עמד על סף פירוק נפשי טוטאלי היה צריך לאסוף תעצומות נפש לעבור את המאסר... הוא לא זוכה ללכת למשפחה לקבל ממנה חום. הוא למעשה מאז שהוא נכנס לכלא מתמודד בכוחות עצמו".

אני לא מסוכן

"אנשים פוגשים אותי ברחוב ואומרים לי כל הכבוד, מה שלומך, למה לא משחררים אותך כבר", אומר יונה אברושמי. "אפילו קציני צבא גבוהים פוגשים אותי ומתעניינים מה קורה אתי. אני לא מסוכן לחברה. כבר שבע שנים אני יוצא לחופשות. בשלוש השנים האחרונות אני בשיקום עם חופשות פעמיים בחודש ובשנה האחרונה אני בהוסטל. ביום שישי אני יוצא בשעה שש בבוקר וחוזר לכלא ביום ראשון בשבע בערב. 60 שעות אני לא בכלא, אז איך אני מסכן את הציבור?"

במהלך השהות שלך בכלא היו לך שתי הרשעות.

"כל אסיר עולם הוא אסיר בעייתי כי הוא לא רואה את הסוף. מרגע שראיתי את הסוף נהייתי אסיר אחר".

השחרור שלך יכול לאותת על סלחנות כלפי רצח פוליטי.

"כשעשיתי את זה הייתי ממש צעיר, נגררתי אחרי אמירות של אנשים שונים. אני בא בטענות רק אל עצמי, אבל היום אני אדם בוגר, אני אדם שפוי, טוב, משלם מסים, מקדים שלום לכל אחד, הולך למכולת, לסופרמרקט, בכל מקום אני משלם, היום אני מבין שלכל אדם מותר להביע את דעתו מבלי לחשוש".

למה הבעת חרטה רק שמונה שנים אחרי הרצח ורק אחרי שבקשת חנינה אחת שלך נדחתה?

"זה לא משנה. היום אני מביע חרטה ויודע שעשיתי דבר שלא יעשה. יש מעשי רצח יותר אכזריים ממה שאני עשיתי. אני מכיר אדם שרצח אשה עם עוברה רק מפני שהיא התעברה לו והוא ישב רק 13 שנים ואני מכיר עוד מספר מקרים חריגים".

אתה מופתע מזה שדווקא חבריו של גרינצוויג חושבים ששילמת את חובך לחברה ואתה יכול להשתחרר?

"בשנים האחרונות למדתי שדווקא אנשים מהצד השני הם יותר אנושיים. כל הממשלות של הימין לא קצבו אותי ואת קיצוב העונש קיבלתי דווקא בממשלה של רבין. במלחמת יום הכיפורים נהרג לי אח, בממשלת הליכוד לא נתנו לי לעלות לבית הקברות וממשלת רבין נתנה לי לעלות. אני לא יודע איך להסביר את זה".

חשבת על זה שאולי אתה שימשת דוגמה ליגאל עמיר?

"יכול להיות אבל אני מאוד מצטער שהוא עשה את זה. אני לא צריך להישאר בכלא למען יראו וייראו. אין דבר יותר גדול להרתעה מזה שני אומר שאני מצטער".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו